פרק מספר: היסטוריה של היהודים

הסופר וההיסטריון פול ג'ונסון נפטר ב-12 בינואר 2023, בגיל 94. ספרו 'ההיסטוריה של היהודים' ראה אור בעברית בהוצאת שיבולת.

***

בין השואה לבין ציון החדשה היה חיבור אורגני. הרצח של שישה מיליוני יהודים היה גורם סיבתי עיקרי בהקמתה של מדינת ישראל. כל זה עלה בקנה אחד עם דינמיקה חזקה ועתיקה בהיסטוריה היהודית: גאולה דרך ייסורים. אלפי יהודים דתיים הכריזו בקול גדול על אמונתם כשהובלו לעבר תאי הגזים, מפני שהאמינו כי העונש המוטל על היהודים, העונש שהיטלר והאס-אס היו רק סוכניו, הוא מעשה ידי אלוהים, ואף מהווה הוכחה לכך שבחר בהם מכל העמים. לדברי עמוס הנביא, אלוהים אמר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג', ב). ייסורי אושוויץ לא היו אירועים שקרו ותו לא. אלה היו התגלמויות מוסריות. הם היו חלק מתוכנית. הם איששו כי התהילה בוא תבוא. יתרה מכך: אלוהים לא רק כעס על היהודים. הוא גם נמלא צער. הוא בכה עימם. הוא נכנס איתם אל תאי הגזים כפי שיצא איתם לגלות.[i]

כל זאת הגדרה של סיבה ומסובב במונחים דתיים, מטאפיזיים. אך אפשר גם להגדיר זאת במונחים היסטוריים. הקמתה של ישראל הייתה תוצאה של ייסורי היהודים. השתמשנו בדימוי התצרף כדי להראות איך כל חלק חיוני השתבץ במקומו. כפי שראינו, מעשי הטבח הגדולים במזרח, בשנת 1648 (גזירות ת"ח ות"ט), הביאו לחזרתה של הקהילה היהודית לאנגליה, ומשם גם לאמריקה, וכך הולידו עם הזמן את הקהילה היהודית המשפיעה ביותר בעולם, חלק בלתי נפרד מן ההקשר הגיאופוליטי שבו התאפשרה הקמתה של מדינת ישראל.

גם מעשי הטבח של 1881 הניעו סדרה שלמה של אירועים שכיוונו כולם אל אותה תכלית סופית. גלי ההגירה שחוללו יצרו את הרקע לשערוריית דרייפוס, אשר מצידה הובילה ישירות לכינונה של הציונות המודרנית בידי הרצל. תנועותיהם של היהודים, שהחלו בעקבות הדיכוי הרוסי, יצקו את דפוסי המתיחות שמתוכם התהוו הצהרת בלפור ב-1917, והמנדט של חבר הלאומים על פלשתינה אשר ניתן כדי ליישם אותה. רדיפתם של היהודים בידי היטלר הייתה האחרונה בשורת פורענויות שעזרו להביא לעולם את המדינה הציונית.

**

בקרב היהודים רווחו שלוש אסכולות חשיבה בעניין הבריטים. ויצמן עדיין האמין ברצונה הטוב של בריטניה. בן גוריון היה ספקן, אך רצה לנצח תחילה במלחמה. אפילו אחריה עשה הבחנה ברורה ומוחלטת בין התנגדות לבין טרור, שהשתקפה במדיניותה של ההגנה. מן הצד השני ניצב הלח"י (לוחמי חרות ישראל), פלג קיצוני שהתנתק מהאצ"ל, וכונה בפי הבריטים "כנופיית שטרן" על שם מנהיגו, אברהם שטרן.

