ז'בוטינסקי על הרצל

הספד זה מאת זאב ז'בוטינסקי ראה אור בשנת 1904 בירחון 'יברייסקאיה ז'יזן', שהיה הביטאון המרכזי של ציוני רוסיה בשפה הרוסית. הוא פורסם שוב בעברית ב-1940 לאחר מות ז'בוטינסקי.

***

שומם מגדל הצופים שלנו! לא מזמן כתבתי –

לעתים נוצרים בתוך העם אנשים היוצאים מגדר הרגיל, המחוננים ברגישות יוצאת מן הכלל, רגישות שאינה מצויה אצל בני תמותה אחרים. כל הנעלה, המפוזר טפין טפין, בנפשות מיליונים, מתגבש כאן כגוש אחד מוצק. ואז, אלוהי אותו העם מדברים בפיו ויוצרים בידיו. הוא נועד להיות מנהיגם הנבחר של ההמונים, כדי להגשים את שאיפותיהם הכבירות. מאושרות הן האומות שהגורל מעניק להן מנהיג כזה"

אז לא קראתי בשם, אולם התכוונתי אליו, כי אדם כזה בדיוק העניק לנו הגורל. כל הנעלה שנצנץ בניצוצות קטנים, בנפשות מיליונים, נתרכז בלבו, כבזרקור עצום, לקרן אור מסנוורת אחת. וכשיסוכם מעשה הגבורה שלו, יצטרכו סופרינו לבדוק מחדש בדיקה יסודית את התורה האומרת שאין אישים יוצרים היסטוריה.

אמנם כן, נכון הדבר, ההיסטוריה נוצרת על ידי כוח עליון ועל ידי הרצון הכביר של ההמונים, אולם באיטיות מכאיבה תוחל היסטוריה כזו באם לא ירתם למרכבתה אדם גאוני, שלבו הרגיש סופג לתוכו את השאיפות הבלתי מורגשות והבלתי נראות של ההמונים, ומוצא את המילה הדרושה והמדויקת להבעתן.

כזה הוא גלגל המנוף: נכון הדבר, לא הוא שמניע את המכונה – להיפך! הוא עצמו פועל הודות למכונה, אולם יחד איתו עובדת המכונה ביתר קלות וביתר מהירות. ישנן נקודות מוות שבהן, בלא ספק, הייתה המכונה נעצרת אלמלא גלגל המנוף שבה.

גלגל המנוף של ההיסטוריה – לבו של המנהיג הגאוני הוא.

***

הלב! כשנתעמק בדבר נמצא שדווקא בו צפון היה סוד כוחו ומשיכתו של אדם זה, ששמו מזכיר את הלב ושמת ממחלת לב.

גאוניותו לא הייתה גאוניות של נואם או סופר או של מדינאי בלבד. היא התרכזה עמוק בלבו פנימה, בלב הרגיש הגדול שידע להבין את רוח הזמן והרגע. הכישרון היסודי והעיקרי שבו התבטא באומנותו הנפלאה למצוא ברגע המתאים את המילה המתאמת. נוכחנו באומנות נפלאה זו בבאזל, כשהוא, בחוש העידן, חוש קוסם, הרגיש את מצב הרוחות של ההמון המתמרד, ידע את הזמן בו לסגת, הבין כיצד לכבוש ולהכניע, ושלט בהמון כשלוט רב חובל מנוסה בכוח, בהשתמשו במפרשיו.

אולם לא בזה נתן לנו את הדוגמא הטובה ביותר של אומנות זו. זאת ראינו בבאזל בהופיעו לפנינו בקריאתו למעשה ההיסטורי. בחזון נפלא מצא הוא את המילה הדרושה והמתאימה ביותר שאותה חיפשנו אנחנו בשאיפותינו המעורפלות. חושב אני שמילה זו לא הייתה בעצם "מדינה יהודית", לא "הביתה" ואף לא "ציון", כי אם מילה אחרת, עמוקה מאלו הרבה יותר.

היינו לאחרים, קמנו לתחייה על ידי המגע בקרקע שהוא הניח מתחת לרגלינו. לא מכבר הרגשתי בקרקע זו תחתיי – ומאז החילותי לטעום את טעם החיים ולהרגיש בנשימת האוויר. אילו הייתי קם מחר משנתי ונוכח, כי כל זה לא היה אלא חלום בלבד, שהנני אותו שהייתי לפני כן, ושהקרקע שהרגשתי מתחת לרגליי אינה קיימת כלל וכלל. יתכן שהייתי מאבד את עצמי לדעת. הואיל ואי אפשר לו לאדם שנשם פעם את אוויר ההרים – לחזור למקומו ולנשום את אוויר ביצות השפלה.

