אדם סמית עדיין יכול ללמד אותנו דבר או שניים

אדם סמית, שברחבי העולם מציינים השבוע 300 שנה להיוולדו, הוא מאותם הוגים שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהם.

מצד אחד יש מי שמעלים את סמית על נס. בעיני חסידיו (ובכלל זה כותב שורות אלה) סמית היה הוגה מקורי ומבריק, מהמנסחים המוצלחים ביותר של הליברליזם הקלאסי, תיאורטיקן יוצא דופן בתורת המוסר ומי שעדיין יכול לא רק ללמד אותנו דבר או שניים אלא גם לשמש עבורנו כמצפן בשאלות מדיניות.

לעומת זאת, עבור מתנגדיו (שחלקם מעולם לא טרחו לעיין בכתביו), סמית סימל את כל מה שרע בעולם הקפיטליסטי – בין היתר כוחם העודף של בעלי הון, צרכנות מוגזמת הגובה מחיר מופרז מהסביבה, ליברליזם אדיש לגורל העניים או פשוט דומיננטיות גברים לבנים בעיצוב מדיניות ציבורית.

ואולם בין אם אוהבים את סמית והגותו ובין אם סולדים ממנה, ציון שלוש מאות להולדתו מהווה הזדמנות לעצור ולהיזכר בה. מה היה לסמית לומר לנו? האם לקחת אותו ברצינות גם היום? אילו שגיאות הנוגעות אליו אינן מסרבות לגווע?

למה לקרוא בסמית

בטרם נעמוד על היבטים אחדים בהגותו של סמית, עלינו לשאול את שאלה בסיסית יותר: מדוע לקרוא את סמית? אחרי הכל, רוב הסטודנטים במדעי הרוח והחברה בדרך כלל אינם לומדים את הגותו של אדם סמית, וחלקם לא מבין מה יש לפילוסוף סקוטי מן המאה ה-18 ללמדם.

גם אם סמית מוזכר באי-אלו שיעורי מבוא, הדגש בכל זאת ניתן לחוקרים עכשוויים ולפרסומים עכשוויים. עובדה זו נכונה לגבי החוגים לכלכלה ומדע המדינה אך היא נכונה גם לגבי חוגים אחרים. בניסיונם לחקות את ההיגיון המסדר של המדעים המדויקים, רבים במדעי הרוח והחברה סבורים שכל מה שהיה חשוב בהגותם של דמויות כגון אדם סמית, דיוויד יום ואדמונד ברק נטמע בטקסט-בוק האחרון או בפרסומים האחרונים בכתבי-העת המובילים.

חשוב אפוא לפתוח בכך שהפרספקטיבה השמרנית, המהווה את הבסיס לחינוך ליברלי במובנו המקורי, הפוכה לגמרי לזו המושלת באקדמיה. מנקודת מבט זו, קדימות ניתנת דווקא להוגים ויצירות שצלחו את מבחן הזמן על פני המאמר האחרון שפורסם זה עתה; ההנחה לפיה כתיבה עכשווית בסוגיות של ממשל, משפט ומוסר עולה בסגולותיה על כתיבה קדומה מוטלת בספק תדיר. בהתאם, נקודת המוצא היא שלהוגים כגון תוקידידס, אריסטו, מקיאוולי וסמית יש משהו חשוב ללמדנו, כשם שלנו יש משהו חשוב ללמדם. יצירות גדולות אינן מאבדות מסגולותיהן רק כי הן מתיישנות.

הקריאה בסמית עתידה להעשיר את הקורא בתובנות רבות (שעל חלקן נעמוד מיד בקצרה), אך היא גם יכולה להזכיר לו כיצד הייתה נראית תקופת הנאורות ובמה היא שונה, לטובה, מהעולם האקדמי של זמננו. מדהים להיווכח עד כמה רחבי אופקים היו ההוגים שלקחו חלק בנאורות הסקוטית ובראשם סמית.

אחרי הכל, סמית עסק לא רק בכלכלה-פוליטית אלא גם בפילוסופיה של המוסר, במדע המדינה ובמדע כשלעצמו. חיבורו על 'עושר העמים' עומד לצד חיבורו על התיאוריה של הרגשות המוסריים ולצד הרצאותיו על המשפט. קשה לדמיין כלכלן בן-זמננו כותב חיבורים פורצי דרך המפגינים שליטה יוצאת דופן לא רק בהגות העולם העתיק אלא במגוון נרחב של תחומי דעת. בעולם אקדמי שסובל מהתמחות-יתר, טוב לקבל מושג ממי ששלטו ביד רמה בתחומי דעת שונים.