הוא המרה את הוראותיו של ז'בוטינסקי להפסקת אש עם הבריטים בפרוץ מלחמת העולם, ונהרג בפברואר 1942. אך עמיתיו, בהנהגת יצחק שמיר ונתן ילין-מור, המשיכו בלחימה בלתי-מוגבלת נגד בריטניה. בגין פנה לדרך שלישית. הוא סבר שההגנה פאסיבית מדי, ושכנופיית שטרן גסה, אכזרית ולא נוהגת בחוכמה. בעיניו, האויב לא היה בריטניה אלא השלטון הבריטי בארץ ישראל. הוא רצה להשפיל אותו; הוא רצה שיהיה יקר, מנוטרל ולא אפקטיבי. 600 סוכנים פעילים עבדו בשירותו. הוא התנגד להתנקשויות אך פוצץ את משרדי הבולשת, את בניין מחלקת ההגירה, את מרכזי מס ההכנסה, ויעדים דומים.

היחסים בין שלוש קבוצות הפעילים היהודים היו תמיד מתוחים, ולא פעם ארסיים. לימים היו לכך השלכות פוליטיות חמורות. ב-6 בנובמבר 1944 רצח האצ"ל את הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. "ההגנה" הגיבה בחלחלה ובזעם, ופתחה במבצע נגד אנשי האצ"ל והלח"י שכּוּנָה "הסֵזוֹן". במסגרת המבצע חטפה "ההגנה" כמה מלוחמי הארגונים, והשליכה אותם לבתי כלא מחתרתיים.

ואם לא די בכך, היא אף מסרה לבולשת הבריטית את שמותיהם של 700 אישים ומוסדות. בין 300 לאלף איש נעצרו כתוצאה ממידע שהעביר הממסד הציוני. בגין, שהצליח לחמוק, האשים את "ההגנה" גם בעינויים, ויצא בהצהרה מתריסה: "עוֹד שַׁלֵּם נְשַׁלֵּם לְךָ קַיִן". אך הוא נמנע, בפיקחותו, מלהיכנס למלחמה עם "ההגנה". במהלך אותם חודשים שבהם נלחם גם נגד הבריטים וגם נגד אחיו היהודים הקים בגין כוח מחתרתי שהיה כמעט חסין מהתקפות. הוא האמין ש"ההגנה" תהיה חייבת לחבור אליו כדי להיפטר מהבריטים. והוא צדק. ב-1 באוקטובר 1945 שלח בן גוריון, מבלי להיוועץ בוויצמן, מברק מוצפן אל משה סנה, מפקד "ההגנה", ובו הורה לו לפתוח בפעולה נגד הכוחות הבריטיים.[ii] כך הוקמה מחתרת התנגדות יהודית משותפת, "תנועת המרי העברי", שהחלה את תקיפותיה ב-31 באוקטובר, בפיצוץ מסילות ברזל.

וגם כעת, נמשכו חילוקי הדעות בעניין המטרות. ב"הגנה" לא היו מוכנים להשתמש בטרור מכל סוג שהוא. הם הסכימו להשתמש בכוח רק כחלק ממה שראוי להיקרא "פעולה צבאית". בגין התנגד מאז ומעולם לרצח, כמו שעשו אנשי הלח"י כשרצחו בדם קר שישה צנחנים בריטים במיטותיהם ב-26 באפריל 1946. הוא התנער, אז ובהמשך, מן ההגדרה "טרוריסט". אך הוא היה מוכן לקחת סיכונים מוסריים, וגם פיזיים. כיצד הייתה מושגת הארץ המובטחת ללא יהושע בן נון? הרי ספר יהושע כולו מתעד באופן טורד-מנוחה עד לאן היו מוכנים בני ישראל להרחיק כדי לכבוש את הארץ שניתנה להם בצו אלוהי.

בגין היה דמות מובילה בשני אירועים מרכזיים שהניעו את החלטתה של בריטניה לעזוב. ב-29 ביוני 1946 פשטו הבריטים עם שחר על הסוכנות היהודית. כ-2,718 יהודים נעצרו במבצע שנמשך אותו שבת ברחבי הארץ. המטרה הייתה להביא לכינונה של הנהגה יהודית מתונה יותר. הפעולה כשלה. למעשה, מכיוון שהאצ"ל לא נפגע כלל בפשיטה, בגין רק יצא מחוזק ממנה. הוא הוציא מההגנה הסכמה לפוצץ את מלון המלך דוד, שבו שכנו חלק ממשרדי השלטון הבריטי. המטרה המוסכמת הייתה להשפיל, לא להרוג. אך הסיכון לרצח המונים היה עצום. ויצמן שמע במקרה על המזימה ואיים להתפטר ולספר לעולם מדוע עשה זאת.[iii]

