דרוש קמפיין דעת קהל אפקטיבי מימין

במחזמר 'המילטון' ישנו שיר בו אלכסנדר המילטון ותומאס ג'פרסון (בראפ, כמובן) מתווכחים לגבי מדיניות חשובה אותה ביקש הראשון לקדם. הנשיא ג'ורג' וושינגטון קורא להמילטון הצידה ומטיח בו – you don't have the votes. אין לך את האצבעות בקונגרס ולכן לא תצליח להעביר את החקיקה שאתה חפץ בה. בפרפרזה על המילטון, הימין בישראל מגלה לאחרונה נקודה קשורה שאינה מובנת מאליה – you don't have the street. אפילו כשיש את האצבעות בכנסת, צריך לשכנע גם את הרחוב.

ימים מורכבים ומתסכלים עוברים על הימין. אין צורך לפרט ולתאר את הידרדרותה של הרפורמה המשפטית, במידה רבה תכנית הדגל של הממשלה הנוכחית והבשורה שהיתה אמורה הקדנציה הקרובה להביא עמה.

עם כל הכבוד למדיניות כלכלית או ביטחונית, ליחסי חוץ ויחסי פנים, קשה לזהות הבדלים משמעותיים בין ממשלת "ימין על-מלא" לבין גרסאות אחרות של ימין-חלקי או מרכז-שמאל או אפילו "ממשלת שינוי-איחוי-ריפוי". יותר מכל, מצביעי הימין נשאו עיניהם להבטחת הבחירות המרכזית – חיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל, על ידי צמצום הכוח העצום והבלתי-דמוקרטי שצברה מערכת המשפט מאז המהפכות המשטריות שהובילו אהרן ברק וממשיכי דרכו. ממילא, למצביעי הימין התחוור זה מכבר שמימוש מדיניות ימין בכל תחום באשר הוא, תלוי תחילה בהסרת המחיצות בין ציבור המצביעים בקלפי לבין מתגי הפעלת השלטון, אותן מציבה מערכת המשפט בזו אחר זו כבר ארבעה עשורים.

לאחר הבחירות היה נדמה כי כל הכוכבים הסתדרו. הנה סוף סוף קואליציית ימין יציבה שכל שותפיה מסכימים על הצורך הדחוף בתיקון מערכת המשפט. בצמרת הרפורמה עומדת נבחרת משפטנים שספק אם תופיע שוב כמותה: יריב לוין, אולי הפוליטיקאי המזוהה ביותר בעידן האחרון עם הביקורת המנומקת על מערכת המשפט, כשר משפטים; שמחה רוטמן, עורך דין חריף שמכיר לעומק כל סוגיה משפטית בישראל ועמד בחזית מאבק החברה האזרחית לתיקון מערכת המשפט, בתפקיד יו"ר ועדת החוקה; אמיר אוחנה, לשעבר שר המשפטים והשר לביטחון פנים, שחווה על בשרו סכסוך ישיר ומתוקשר עם הממסד המשפטי, כיו"ר הכנסת. ומעל כל אלו, ראש הממשלה נתניהו אשר בעבר לא שש לבצע שינויים במערכת, אך המשפט בעניינו (והשלכותיו הרבות) חידד עבור רבים ממצביעיו את עצם הצורך הדחוף בשינוי.

אז מה כבר היה יכול להשתבש? ובכן, מסתבר שהמון. הטעות הבסיסית של מובילי, מקדמי ותומכי הרפורמה ושל מחנה הימין כולו הייתה ההנחה כי עבור שינוי שכזה די במנדט שניתן על ידי הציבור. אלא מסתבר, במפתיע או שלא, שדעת הקהל חשובה לא רק לקראת הבחירות אלא גם בין לבין, ובמיוחד באירועי שיא כמו שינויים מבניים שעשויים לעורר מחלוקת עזה. מרגע הניצחון בבחירות הרחוב הופקר על ידי הימין, והשיח הציבורי נשלט לחלוטין על ידי מתנגדי הרפורמה. מובילי הרפורמה גילו כי העדר תמיכה ברחוב מתרגם במהרה לאבדן תמיכה בפרלמנט. Without the street, you lose the votes.

