הבעיה בהשקעות "אחראיות"

עד לחודש יוני אשתקד, טרנס קילי היה מנהל בחברת BlackRock בה שימש כראש הפעילות הגלובלית ויועץ השקעות בכיר. בין היתר הוא פיקח על הקשרים עם בנקים מרכזיים, קרנות הון, ממשלות וארגונים על-לאומיים ברחבי העולם. בנוסף היה אחראי על תחום "החינוך" בחברה. כל אלה מציבים אותו כמתאים בהחלט להעריך את הניסוי הכלכלי שזכה לראשי התיבות ESG (environmental, social, and governance) – השקעות המתמקדות בסוגיות חברתיות ופוליטיות. זה בדיוק מה שקילי עושה בספרו שראה אור לאחרונה.

מגמת ה-ESG נולדה בשנת 2004 כניסיון לתיאום בינלאומי של רגולציית הון והקצאתו, והכוונתו למטרות חברתיות וסביבתיות מסוימות. נכון לשלהי השנה שעברה, הסכום הכולל של הון המנוהל בידי חברות העושות שימוש ב"אסטרטגיה משולבת ב-ESG" עמד על יותר מ-120 טריליון דולרים. על פי קילי, משמעות האסטרטגיה הזו היא השקעה השואפת "לחזק את הביצועים הכספיים תוך שימוש בניתוח המתבסס על שיקולי ESG".

הקורא בספר עשוי אם כן להתבלבל, כאשר רק מספר עמודים לאחר מכן קילי מגדיר את התומכים הנותרים בתפיסה לפיה חברה צריכה לפעול על פי האינטרסים של בעלי המניות כ"מגיני הסטטוס-קוו". מן הסתם, המגינים האמיתיים על הסטטוס-קוו הם אלה המשלבים שיקולי ESG לתוך ניהול נכסים בשווי טריליונים, ולא אלה הנותרים חסידים נאמנים לדוקטרינת פרידמן, חמושים בכמה בלוגים, מאמרי דעה ב'וול-סטריט ג'ורנל' ואולי כמה סעיפי חקיקה במדינות רפובליקניות. זו הבעיה המרכזית עבור תומכי ה-ESG. הם תפסו את הכדור ולא מבינים מדוע כולם מנסים לתקל אותם.

למרות זאת ועוד כמה שטחים מתים בספר, באופן כללי קילי עוסק בשני צידי הוויכוח ומנסה להגיע לעמק השווה. בקצרה, הוא מסיק כי אמנם מטרת ה-ESG היא טובה וראויה, אך האמצעים להשגתה פחות. עוד לפני הדיון באמצעים, הוא מנסה ראשית להגיע להסכמה לגבי המטרות. במהלך הספר קילי מפגין ידע נרחב יחסית, אך נראה כי הוא פסח על ספרו של פרידריך האייק Law, Legislation and Liberty. הכלכלן האוסטרי טען כי "האפשרות של בני אדם לחיות יחד בשלום ולהתקדם הדדית מבלי להסכים על מטרות יסודיות משותפות, וכאשר הם מוגבלים רק בידי כללי התנהלות מופשטים, היא ככל הנראה התגלית האנושית הגדולה ביותר אי-פעם".

יציבותה של החירות המבוססת על סדר חברתי לעולם אינה מובטחת. האייק הזהיר מפני "הניסיון להבטיח לכל אדם את המגיע לו, באמצעות כפייה על הכלל מערכת של מטרות משותפות אשר הדרך להגשמתן מוכתבת מתוך סמכות", אשר "יגזול מאיתנו את הידע ואת השאיפות של מיליונים, ובכך גם את היתרונות של חברה חופשית". האייק, כמובן, הזהיר מפני סוציאליזם. אך ביקורת זו יכולה בקלות להיות מיושמת גם כלפי ESG.

בחזרה לקילי. המטרה לשמה הוא מבקש את הסכמתנו היא "צמיחה מכילה ובת-קיימא". הוא מזהה אותה עם הגדרת האו"ם לגבי מטרות של פיתוח בר-קיימא. אך גם אם נניח שהקורא מסכים עם ההנחה הכללית לפיה הכלכלה צריכה להיות מנותבת למטרות מסוימות, לא בטוח שאג'נדת האו"ם היא הבחירה הנכונה בעניין.

ניקח למשל את הסעיף החמישי במסמך האו"ם: "השגת שיוויון מגדרי והעצמת כל הנשים והנערות". כפי שריצ'רד ריבס ממכון ברוקינגס טוען, שוויון מגדרי אמור לכלול גם דאגה לגברים הנזקקים לכך. למעשה, שיעור השתתפות גברים בכוח העבודה נמצא בירידה במשך דורות. מנגד, הם חווים עליה בשיעורי ההתאבדות, מקרי המוות כתוצאה משימוש בסמים ומקרי הכליאה. בקרב גברים נרשם שיעור נמוך בהרבה של השגת השכלה גבוהה, ובאופן כללי שיעורי השכלה נמוכים יותר ושיעורי בריאות גרועים יותר. למרות כל זאת, קשה מאוד לדמיין תומך ESG נלהב מכריז כי המאמצים ל"שוויון מגדרי" מתמקדים גם ברווחת גברים. כאשר הם מדברים על שוויון מגדרי, הם לא בהכרח חושבים על שוויון.