"ההגנה" הורתה לבגין לבטל את הפעולה אך הוא סירב. ב-22 ביולי 1946, בשעת צהריים, שש דקות לפני המועד המתוכנן, החריבו 350 קילוגרם של חומר נפץ עז את אחד מאגפי המלון; בפיצוץ נהרגו 28 בריטים, 41 ערבים ו-17 יהודים, ועוד חמישה אנשים נוספים. כחלק מהתוכנית, התקשרה תלמידת תיכון בת שש-עשרה מבעוד מועד כדי להזהיר על הפעולה. בנוגע להמשך האירוע, הראיות והעדויות חלוקות. בגין טען תמיד שניתנה אזהרה מספקת והאשים את השלטונות הבריטיים במות הקורבנות. הוא התאבל על ההרוגים היהודים בלבד.[iv]

אך בפעולות טרור כאלה, יש להטיל את האחריות להרג על האנשים שהטמינו את הפצצות. זו הייתה ההשקפה שבה דגל הממסד היהודי. מפקד "ההגנה", משה סנה, אולץ להתפטר. תנועת המרי התפרקה לגורמים. אך ההמולה, בשילוב עם אירועים אחרים, השיגה את מטרתה. ממשלת בריטניה הציעה לחלק את הארץ לשלושה. גם היהודים וגם הערבים דחו את התוכנית. אי לכך, ב-14 בפברואר 1947, הודיע בווין כי הוא מוסר את בעיית פלשתינה כולה לידי האומות המאוחדות.

אלא שכל זאת לא רימז בהכרח על נסיגה בריטית מהירה. וכך המשיך גל הטרור. אירוע נוסף, שגם עליו היה בגין אחראי, התגלה בדיעבד כמכריע. הוא התנגד להתנקשויות בסגנון הלח"י אך עמד על זכותו המוסרית של האצ"ל להעניש את אנשי הכוחות המזוינים הבריטים בדיוק כפי שבריטניה הענישה את אנשי האצ"ל. הבריטים תלו והלקו; גם האצ"ל יעשה כמוהם. באפריל 1947 הועמדו שלושה אנשי אצ"ל למשפט בעוון פריצה לכלא עכו, שבמהלכה שוחררו 251 אסירים. בגין איים בפעולת נקם אם השלושה יורשעו וייתלו – כפי שאכן קרה, ב-29 ביולי. כעבור כמה שעות, בפקודתו של בגין, הועלו קליפורד מרטין ומֶרווין פֵּייס – שני סַמָלים בריטים שנחטפו לצורך זה – אל עמוד התלייה בידי עמיחי "גידי" פּאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל. פאגלין אף מיקש את גופותיהם. הרצח המתועב של מרטין ופייס, על לא עוול בכפם, זעזע יהודים רבים. הסוכנות היהודית כינתה אותו "התועבה של רצח שני אנשים חפים מפשע בידי קבוצת פושעים"[v] (ובדיעבד זה היה אף גרוע יותר, שכן 35 שנה לאחר מכן התברר שאימו של מרטין היתה יהודייה).

האירוע עורר זעם משולח-רסן בבריטניה. בדרבי הוצת בית כנסת. מהומות נגד יהודים פרצו בלונדון, בליברפול, בגלאזגו ובמנצ'סטר – לראשונה באנגליה מאז המאה ה-13. המהומות הביאו לשינויים קריטיים במדיניות הבריטית. עד אז הניחו הבריטים כי בכל תוכנית חלוקה שתתקבל, הם יידרשו לפקח עליה ולאכוף אותה; אחרת, צבאות ערב פשוט ייכנסו אל הארץ וישמידו את היהודים. כעת החליטו לצאת במהירות האפשרית ולהניח לערבים וליהודים לנפשם.[vi] כלומר, מדיניותו של בגין הצליחה, אך הייתה כרוכה בסיכונים מבהילים.