מעבר לכך, עובדה מעניינת היא שרבים מן הכלכלנים הגדולים לאורך השנים לא עסקו רק בחזית המחקר אלא מצאו לנכון לקרוא את סמית ולהתעמק בהגותו. בין אם מדובר במילטון פרידמן, רונלד קוז או ג'ורג' סטיגלר; ג'יימס ביוקנן, פרידריך האייק או לודוויג מיזס – כולם ראו בהתעמקות בכתבי סמית דבר הולם, מלמד ומעשיר. כיום אלה הם דיידרה מקלוסקי וחתן הנובל לכלכלה ורנון סמית שבחיבוריהם מדגימים היטב כיצד הגותו של סמית עדיין רלוונטית לימינו.

ואולם ישנה גם סיבה מעשית להתעמק בסמית במיוחד עבור מי שמחזיק בעמדות ימניות ושמרניות. בשנים האחרונות, ולאחרונה ביתר שאת, אנו עדים לעלייתו של פרוטקציוניזם ימני כחלק מהתעוררות נרחבת של "שמרנות לאומית".

בעוד הגילוי מחדש של מרכזיות האומה, המסורת ואפילו הדת הן תופעות מבורכות, הלאומיות הכלכלית הנלווית אליה אינה כזו. אמנם אין להתפלא על כך שהשמאל אינו מאמץ אג'נדה כלכלית סמיתיאנית, אך יש לתהות כיצד הגענו למצב שגם חלקים נרחבים בימין האינטלקטואלי מתחילים לדחות אותה. קריאה בסמית יכולה להזכיר לנו אפוא מדוע הדבקות בשווקים חופשיים הייתה בעבר וצריכה להמשיך להיות גם היום חלק מרכזי בתפיסת העולם השמרנית.

"מערכת של חירות טבעית"

במאמר קצר זה לא נוכל למצות את כל התובנות החשובות שהעניק לנו סמית אך כן נוכל לסקור בקצרה את חלקם. למתעניינים בסמית אני מציע להתמקד במיוחד בדברים הבאים:

ראשית, טוב נעשה לו נתעכב על כותרת חיבורו המפורסם של סמית: חקירה בדבר טבעו וסיבותיו של עושר העמים. מסמית אנו למדים שעושר הוא חריג ודורש הסבר בעוד שעוני לא. איך נוצר עושר ואיך מקודמת רווחה? כיצד זה שאומות שהיו שרויות בעבר בדלות נוראית נהנות כיום משפע חסר תקדים? איך אפשר להמשיך את אותה הצמיחה ואף להאיצה?

כמי שחיים בעולם של צמיחה כלכלית נרחבת, קשה לנו היום להפנים שאין שום דבר טבעי או מובן מאליו בקדמה חומרית. דלות חומרית חריפה אינה רק מנת חלקם של אזורים מרוחקים מאיתנו, היא הייתה מנת חלקה של כל האנושות. ההיסטוריה הכלכלית היא סיפור של עוני, עד לאותה נקודת זמן בה חלקים שונים במערב החלו להתעשר. סמית היה הראשון שביקש להציע הסבר שיטתי לתופעה הזו שהייתה בתקופתו רק בחיתוליה. אך עוד לפני ההסבר, זוהי השאלה עצמה שחשובה. גם היום, אנחנו שואלים פחות מידי כיצד מחוללים עושר ומתמקדים יותר מידי בשאלות של חלוקה מחדש.

שנית, טוב נעשה לו נבהיר כי סמית מעולם לא השתמש במילה "קפיטליזם". זו מילת גנאי שהוצמדה לתומכים בחופש כלכלי וזכויות קניין פרטי מוגנות על ידי מתנגדיהם ובראשם קרל מרקס. סמית, לעומת זאת, כתב בזכות "מערכת של חירות טבעית" (system of natural liberty). החופש, לא ההון, ניצב במרכז הגותו של סמית.

לפי התפיסה הסמיתיאנית, כל עוד אנשים מקיימים את חוקי הצדק – כלומר, כל עוד הם נמנעים מלפגוע בחייהם, רכושם וחירותם של אחרים – המדינה אינה צריכה להציב חסמים בפני תנועת הון, עבודה, שירותים וסחורות. תנועה זו, הנעשית באופן וולונטרי על ידי אנשים שונים, הפועלים בנסיבות שונות ואשר מחזיקים ביתרונות יחסיים שונים וידע מקומי נבדל, מייצרת סדר ספונטני בעל מעלות אדירות.