זו אינה רק שאלה של איתנותם וחוסנם של פוליטיקאים בימין. לדעת הקהל יש השפעה עצומה על החלטותיהם, ובצדק. ברצונם להיבחר שוב, בבחירות ובפריימריז. אדרבא, פוליטיקאים שמגיבים לרחשי לב הציבור זו תופעה רצויה. לכל אחד מהם רשת של תומכים, יועצים, בעלי ברית, תורמים, מצביעים וגם סתם חברים. זהות הנבחרים והרכב הכנסת אמנם מהווים תמונת מצב רגעית מיום הבחירות, אך החלטות והתנהלות אותם נבחרים מושפעות כל העת מהֶלך הרוח ברחוב הישראלי. קשה לבוא בטענות כלפי חברי קואליציה שמסתייגים מהרפורמה כעת. הם מגיבים לקהל המצביעים שלהם, שמגיבים בתורם לשיח הציבורי הדומיננטי בנושא. זה כוחה של התקשורת, של יחסי הציבור, של עיצוב דעת קהל.

במשטר דמוקרטי מהלכי מדיניות גדולים דורשים תמיכה ציבורית משמעותית, והם קורסים או דועכים בלעדיה. התמיכה צריכה להגיע הן מצד ה"משוכנעים" הנלהבים, והן מצד התומכים הרכים או המתנדנדים המהוססים, תוך שאיפה לשמר אותה ולהעביר כמה שיותר תומכים מהקבוצה השנייה לראשונה. גיוס דעת קהל היא מלאכה מורכבת וסיזיפית, מעמיקה ויקרה, אך הכרחית להצלחת קידום מדיניות שנויה במחלוקת.

כמובן שאין בכך חידוש גדול, והשמאל בישראל השכיל להבין זאת. אמנם בעניין הרפורמה (כמו בעניינים אחרים) השמאל נהנה מרוח גבית אדירה של מוסדות "דעת קהל" מרכזיים – תקשורת המיינסטרים, האקדמיה, אנשי תרבות וכו'. עם זאת, יש להכיר במאמצי והצלחות השמאל בבניית מנגנוני השפעה שעובדים לצד אותם מוסדות ובנפרד מהם.

כבר שנים ארוכות שהשמאל בונה תשתית ארגונית של ניהול קמפיינים להשפעה על דעת קהל ועל סדר היום הציבורי, לצד טיפוח צינורות מימון ותמיכה מתוחכמים, והשיפור בביצועים ניכר. כיום ההתנגדות לרפורמה המשפטית מורכבת מפסיפס ארגונים עצמאיים, ממומנים היטב ומתואמים זה עם זה, מובלים על ידי גרעין פעילים המקושרים למוקדי הכוח. על אף קשרים מובהקים למפלגות האופוזיציה ולשמאל הפוליטי במובן המסורתי של המילה, הם מצליחים לייצר בידול (מהותי ותדמיתי) ועומדים ופועלים בפני עצמם.

כמעט עשור וחצי שהשמאל מפגין נגד נתניהו וממשלות הימין, שבוע אחר שבוע. הנושאים השתנו בקצב מסחרר אך המחאה נותרה קבועה – מו"מ מדיני, "שוויון בנטל", הדרת נשים, מחאת יוקר המחייה, "שוד הגז", הדתה, הפגנות "נגד השחיתות" שהפכו למחאות בלפור, וכעת "ההפיכה המשטרית". חשבו על הניסיון הארגוני והאנושי שהצטבר במהלך השנים הללו. קחו לדוגמא את האבולוציה הארגונית של 'דרכנו' – שילוב כוחות בין ארגון בחירות מובהק (V15) ובין תנועת שמאל המקדמת פתרון שתי מדינות ('קול אחד') שפועלת מאז 2002; ב-2020 הקימו את 'דמוקרטTV' המהווה כלי ישיר לעיצוב דעת קהל.

אכן, עלינו להודות כי השמאל וה"מחאה" ניצחו בסיבוב הזה של מלחמת דעת הקהל. ניתן לומר שהם שיחקו מול שער ריק. הכשלון ניכר בסקרים אודות הרפורמה ובסקרי תמיכה במפלגות, בהיסוס ובמבוכה של הימין הרך, בהתנגדות הגורפת מצד המרכז האדיש בדרך כלל, ובגיוס צמרת ההייטק והתעשייה נגד הרפורמה. על אף הפיתוי הרב, זו תהיה טעות אסטרטגית להמשיך בעסקים כרגיל, כאילו הרפורמה לא נחלה תבוסה ראשונית וכאילו ניתן לצפות לתוצאות שונות מאלו שהניב הסבב הראשון.

צריך לחדד נקודה חיונית. "דעת קהל" אינה רק שאלה של תמיכה או התנגדות במדיניות מוצעת או השפעה על נבחרי הציבור. עיצוב דעת קהל מגדיר את הנרטיב הדומיננטי סביב סוגיה מסוימת ממנו נובעות שלל השלכות מעשיות בשטח. לשם המחשה: קמפיין השמאל סביב הרפורמה המשפטית הצליח להנחיל את המסר לפיו הרפורמה מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית עצמה – "חובה להתנגד לדיקטטורה" ועוד שלל סיסמאות. כמובן שמדובר בטיעון מופרך מהיסוד. ישראל היתה דמוקרטיה גם ב-1990 לפני המהפכה החוקתית, ואפילו ב-1980 לפני מהפיכת הסבירות והייעוץ המשפטי; וממילא הרפורמה מעניקה יותר כוח לנבחרי הציבור החייבים לו דין וחשבון, ומקרבת את השיטה בישראל לזו הנהוגה בדמוקרטיות מערביות ליברליות.

בהעדר קמפיין אפקטיבי, המענה הימני לטיעוני ה"דיקטטורה" נע בין גמגומים והכחשות של פוליטיקאים לפלפולים ודיוני עומק עקרים של מומחים. עצם האחיזה וההצלחה של טיעון ה"דמוקרטיה" הפשטני וקל להפרכה, מהווה ראיה לכישלון הנרטיבי המהדהד של הימין ושל מובילי הרפורמה.

מדוע זה חשוב? להנחלת הנרטיב השקרי והקיצוני של "קץ הדמוקרטיה" באמצעות קמפיין דעת קהל מתמשך ויעיל היו מספר השלכות קונקרטיות. ראשית, הוא מאפשר למתנגדי הרפורמה להקשיח עמדות ולהתחמק מכל דיון ענייני בפגמי מערכת המשפט החמורים וברצון הציבורי הלגיטימי והמוצדק לתיקון. טיעון ה"דמוקרטיה" הוא כלי אפקטיבי להימנעות מקיום שיח רציני, וממילא בהעדר שיח שכזה אין מה לדבר על פשרה.

שנית, הנרטיב מהווה כלי "הכשרה" לפעולות קיצוניות ולהסלמת אמצעי מחאה. טיעון ה"דמוקרטיה" הוא הבסיס על גבו הוצדקו חציית קווים אדומים והפרת נורמות מקובלות – סרבנות כוחות מילואים, השתקה אלימה של מומחים ונבחרי ציבור, חסימת כבישים ושיבושי שגרה, התגייסות מוסדות אקדמיה, גניבת ציוד צבאי, פגיעה מודעת באינטרסים כלכליים, התעמרות בילדים ותלמידים, פריצה למכוני מחקר, השחתת רכוש, שביתות הסתדרותיות ועוד.