עוצמת הסיכונים הללו הייתה תלויה, במידה מסוימת, בשתי מעצמות-על, ארצות הברית וברית המועצות. בשני המקרים נהנו הציונים ממזל או מהשגחה עליונה – תלוי את מי שואלים. האירוע הראשון היה מותו של נשיא ארה"ב רוזוולט ב-12 באפריל 1945. בשבועות האחרונים לחייו נעשה רוזוולט אנטי-ציוני, בעקבות פגישה עם המלך אבן סעוד בוועידת ילטה. דייויד ניילס, עוזרו של הנשיא שהיה פרו-ציוני, אמר לימים כי "ספק גדול בעיניי אם מדינת ישראל הייתה באה לעולם אילו רוזוולט היה חי".[vii]

יורשו של רוזוולט בבית הלבן, הארי ס' טרומן, גילה מחויבות ברורה וישירה יותר כלפי הציונות, ממניעים רגשיים ומחושבים כאחד. הוא ריחם על הפליטים היהודים. היהודים בפלשתינה נתפסו בעיניו כאנדרדוג. נוסף על כך, הקול היהודי היה פחות בכיסו מזה של רוזוולט. לקראת הבחירות הבאות, ב-1948, הוא נזקק להמלצתם של ארגונים יהודיים במדינות מתנדנדות כמו ניו יורק, פנסילבניה ואילינוי. ברגע שהבריטים ויתרו על המנדט שלהם, טרומן דחף להקמתה של המדינה היהודית. במאי 1947 עלתה בעיית ארץ ישראל על שולחנו של האו"ם. ועדה מיוחדת התבקשה להגיש תוכנית. היא הגישה שתיים. המיעוט המליץ על פדרציה דו-לאומית. הרוב גיבש תוכנית חלוקה חדשה, שכללה מדינה יהודית ומדינה ערבית, לצד אזור בינלאומי בירושלים. ב-29 בנובמבר 1947, הודות לתמיכתו הנלהבת של טרומן, אישרה העצרת הכללית את התוכנית, ברוב של 33 תומכים מול 13 מתנגדים ו-10 נמנעים.

**

אך אם תוקפנותו האכזרית של בגין הייתה אחראית לנסיגתם המוקדמת של הבריטים, בן גוריון הוא זה שהפיח רוח חיים במדינה. הוא נדרש לקבל שורת החלטות, שכל אחת מהן יכלה להמיט אסון על העם היהודי בארץ ישראל. מרגע קבלתה של הצעת החלוקה באו"ם, הערבים היו נחושים להחריב את כל היישובים היהודיים, ופתחו מיד במתקפה נגדם. עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית, אמר ברדיו: "זו תהיה מלחמת הֶשמֵד, וטבח שיירשם בדפי ההיסטוריה".[viii] המפקדים היהודים נלחמו בנחישות, אך משאביהם היו דלים. בשלהי 1947 עמדו לרשות "ההגנה" 17,600 רובים, 2,700 רובי סטן, כאלף תת-מקלעים ובין 20 ל-43 אלף לוחמים בשלבי אימון שונים. לא היו לה כלי שריון, מקלעים כבדים או מטוסים.[ix]

הערבים הצליחו לגייס צבא שחרור לא קטן, אך הנהגתו הייתה מפולגת. עמדו לרשותם גם הכוחות הסדירים של מדינות ערב: 10,000 מצרים, 7,000 סורים, 3,000 עיראקים, 3,000 לבנונים, ולצידם גם 4,500 לוחמי הלגיון הערבי של עבר הירדן, כוח מרשים שקציניו היו בריטים. עד מרץ 1948 כבר נהרגו 1,200 יהודים, מחציתם אזרחים, בתקיפותיהם של הערבים. הנשק הצ'כי התחיל להגיע, והוכנס לשימוש במהלך החודש הבא. המנדט הבריטי היה אמור להסתיים רק ב-15 במאי. אבל בתחילת אפריל קיבל בן גוריון את ההחלטה שהייתה כנראה הקשה בחייו. הוא הורה ל"הגנה" לצאת למתקפה כדי לקשר בין המובלעות היהודיות השונות ולחבר ככל האפשר בין הטריטוריות שהוקצו לישראל בתוכנית החלוקה. ההימור השתלם כמעט במלואו. היהודים כבשו את חיפה. הם פרצו את הדרך לטבריה ולמזרח הגליל. הם השתלטו על צפת, יפו ועכו. הם ביססו את ליבת מדינת ישראל ולמעשה ניצחו במלחמה עוד לפני שהחלה.[x]