הקואורדינציה הרחבה המאפשרת סדר ספונטני מטיב היא העומדת מאחורי השימוש של סמית במטאפורה של "היד הנעלמה". ללא קיומה של "יד גלויה", קרי ללא הכוונה בירוקרטית מפורטת של השלטון, פריז מאכילה את עצמה. אין לנו משרד ממשלתי לייצור נעליים, אוזניות או רכבים ובכל זאת שרשראות ייצור מורכבות להפליא מעמידות לנו את אותם מוצרים מוגמרים.

מבלי שאיש מן העוסקים בדבר מכוון לאיזשהו טוב כללי ומבלי שמי-מהם יודע בכלל כיצד להעמיד את אותה שרשרת אספקה מתחילתה ועד סופה, רווחתם של מיליונים מקודמת. למרות שכל אחד מהעובדים, הספקים, המנהלים והמוכרים בשלבי הייצור והאספקה השונים מכוון רק לטובתו שלו, איננו מקבלים כאוס ודלות אלא שיתוף פעולה נרחב ושגשוג.

שיתוף פעולה שוקי זה אינו מתקיים בוואקום אלא מתאפשר אודות לקיומם של מוסדות. באותה מערכת של חירות טבעית לריבון יש תפקיד חשוב מאוד אך מצומצם. על הריבון, טוען סמית, להגן על הקהילייה הפוליטית מפני אויבים חיצוניים, לאכוף את כללי הצדק ולספק שורה של מה שכלכלנים בני-זמננו מכנים כיום כ"מוצרים ציבוריים". סמית לא היה אנרכיסט ולא הציג דגם של מדינת 'שומר לילה', אך הוא כן עמד על כך שעל הממשל להיות ממשל מוגבל בקפידה. מבחינת סמית, פוליטיקאים רק לעיתים רחוקות פועלים למען הטוב הכללי, סובלים ממגבלות חמורות של ידע ולא מהססים לעשות שימוש חסר אחריות בכוחם.

שלישית, סמית מזכיר לנו שמדיניות כלכלית טובה היא מדיניות המציבה את הצרכן במרכז. בתקופתו של סמית אך גם בתקופתנו, מדינות ביקשו להגן על ייצור מקומי ועל יצרנים מקומיים. כך למשל, השיטה המרקנטליסטית שאותה תקף סמית ביקשה לקדם ייצוא ולהגביל ייבוא. היצרן היה במרכז והאינטרסים של הצרכנים הוקרבו ללא היסוס.

אולם סמית מזכיר לנו שמטרת הייצור היא צריכה וכי על הריבון לאפשר להמוני העם את החופש לצרוך ללא קיומם של חסמים מלאכותיים. מדינות ציבורית טובה היא כזו המאפשרת לצרכנים לצרוך בחופשיות מאותם יצרנים שיכולים להעמיד לרשותם את הסחורות והשירותים הזולים והטובים ביותר. כאשר אנחנו מגינים על יצרנים, אנחנו חונקים תחרות. לעומת זאת, כשאנחנו מגינים על צרכנים, אנחנו ממסדים שווקים חופשיים ותחרות חופשית.

על תאוות בצע ועשירים

רבים ממבקרי הקפיטליזם טוענים כי המערכת הסמיתינאית מבוססת על חמדנות ומשרתת את העשירים. לפי תזה זו המעידה על חוסר היכרות עם כתביו, סמית עודד אגואיזם ותאוות בצע וסיפק תשתית אידיאולוגית שמטרתה להטיב עם העשירים. לא יכול להיות דבר רחוק יותר מהאמת.

עלינו לזכור כי חמדנות ותאוות בצע קדמו לעליית הקפיטליזם. מידות רעות אלה הן חלק מהטבע האנושי ולא נולדו במוחם של ליברלים בני המאה ה-18. אצל סמית אנחנו מזהים הבחנה בין חמדנות, שהיא מידה רעה, ובין הרצון הטבעי והבריא של כל אחד מאיתנו לשפר את מצבנו תוך שמירה על כללי הצדק. סמית הצביע על המובן מאליו: כל אחד מאיתנו רוצה לשפר את מצבו ואת מצב ילדינו. בני אדם שואפים להחליף מצב עניינים מטיב פחות, במצב עניינים מטיב יותר. אנחנו חוסכים, עמלים ומתאמצים בדיוק לשם כך. כשלעצמו, רצון זה לשפר את מצבנו איננו רע. אדרבה, לפי סמית הוא זה שעומד מאחורי ההישגים הכלכליים והאחרים של הציוויליזציה שלנו.

