שמרנות, הדור הבא

לאחרונה הוזמנתי להשתתף בוועידה השנתית השנייה של CPAC-הונגריה הנערכת בימים אלה בבודפשט. מקורה שלCPAC (Conservative Political Action Conference) הוא בארה"ב, שם נוסדה ב-1974 כנקודת משקל משפיעה בפוליטיקה, במחשבה ובעשייה החברתית של התנועה השמרנית האמריקנית. רונלד רייגן, ג'ורג' בוש ודונלד טראמפ, נאמו בוועידה בעודם נשיאים מכהנים. בוועידה שהתקיימה ב- 2022 בפלורידה, נאם גם המושל המקומי רון דסנטיס, כיום המתחרה העיקרי של טרמאפ על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בבחירות הקרובות לנשיאות.

אבל CPAC אינה עניין פוליטי-אמריקני בלבד. הוועדה הבינלאומית הראשונה התקיימה ב-2017 בטוקיו, בה השתתפו מחוקקים והוגים שמרנים מרבחי העולם. ב-2019 התקיימו כנסי CPAC גם בדרום קוריאה, אוסטרליה וברזיל. ב-2022 הצטרפו מקסיקו והונגריה, שם נאם ראש הממשלה ויקטור אורבן.

התדירות המתגברת של קיום ועידות כאלו היא מעניינת, מפני שבמידה מסוימת היא נוגדת את אופיו של האקטיביסט הלאומי-שמרני. אם קיים מאפיין דומה בין השמרן האמריקני למקבילו ההונגרי, השבדי או הישראלי, הוא בכך שכל אחד מהם מעונין לעסוק בשימור וקידום התרבות המקומית של מדינתו ולהבטחת צביונה. מבחינת סמלים, דגלים, אבות מייסדים, אין בין השמרנים השונים הרבה משותף, כי הם יונקים ממקורות שונים. השמרן לא רואה עצמו כאיש העולם הגדול. הוא נייח ולא נייד, אם להלוות ממושגיו של ד"ר גדי טאוב.

יתרה מכך, השמרן גם לא חושב שזכות מדינתו לכפות את דעתה על אחרים כל עוד זה לא נוגע בו, או עלול לסכן אותו. הסיסמא הבדלנית "אמריקה תחילה" היא בבחינת "חיה ותן לחיות" מדיני, מתוך מחשבה שהעולם כולו יתנהל ביתר שלום וביטחון בהעדר כפייה זרה. השמרן בעד יחסים דיפלומטיים, סחר וסיוע בינלאומי ומעוניין לשמר מסגרות עקרוניות של דינים בינלאומיים. הוא אינו מתנגד למוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי והאו"ם, אבל עומד על כך שסמכויותיהם לא יפגעו בחירותו האזרחית ובריבונות המדינית.

כל זה עומד בסתירה לתפיסת העולם הקוסמופוליטית, זו הגורסת כי דווקא בעולם בו מטושטשים הגבולות ומודגשים סממנים רב-לאומיים, אפשר להשיג את מירב השקט והשלום באמצעות העתקת חלק מהסמכויות הריבוניות של מדינות לטובת גופים בינלאומיים.

המתח בין שתי התפיסות הללו עתיק יומין. אימפריות עבר כמו מצרים, אשור, בבל ופרס, למרות ההבדלים ביניהן, ראו בחלק משליחותן להטיל על האנושות סדר מדיני אוניברסלי, שמטרתו למנוע מחלוקות מיותרות בין עמים וליצור חיי שלווה ושפע. כדברי חמורבי מלך בבל: "להביא לכדי ציות את ארבע קברות הארץ". שהרי ציות זה הוא שעושה את ההצלה ממלחמה, חולי ורעב לאפשרית.