באופן דומה, הקונספט של DEI) diversity, equity, and inclusion) מתמקד בעיקר במדיניות הסיווג האתני של ממשלת ארה"ב. אלא שכפי שהראה דיוויד ברנסטיין מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, לקטגוריות אלו "אין כל בסיס מדעי או אנתרופולוגי תקף". כך למשל, "הממשלה עשויה לסווג מהגר ספרדי בעל עור בהיר כ'היספני'", אך מהגר ממצרים, איראן או אפגניסטן תמיד ייחשב כ"לבן". שלא במפתיע, נראה כי מאמצי ה-DEI הרגילים לא ממש עובדים. גישה יעילה יותר עשויה להיות בהתמקדות בייחודיות ובכישרונות של כל אדם, במקום לקבץ אותם בקטגוריות או מכסות.

נראה אם כן כי קילי יתקשה לגבש הסכמות רחבות לגבי מטרות מדיניות ה-ESG. אך הביקורת שלו על האמצעים היא הרסנית. טיעונים אלו אינם חדשים עבור המתעניינים בתחום, אבל העובדה שהם מגיעים מפי בכירים בתעשייה עצמה היא ראויה לציון.צכך למשל כותב קילי על ההשוואה שעורך בהקדמה לספר מנכ"ל תאגיד BlackRock לארי פינק, בין ביטחונות למשכנתאות לבין ESG:

במהלך המשבר הפיננסי הגלובלי למדנו כי בועות שנוצרו באופן רשמי עשויות לגרום צרות רבות… כוונות טובות יצרו הערכות שווי בלתי סבירות. כאשר השוק מתחיל לתקן אותן, שערי הגיהינום נפתחים… דבר אחד ברור מעל כל ספק: התופעה הנוכחית של השקעות ESG סובלת מכל הסימנים של בועה בעלת השלכות אסוניות"

שיטת ה-ESG הייתה אמורה למתן סיכונים סיסטמיים אך בפועל היא יוצרת אותם. התמקדותה בשווקים וחברות במערב מאפשרת רווחים מוגברים עבור חברות בסין, רוסיה ומדינות אופ"ק, ומעט מאוד יתרונות סביבתיים. כאשר המערב משקיע פחות בייצור עתידי או מוכר את נכסיו למדינות אחרות, שאר העולם שמח מאוד לעמוד בדרישה הגלובלית. לאור זאת, קילי דוחק במשקיעי ESG לשנות אסטרטגיה: במקום להסיט השקעות יש לעבור ליצירת קשרים. אך גם גישה זו תהיה בסופו של דבר חסרת תוחלת: יצירת הקשרים משמעותה הסטת ההשקעות מחוץ לתיק הנכסים של החברה, למקום בו יהיה קשה יותר לשלוט בהן.

עוד מציין קילי כי "משמעות קצרות-הרואי [ממניעים של ESG] באירופה ובארה"ב הייתה רווחים גדולים יותר עבור חברות אנרגיה רוסיות ועוד תקציב למלחמה אותה מנהל פוטין נגד אוקראינה ואזרחיה". תאגיד 'שברון' למשל שיפר את מעמדו ה"חברתי" לכאורה כאשר מכר 75% מאחזקותיו בדרום אפריקה לחברת Sinopec הסינית. בוודאי זה מה שיציל את כדור הארץ. כפי שסטיבן סוקופ העיר בבדיחות, חבל שכותרת ספרו של ג'ונה גולדברג אודות 'התאבדות המערב' כבר תפוסה, מכיוון שהייתה יכולה להתאים מאוד לתיאור המצב הנוכחי.

מול הכישלון הגלוי של מדיניות השקעות ה-ESG, קילי מציע את "פתרון ה-1.6 אחוזים". הוא כולל השקעה שנתית של 1.6% מתוך 220 טריליון הדולרים הנשלטים בידי המשקיעים הגדולים בעולם במטרות של "השפעה", כאשר שאר הכסף ימשיך להיות מושקע בצורה המסורתית. שיעור ההשקעה הזה אמור להניב סכום שנתי של כ-3.5 טריליון דולר, סכום הכסף הפרטי שלכאורה דרוש כדי להשיג אפס פליטות פחמן עד לשנת 2050. מתווה קבוע כזה בוודאי יהיה עדיף על ניסיון להנדס מחדש את עולם הכלכלה כולו כדי שיעמוד בדרישות ה-ESG. אך כל עוד ממשלת ארה"ב מתאמצת כל כך כדי לקבע את פרדיגמת ה-ESG הנוכחית, גישות חדשניות כמו זו של קילי אינו מחזיקות בסיכוי הצלחה גבוהים למדי.

בסופו של דבר הקוראים, אפילו אלו אשר עלולים שלא להסכים עם כמה ממסקנותיו של קילי, צריכים להודות על פרסום ביקורת ידענית ועוצמתית על תופעת ה-ESG, זמן קצר כל כך לאחר שעזב את BlackRock. כאמור, העובדה שדמות כמו לארי פינק חיברה את ההקדמה לספר מצביעה על כך שהדאגות אינן מוגבלות רק לבכירים לשעבר בתעשייה.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.