בהתאם לכך, סמית הבהיר כי כלכלת השוק אינה מבוססת על טוב ליבם של מוכרים וקונים ואינה יכולה להתבסס עליה. באחת האנלוגיות הידועות שלו הסביר כיא נחנו לא מקבלים שירותים וסחורות מטוב ליבם של היצרנים השונים. כשאנחנו הולכים לקצב, הוא לא מספק לנו בשר כי אנחנו נחמדים. אנחנו מבצעים איתו עסקה שמטיבה עם המצב של שנינו: הוא מעדיף יותר את הכסף שלי ואני מעדיף יותר את הבשר שלו. במילים אחרות, כלכלת השוק מבוססת על תן-וקח כאשר כל צד לעסקה מנסה לשפר את מצבו הפרטי. כל ההיגיון של כלכלת השוק הוא יצירת ערך לאחרים. אנחנו יכולים לשפר את מצבנו רק אם אנחנו מעניקים ערך לאחרים.

תהיה זו טעות להסיק כי משום שכלכלת שוק אינה מבוססת על אלטרואיזם ולבני האדם יש רצון טבעי עז לשפר את מצבם החומרי, אז הרי שסמית העלה על נס התנהגות קפריזית של תאוות בצע. אדרבה, סמית כתב, שכלל והרחיב את מושג הסימפטיה בספרו אודות התיאוריה של הרגשות המוסריים. מה שמאפשר את הקיום החברתי שלנו, הסביר, זו היכולת לשים עצמנו בנעלי הזולת, להזדהות עמו ולהגיע לכדי שיפוט מוסרי.

בני האדם לפי סמית הם יצורים חברתיים שרוצים לזכות לא רק באהדה מצד סביבתם אלא באהדה צודקת. אנחנו כל העת ערים למה אחרים חושבים עלינו ורוצים שהם יחשבו עלינו דברים טובים מסיבות טובות ,שאכן משקפות את המעלות המוסריות שלנו. שאלות כגון "האם הזולת נוהג כיאות?" ו"האם אני נוהג כפי שמצופה ממני לנהוג?" הן מרכזיות לתיאורית המוסר של סמית.

לבסוף חשוב להבהיר כי המערכת הסמיתיאנית אינה משרתת את העשירים בשני אופנים. ראשית, עלינו לזכור כי מה שיוצא-דופן בעולם המודרני שלנו אינה העובדה שישנם עשירים, אלא העובדה שכל-כך הרבה אנשים שאינם עשירים מופלגים בכל זאת חיים ברמת חיים גבוהה באופן יוצאת דופן מכל פרספקטיבה היסטורית.

חירות כלכלית נרחבת והייצור התעשייתי הקפיטליסטי ההמוני הנלווה אליה מטיב קודם כל ולפני הכל עם ההמון. כל אחד ואחת מאיתנו נהנים היום משפע חסר תקדים של שירותים וסחורות, שהעשירים שבמלכים והקיסרים הקדומים יכלו רק לחלום עליו.

שנית, בעלי הון לא אוהבים תחרות וסמית קרא להרחבתה של תחרות. בעלי הון תמיד מחפשים הטבות מהשלטונות וסמית היה מהראשונים לתקוף בחריפות את יחסי ההון-שלטון בתקופתו. הקורא ב'עושר העמים' יתקשה מאוד למצוא פסקה אחת בה סמית מהלל את בעלי ההון.

ואולם שלא כמו מבקרים שונים מהשמאל שיגיעו אחריו, סמית לא סלד מבעלי הון. הוא לא חשב שהם מהווים בעיה כאשר הם מרוויחים את הונם כדת וכדין והיה לו ברור שהצבר הון הוא תנאי להגדלת פרודוקטיביות העבודה, ולכן תנאי לצמיחה כלכלית. אך השפע הכלכלי שהולידה אותה מערכת של חירות טבעית היה חשוב בעיניו בראש ובראשונה מפני שהוא שיפר את מצבם החומרי של פשוטי והמוני העם.

כך או אחרת, מסריו השונים של סמית עדיין מדברים אלינו ומעוררים את סקרנותנו. סמית מצליח להוציא אותנו מאדישותנו מפני שהוא מדבר על הנושאים החשובים ביותר עבורנו. 300 שנה מיום היוולדו ועדיין לא נס לחו.

ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה.