פרק מספר: לא נשוב אחור

***

תמונה אחת הייתה שווה הרבה יותר מאלף מילים. היא עברה כאש בשדה קוצים תחת אינספור זוגות עיניים רושפות, מסרבות להאמין: הדגל הציוני מתנוסס בגאון מעל מסגד אל־אקצא.

על פי השמועה שנפוצה ברחובות, בעזרת התמונה הזו מעודדים הציונים את יהודי העולם לעלות לישראל. גם אם התמונה עצמה הייתה מזויפת, ושום דגל לא הונף מעל אל־אקצא, היה ברור לכול שמשהו צריך להיעשות בדחיפות. המסר חייב לעבור. למחרת היום התארגנו קבוצות רבות של גברים לקראת תפילת יום השישי. את המתח באוויר הירושלמי הדחוס אפשר היה לחתוך בכל אחת מהסכינים שנשאו רבבות המתפללים ברחבת הר הבית.

הדרשן סיים את דבריו בדרישה מכל מוסלמי באשר הוא להילחם ביהודים עד טיפת דמו האחרונה. אם יעשה כן, מקומו יהיה מובטח בגן עדן.

זמן קצר לאחר מכן, בערך כאשר הורו מחוגי השעון על השעה אחת־עשרה, נשמע צרור יריות ממקור עלום בקצה רחבת המסגד. המלחמה החלה. מייד אחר כך נראתה תנועה אדירה של אנשים הנדחקים לכיוון שער שכם. השמש הבוהקת השתקפה חליפות במוטות הברזל שנשאו ההמון בדרכם להכות בסוחרי השוק. לא יותר מרגעים ספורים עברו עד שהחנויות ברחוב הנביאים נבזזו. כעבור זמן קצר אחזה האש בבתי הכנסת של שכונת מאה שערים. כוחות הביטחון נאבקו בכל כוחם להחזיר את הסדר על כנו, ללא הצלחה יתרה.

ביום השבת כבר התרחבה האלימות גם לערים נוספות: חברון ועזה תחילה, ואחריהן גם צפת ועכו, חיפה ויפו. בכולן התפרץ טרור עממי,בכולן נעשו מעשי ביזה ושרפה ורצח. אותה תקווה עזה ומרוממת פעפעה בחזם של החברוני והעזתי, הירושלמי והעכואי, בבואם להכות ביהודים מכה ניצחת.

על חומותייך

האירועים המתוארים, גם אם הם מזכירים לקורא במידת מה התנגשויות שאירעו ברחבי ישראל לאורך שנות קיומה, התרחשו שנים רבות לפני כן — בשנת תרפ"ט (1929). הרבה השתנה במציאות הגאו־פוליטית בין פרעות המאה ה־20 לאלו שהתרחשו במאה ה־21: על מפת ישראל נוסף הקו הירוק, חולקו תעודות זהות כחולות, כתומות וירוקות, הוקמו מפלגות ורשויות, ננאמו נאומים ונחתמו הסכמים — ואף על פי כן, הדמיון בין אז לעכשיו כמעט בלתי נתפס.

כמעט מאה שנים מבדילות בין פרעות תרפ"ט לפרעות תשפ"א —ובכל זאת הג'יהאד האסלאמיסטי־לאומני נותר שחקן קבוע וקטלני במציאות חיינו. את קורבנותיו היקרים הוא גובה כבר משלהי המאה ה־19. במרוצת השנים הפך המאבק הלאומני כנגד המדינה היהודית למתוחכם הרבה יותר. הזירות והרבדים שבהם הוא פועל, כמו גם אסטרטגיות הלחימה והכלים שבהם הוא משתמש, נעשו רבים ומגוונים. ובכל זאת — הים אותו הים, והמלחמה אותה מלחמה.

התלכדות המערכות

אם היינו זקוקים להמחשה של היקף האיומים המתרגשים על מדינת ישראל, הרי ימי מבצע "שומר החומות", בראשיתו של קיץ תשפ"א (2021), סיפקו לנו אותה כמעט במלואה, כאשר מדינת ישראל נאלצה לנהל לחימה  אינטנסיבית במספר זירות שונות במקביל.

הלחימה החלה לאחר שהחמאס הכריז על עצמו כ"מגן מסגד אל־אקצא" מפני "מזימת ההשתלטות היהודית". ארגוני הטרור בעזה ירו רקטות על העוטף ועל ערי המרכז, ארגוני הטרור ביהודה ושומרון שילחו מחבלים, ועל כל זאת נוספו גם שתי זירות לחימה לא־צבאיות: הפרות סדר קשות של ערביי מזרח ירושלים, וטרור לאומני של אזרחים ערביים ישראלים ברחבי מדינת ישראל, ובפרט בערים המעורבות. הפורעים לא פעלו בחלל ריק: גם חברי כנסת ממפלגות ערביות ומובילי דעת קהל בחברה הערבית עסקו בהסתה, והרשתות החברתיות געשו מתמיכה בפורעים.

ניסיון זה מלמד שמלחמותיה הבאות של ישראל לא יסתכמו במבצעים ממוקדים בעזה או בג'נין, אלא יחייבו גם התמודדות עם התפרעויות אלימות של ערבים אזרחי ישראל. האיום מוחשי עד כדי כך שבשנת 2019 הוקמה חטיבת החי"ר הראשונה בפיקוד העורף, חטיבת דניאל. אחד מתפקידיה הוא פתיחת כבישי ישראל בשעת מלחמה, אם אלו ייחסמו על ידי פורעים מקרב ערביי ישראל. ניתן רק לשער שחיזבאללה בלבנון, ואיראן המושכת בחוטים, ישמחו להצטרף ולתקוף מדינה הטרודה בטיפול באינספור מוקדים גם כך. חשוב להדגיש, רבים מערביי ישראל קשרו את גורלם בגורל מדינת ישראל, אינם עוינים אותה ואינם מבקשים לפגוע בה. להפך. אך בקרב מבקשי רעתה של ישראל, אין כמעט הבדל בין אלו המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק ומחוצה לו, בצפון או בדרום, בערים או בכפרים. אומנם מרביתם אינם שותפים בפועל לטרור מאורגן, אך הם בהחלט מזדהים עם מטרותיו.

ההתלכדות הלאומנית המתוארת איננה חריגה. מאז ראשיתה של התנועה הציונות התנהלה מערכה ערבית אינטנסיבית נגדה, ומאוחר יותר נגד המדינה הצעירה שהקימה. כאשר פלשו שבעת צבאות ערב למדינת ישראל בעקבות הצהרת העצמאות, וערביי הקסטל, בית מחסיר ולוד תקפו את הצבא הישראלי הצעיר — אף אחד ממפקדי הצבא או מראשי המדינה לא חשב לחלק בין השניים על בסיס גאוגרפי. בגוש עציון למשל, נלחם הלגיון הירדני יחד עם ערביי הר חברון המקומיים, ולכל הערבים שנטלו חלק במערכה ההיא, מבית ומחוץ, הייתה אז מטרה משותפת: למנוע את הקמת המדינה היהודית ולהשמיד את היישוב היהודי. למרבה הצער, גם כעבור מאה שנה לא השתנתה המטרה.

הרשות הפלסטינית, ארגוני הטרור ביו"ש ובעזה, חלקים מערביי ישראל ומהבדואים — כל אלו מנהלים היום יחד את המערכה הוותיקה נגד היישוב היהודי. אכן, אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר במערכות נפרדות, שכל אחת מהן צריך למסגר ולתפוס כישות עצמאית — אך זו טעות: המאבק הלאומי והדתי משכלל את שיטותיו, פושט צורה ולובש אחרת, אך אין זו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת.

התמונה הגדולה ברורה: הרשות הפלסטינית משקיעה משאבים אדירים במאבק מזוין הכולל מערך משכורות למחבלים והסתה שיטתית דרך מערכת החינוך; ארגון חמאס מתעצם ופועל להשגת שליטה על תודעת הרחוב הערבי באמצעות מיזוג בין עזה ליהודה ושומרון, הגליל, הנגב והערים המעורבות; רקטות החלו שוב לנחות ביישובי הצפון, כתזכורת להתבססותן של זרועות טרור מעבר לגבול לבנון; אזרחים ישראלים מעורבים יותר ויותר בג'יהאד אלים ובצבירת נשק בלתי חוקי; איחוד המשפחות והפוליגמיה בקרב ערביי ישראל והבדואים מאיימים על המאזן הדמוגרפי; ו"בנייה מדינית" מואצת בשטחי C, תוך הרס מכוון של אתרי מורשת יהודיים, מאיימת על העומק האסטרטגי של מדינת ישראל. המאמץ הערבי־פלסטיני נגד ישראל הוא מאמץ רב־ממדי המשתרע על פני זירות שונות וכולל שחקנים שונים המשתמשים בטקטיקות, אסטרטגיות וכלים מגוונים שנועדו כולם למטרה אחת ויחידה: לערער את ביטחונה של ישראל ולהפיל את המדינה היהודית.

ארבעה יעדים בדרך למטרה הסופית

אסטרטגיית הבנייה המדינית הפלסטינית מעולם לא הייתה מקרית. מראשיתה היא כיוונה למספר הישגים ממשים. ההישג הראשון הוא יצירת לחץ על חופש התנועה הישראלי בצירים הראשיים והפיכת "פרוזדורי תנועה" שהוסכמו באוסלו לנתיבים הנשלטים על ידי ריכוז אוכלוסייה פלסטיני. הרשות מצמידה את הבנייה לנכסים אסטרטגיים ישראליים ובהם צמתים וכבישים מרכזיים כמו כביש 60 (ציר גב ההר), כביש חוצה יהודה, כביש חוצה שומרון וכביש 90 (כביש הבקעה).

ההישג השני הוא יצירת טבעות חנק מסביב ליישובים ישראליים והפיכתם למובלעות בתוך מרחב הזרוע בבנייה פלסטינית. הישג זה מתקיים במיוחד באזורים שבהם ההתיישבות היהודית דלילה יותר, כמו בסביבות גב ההר — אלון מורה, הר ברכה ואיתמר. הצלחתו של המהלך קיבלה ביטוי ב"תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, כשהיישובים ה"מבודדים" הפכו במפה העתידית למובלעות בשטח הפלסטיני, בלי אפשרות להתפתח.

ההישג השלישי הוא תפיסת נכסים אסטרטגיים — עתודות קרקע, אדמות חקלאיות, משאבי טבע ומים ואתרי נוף ומורשת. במסגרת זו מובילה הרשות הפלסטינית פרויקט רישום קרקעות פלסטיני כאלטרנטיבה לרישום הקרקעות הישראלי. הרישום הפלסטיני כולל מנגנון מסועף המבוסס על חוקי המקרקעין הירדניים, שעל בסיסם מנפיקה הרשות מסמכי בעלות. ההערכה הרווחת היא שבהיעדר הסדר רישום חלופי, סביר מאוד שבשלב זה או אחר תאמצנה הערכאות המשפטיות בארץ ובעולם את הרישום הפלסטיני.

ההישג הרביעי של "תוכנית פיאד" הוא חיבור מואץ של אזורי ריכוז אוכלוסין ערבים: השכונות הערביות בירושלים לדרום הר חברון בואכה ים המלח; אזור המשולש, ג'נין ושכם למרחב עפרה; אזור חברון לנגב ולרצועת עזה. ברור אפוא שבעוד הפלסטינים פועלים על פי אסטרטגיה מסודרת, מכוונת־מטרה, הנהנית מגיבוי תקציבי בינלאומי — הם משחקים מול שער ריק. אומנם הקמנו לא מעט יישובים במרוצת השנים, אבל כיום מדינת ישראל לא עסוקה כלל בשאלת אובדן הקרקע, שכרוכים בו איום ביטחוני מיידי ואיום טריטוריאלי אסטרטגי. מערכת הביטחון של ישראל פועלת במישור הטקטי, אך המדינה כגוף שלם איננה פועלת כמי שמבינה שהיא נמצאת בעיצומו של מאבק קיומי ארוך שנים שרק צורתו החיצונית השתנתה. אם מול פלישתן של שבעת צבאות ערב ידעה המדינה הצעירה כיצד נחוץ להתגונן, ומול טילים מעזה או מלבנון היא יודעת איך לפעול — מול המתקפה הנוכחית היא פועלת לאט ובהיסוס. מתמונת המצב המוכרת לנו, של מדינה יהודית שיש בה אזורי מיעוט מוסלמיים — הולכת ומתבררת, לאסוננו, תמונה הפוכה.

מלחמת מאה השנים מקבלת תפנית מדאיגה. במילותיו של שר הביטחון לשעבר בני גנץ ב־2022, "אני מעריך שבתוך כמה שנים נהיה במצב שהמדינה היהודית תהיה בין גדרה לחדרה. אנחנו במרחק כמה שנים מזה".

***
הירשמו עכשיו לוועידת הביטחון של ישראל – דיון באתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחנו בהשתתפות בכירים בממשלה ואנשי ביטחון – 9.5.23 בירושלים.