שלישית, הטיעון מעניק רישיון לגורמי ביניים ממלכתיים או ניטרליים בדרך כלל "לבחור צד", להפר חובות חוקיות ולפעול באופן מובהק נגד הרפורמה – ממפקד משטרת מחוז תל-אביב והמפכ"ל, דרך לשכת עורכי הדין שהוציאה הון עתק על פרסום נגד הרפורמה, ועד נציגים ישראלים בשירות החוץ.

לעיצוב דעת קהל ישנן השלכות רחבות בהרבה משכנוע הציבור בסוגיה מסוימת לגופה; הוא מגדיר את מרחב השיח ואת חופש הפעולה של השחקנים השונים בזירה, ובמקרה שלנו משמש אמצעי עבור האופוזיציה והמחאה לנקוט בפעולות שבדרך כלל היו נחשבות מחוץ לתחום הלגיטימיות. את מובילי המחאה לעולם לא עניינה "דמוקרטיה", וגם המושג גויס על מנת להעניק לגיטימיות להקצנה והסלמה. זה לא שהציבור משתכנע נגד הרפורמה בגלל התנהלות קיצונית של המחאה. ההתנהלות הקיצונית של המחאה מתאפשרת רק בזכות הובלת השמאל בקרב על דעת הקהל.

השאלה כעת עבור הימין, במצבו המתוסכל ועל סף ייאוש, היא מה הלאה? על רקע הדברים הללו, אציע דרך אפשרית קדימה.

ראשית, על הימין לנצל את בלימת הרפורמה למטרת התכנסות, התייצבות וחישוב מסלול מחדש. אמנם ייתכן שתנופת חקיקה מתמשכת היתה עדיפה בתנאים אידיאליים, אך היא מזמן חמקה מהימין עקב התבוסה במלחמת דעת הקהל, והפסקה כפויה בקידום הרפורמה היא כבר עובדה מוגמרת. אין טעם בהתקדמות חסרת תוחלת וייתכן שכל התקדמות מדומה תגרום ליותר נזק מתועלת. לעתים נסיגה טקטית היא כואבת אך הכרחית להצלת המערכה כולה, ויוצרת את ההפוגה הנדרשת להיערכות מחודשת. אם הרפורמה תידחה בעוד חצי שנה (כפי שממילא כבר קורה בפועל) על מנת שבסבב הבא יהיה לה סיכוי להצליח, ודאי שזו תהיה נסיגה נבונה.

שנית, וזה לב העניין, לימין דרוש קמפיין. מה הכוונה? שאלו את עצמכם מהי המקבילה הימנית ל"מטה המחאה"? מה המקבילה הימנית ל'דרכנו' או 'V15' או 'אחים לנשק'? אין הכוונה למכוני מחקר או ארגוני חברה אזרחית "שגרתיים" הפועלים לקידום מדיניות ימנית נקודתית, אלא ארגונים שכל מטרתם ואופי קיומם מכוון להשפעה על דעת קהל ולשכנוע ציבורי נרחב.

עם כל ההערכה לפרויקטים מצומצמים וליוזמות נקודתיות, אינני מכיר ארגון שפועל בעד הרפורמה באופן מקיף, יעיל ומקצועי בזירה הציבורית. אלו היוצרים סרטונים מחתרתיים, מציעים שיטות ומוקדי הסברה ושכנוע, נלחמים באופן פרטני ברשתות – כולם צודקים, אך כולם מפספסים את העיקר. במסגרת קמפיין, כל הדברים הללו צומחים באופן מחושב ואינטגרלי, ובלעדיו יש להם משקל כמעט אפסי.