המקרא ראה בכך מתכון לעבדות. את מצרים כינה "בית עבדים". משה רבנו, מעבר לכך שפעל להזכיר לבני ישראל המשועבדים את מוצאם האתני המשותף ("וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב…") ושיבתם למולדת: ("אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ"), האמין כי כל אומה זכאית להתנהל בטריטוריה משלה, ושאין לאף אחד, כולל לבני ישראל, את הזכות לקחתה:

אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר… לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו… אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב … כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ…"

החתירה להכפפת עמים שונים תחת ממשל אחד, כיבוש ערי מדינה והפיכת תושביהן לנתינים כלליים, יצר בהכרח היטמעות אתנית וגיוון אינטנסיבי. כדברי הפילוסוף איסוקרטאס, שחי בתקופה ההלניסטית (323 לפנה"ס): "להיות יווני אין זה עוד עניין של מוצא, אלא של נטייה, ומי ששותף לחינוך שלנו ראוי להיקרא יווני, יותר ממי ששותף לנו במוצאו". סיסמת האיחוד האירופי היא "מאוחדים בגיוון" (In varietate concordia) ומתבססת על אותה תפיסת עולם.

חזון האימפריה הרומית להכפפת שלום עולמי על האומות נקרא "פאקס רומנה" וחזונו של "הרייך הראשון" כפי שכונתה האימפריה הרומית הגרמנית, שאף גם הוא לשלטון אוניברסלי. הקיסר פרידריך השלישי הסביר כי "ייעודה של אוסטריה למשול בעולם". מכאן בולט הסממן האימפריאליסטי הקיצוני של היטלר כמנהיג "רייך השלישי" שעשה כל שביכולתו לכבוש את העולם במסע רצח המוני. המפלגה הנאצית נקראה "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית". אם כי לא היה בה דבר המכבד גבולות או זכויות של אומות עצמאיות.

מבקרן החריף של התנועות הלאומיות פרופ' הנרי וסרמן, מטיח כי "בכל התנועות הלאומיות…תופסת שנאת הזרים מקום חשוב, וזאת בנוסף ובמקביל לאהבה העצמית, הכמו-נרקיסיסטית, המאפיינת אותן… ".[i] מה שהוא רואה בשלילה, השמרן רואה בחיוב, רק באוצר מילים מפויס וגישה חיובית בהרבה. הוא אכן תומך במדיניות הגירה נוקשה, כי אינו מעוניין לאבד את צביון מדינתו, ובאמת עורג ומתגאה במייסדי תרבותו.

כאשר התבקשה המהפכנית המרקסיסטית רוזה לוקסמבורג להרים קולה למען היהודים, למרות בושתה במוצאה, התנערה מכך במילים "מה לי ולכל הצער היהודי המיוחד שלכם? אני מצטערת על מר-גורלם של הקורבנות האינדיאנים העלובים במטעי הגומי של פוטומאיו (קולומביה), על השחורים במדבר קלהרי (בדרום-מערב אפריקה), אבל אינני יכולה למצוא פינה מיוחדת בליבי בשביל הגטו". לוקסמבורג הדגישה בכל הזדמנות את אופייה העל-מדינתי שביקשה ליישם: "העולם כולו הוא ביתי, הסבירה, כל מקום שיש בו עננים, ציפורים ודמעות-אדם".[ii] מיותר להזכיר לאן הובילה התפיסה הזו – הקמת בית עבדים אחד גדול בשם הקומוניזם וברית המועצות.

אם כך, מדוע ההתעוררות הלאומית בשנים האחרונות יצרה תופעה גוברת של קשירת קשרים בין תנועות לאומיות מקומיות, סיעורי מוחות וכנסים משותפים? כנראה כי כולם סובלים מאותם אתגרים תדמיתיים ומערכתיים. ניצחונות הימין בהונגריה, בשבדיה, באיטליה, בפולין, העברת חוק הלאום בישראל, נצחונו של דונלד טרמאפ – כולם סובלים מדה-לגיטימציה מצד האליטה התרבותית והתקשורתית. ובוודאי מצד כוחות רב-לאומיים או קוסמופוליטים המוכנים להשקיע הון אדיר בבלימת הרעיונות הלאומיים.

מול האתגרים הללו, מבקשים בעלי המחשבה השמרנית להיפגש אחד עם השני ולדון בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם מה שנראה בעיניהם כנתיב המוביל למחיקת תרבותם ומורשתם ועלול להסתיים בשעבודם.

מתן פלג הוא יו"ר תנועת 'אם תרצו' ומחבר הספר 'מדינה למכירה'

[i] התסביך (היהודי) של חקר הלאומיות. דוקטור אסף מלאך. כתב עת השילוח

[ii] ההיסטוריה של היהודים. פול ג'ונסון. הוצאת שיבולת. 427