ביום ו', 14 במאי, הקריא בן-גוריון את מגילת העצמאות במוזיאון תל-אביב: "… בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", הוא אמר, "ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ממשלה זמנית הוקמה באופן מיידי. עוד באותו לילה החלו פשיטות של חיל האוויר המצרי. למוחרת, בעת ובעונה אחת, עזב אחרון החיילים הבריטים וצבאות ערב פלשו. כל זה לא שינה דבר, למעט מבחינה אחת. הלגיון הערבי של המלך כבש בעבורו את העיר העתיקה של ירושלים. וב-28 נכנעו היהודים שהגנו עליה. התפתחות זו חייבה את פינוים של היישובים היהודיים ממזרח לעיר הקודש. פרט לכך, הישראלים קצרו עוד ועוד הישגים.

ב-11 ביוני הוכרזה הפסקת אש בת חודש. מדינות ערב ניצלו אותה כדי לתגבר בכבדות את צבאותיהם. אך הישראלים, בינתיים, השיגו כמויות גדולות של ציוד כבד, לא רק מהצ'כים אלא גם מהצרפתים, שעשו זאת בעיקר כדי להכעיס את הבריטים. עם חידוש הלחימה, ב-9 ביולי, התברר עד מהרה כי הישראלים שולטים בנעשה. הם כבשו את לוד, רמלה ונצרת, כמו גם שטחים נרחבים מעבר לגבולות החלוקה. בתוך עשרה ימים הסכימו הערבים להפסקת אש נוספת. אך מעת לעת היו פרצי אלימות נוספים, ובאמצע אוקטובר יצאו הישראלים למתקפה שנועדה לפרוץ את הדרך אל יישובי הנגב, ושבה שוחררה גם באר שבע.

עד תום השנה כבר מנה הצבא הישראלי 100 אלף חיילים, והיה מצויד כהלכה. הוא ביסס לעצמו עליונות צבאית באזור, שאותה לא איבד מאז לעולם. ב-12 בינואר 1949 החלו ברודוס השיחות על הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו עם מצרים (14 בפברואר), לבנון (23 במרץ), עבר הירדן (3 באפריל) וסוריה (20 ביולי). עיראק לא הגיעה כלל להסכם, וחמש מדינות ערב נותרו במצב מלחמה רשמי עם ישראל.

[i] Arthur A. Cohen, The Natural and Supernatural Jew (London 1967), 180-182.

[ii] מיכאל בר-זוהר, בן גוריון, תל-אביב: זמורה ביתן, 1977-1975, עמ' 219-218.

[iii] תרסטון קלארק, בדם ואש, תרגום: כרמית גיא, ירושלים: דומינו, 1981, 96-97.

[iv] Silver, op. cit., 67-72.

[v] Nicholas Bethell, The Palestine Triangle: The Struggle Between the British, the Jews and the Arabs (London 1979), 261ff.

[vi] על ההחלטה הבריטית לסגת ראו Michael J. Cohen, Palestine and the Great Powers (Princeton 1982), 270-276.

[vii] Alfred Steinberg, The Man from Missouri: The Life and Times of Harry S. Truman (New York 1952), 301.

[viii] Rony E. Gabbay, A Political Study of the Arab-Jewish Conflict (Geneva 1959), 92-93.

[ix] Edward Luttwak and Dan Horowitz, The Israeli Army (New York 1975), 23ff.

[x] על מהלך הלחימה ראו Edgar O’Ballance, The Arab-Israeli War 1948 (London 1956).