***

בד"ר הרצל נתמזגו הקווים הנעלים והאידיאליים ביותר של היהדות, דבר שנתן לו את השלטון. הוא הכיר את האנשים כפי שלא הכירם אף אחד, ותכונה זו חזקה בידו את השלטון. הוא אהב את כל אשר אהב עמנו, ומצא את הדרך שהעם חיפש בגששו באפלה. בהרצל התמזג מכל הדרוש למנהיג אידיאלי של העם העברי. אל נשלה את עצמנו: פעמיים בדור אין מזיגות כאלו. בגלות לא יהיה לנו עוד אדם כזה, אולם אפשרי הדבר כי לא נצטרך לו. גאוניות דרושה רק למתחיל. הוא הראה את הדרך והספיק לגשת רק עד לתחנה הראשונה. העם ירכין את ראשו בפני זכרו ויסיים את המעשה שהוא החל בו.

***

אין לקבל את החוק הישועי הקובע כי כל האמצעים כשרים לשם השגת המטרה; בכל זאת צריך לזכור שמפעלים כבירים נעשים אך ורק בעזרת אמצעים בעלי כוח פעולה כביר. לאמצעים כאלה יש, בלי כל ספק, צד בלתי נעים אולם בזה אין להתחשב. בכל אופן, המידה המוסרית של האמצעים צריכה להתחשב אך ורק במידה של הטוב והרע המציאותיים, אך מעולם אינה יכולה להתבסס על הטעם האסתטי של אנשים בטלים. ללוחם רציני ישנה הרשות המלאה לשלול בבוז את הטעם הזה.

לפני שיקבע את המטרה, יחשוב עליה זמן ממושך וגם יבדוק אותה כראוי מכל צדדיה, אך מאחר שנבחרה כבר המטרה, קיימת בלוחם רציני רק שאיפה אחת – ההצלחה! ורק שיטה אחת – למרות הכל! הנני מרגיש שבעיני רבים לא אמצא חן, אבל אמת היא שבאף שיטה אחרת בעולם הזה לא הושג שום ניצחו לשם ההתקדמות האנושית.

***

באחת מיצירותיו מספר איבסן על הבנאי סולנס שבנה מגדל גבוה, וכשעלה בעצמו לראש המגדל ראשו סחרחר עליו, נפל מהמגדל על אבני המגרש ונתרסק. ראשו של בונה מגדלנו לא היה מסתחרר גם בגובה גדול יותר. הוא עצמו לא נפל – אך ברק משמיים פגע בלבו הגדול וגרם לנפילתו על אבני הכביש הזר.

הוא נפל, אך המגדל אשר הקים נשאר קיים.

***

להפיג את יגוננו נוכל רק בעזרת אמצעי אחד. קיימת רק מילה אחת היכולה לרפא כאב כל שהוא בעולם הזה. מן היום בו נולדתי חיפשתי ברוב עמל אחרי מילה זו. עכשיו אני יודע כי נכונה ניחשתי. מילה זו היא המילה הישנה נושנה – עבודה. בקצב מהיר של עבודה נתחיל כעת. אם נשאר בנו הניצוץ הקטן ביותר של הכוח החי, אין לנו את הרשות להפסיק, ולו גם ליום אחד, את עבודתנו.

כשרודפת עדת זאבים במרחב המכוסה שלג אחרי עגלת שלג, מכה העגלון את סוסיו בכוח וקורא ליושבים בעגלה: התאוששו. גם אם יפול אבי לא נעמוד! אנו לא היינו עושים כך. לו רדפו אחרינו ופתאום היה נעדר אפילו הקטן שבנו, היינו עוצרים בסוסים כדי להציל את המת משיני הטורפים. אולם לא מפני רודפים אנו בורחים. אנו מתקדמים במהירות לקראת אותו האידיאל שכאילו עומד להיעלם מאתנו, באם נאבד גם שניה אחת.

אל לנו לעמוד, ולו גם ברגע שהגדול והראשון מבינינו נופל בדרך. מכה איומה הוכינו. אולם אין זו מכה ראשונה ואף לא האחרונה. הרבה סבלנו ועוד רב הסבל הצפוי לנו. היו מוכנים! חרקו שיניים, קמצו אגרופים, וירוצו הסוסים קדימה!