בהקשר הזה, "קמפיין" הוא ארגון עצמאי שקיומו מנותק ממפלגות הימין ומארגונים קיימים שכבר פועלים בשיח הציבורי. בקמפיין יש מטה, משרדים שכורים, צוות רחב וקבוע במשרה מלאה, אנשי קריאייטיב ומיתוג, מעצבים, יועצים פוליטיים ואסטרטגיים, מימון נדיב, מגייסי תרומות ותמיכות, צבא מתנדבים, הודעות לתקשורת, יחסי ציבור עצמאיים, רשימת מרצים, תדריכים לעיתונאים, מומחי תוכן, מסרים אחידים ומהודקים, הכשרות והסברים לאנשי ציבור, מערך תיאום בין שלל ארגונים ועוד. אכן, הימין הפוליטי מכיר היטב את מלאכת הקמפיין סביב מסע בחירות, אך מתעלם מהצורך שבה מחוץ להקשר מפלגתי.

המחשה מועילה לכך ניתן למצוא ביוזמת "אזרח סוג ב'" שתפסה אחיזה משמעותית במחנה תומכי הרפורמה. מדובר ביוזמה אישית וספונטנית של הפרסומאי אור רייכרט, שהפכה לוויראלית ובמהרה החלה לעטר חולצות מפגינים ותמונות פרופיל ברשתות החברתיות. הביטוי הקצר והקולע זיקק עבור רבים את התחושה שקולם בקלפי אינו נספר: תחילה לאור עוצמת מערכת המשפט הכופה את עמדתה ועוקפת את ההליך הדמוקרטי, ושוב לאור איומי מובילי המחאה המבקשים לאיין את תוצאות הבחירות באמצעות פגיעה בחוסנה הכלכלי-בטחוני של ישראל ובשגרת החיים שבה.

הצלחת הפרסום באופן אורגני ועל ידי אימוץ המוני מעידה על ביקוש מצד ציבור תומכי הרפורמה למסרים פשוטים וקליטים ולכלי הפצה יעילים. ואולם, פרסום בודד אינו קמפיין ועל המשקיף מן הצד לשאול מדוע אין יותר פרסומים מאותו הסוג? היכן המאמץ המרוכז והיעיל ביצירת מסרים והפצתם באופן קבוע, מתוחכם וממוקד?

"להזכיר לעצמי שאני קיים, שאני לא באמת סוג ב'".
איש המחנה הלאומי @yossidavidov10, מגיש ב-@IsraelGaley, סיפר היום כי הוא מרגיש אזרח סוג ב', ואמר לקראת הפגנת התמיכה ברפורמה במערכת המשפט: "אני לא יוצא להפגין כדי לתמוך בפוליטיקאים בהם בחרתי"@netanyahu @rothmar @berale_crombie pic.twitter.com/7iIXpJL081

— ערוץ כנסת (@KnessetT) April 27, 2023

כאן בולט ההבדל המרכזי בין ימין ושמאל במאבק על דעת הקהל סביב הרפורמה. זה לא שהשמאל מנהל קמפיין מוצלח או אפקטיבי יותר, אלא שהימין לא מנהל קמפיין בכלל. זו אינה הגזמה או תירוץ, זהו תיאור מציאות. בין אם תקודם חקיקה כעת, בין אם יימשכו מאמצי "הדברות" ובין אם תידחה הרפורמה לזמן מוגבל, על הימין להתעשת ולפעול להקמת קמפיין שכנוע ציבורי מקיף שיהיה מסוגל להתחרות במאבק על דעת הקהל.

בעניין זה קיים תקדים מן השנים האחרונות שכדאי לימין הישראלי ללמוד ממנו, קמפיין ה"ברקזיט" המוצלח בבריטניה, שנערך לקראת משאל העם בעניין היפרדות מהאיחוד האירופי. מדובר היה בקמפיין דעת קהל מובהק, מנותק ממסעות בחירות, שהתקיים באופן עצמאי ללא זיקה רשמית לאף ארגון קודם או תנועה פוליטית, ולא היה מזוהה עם מפלגה או פוליטיקאי ספציפי.

קמפיין הברקזיט פעל והצליח מול שלל גורמים נגדיים, לרבות תקשורת עוינת, אליטה אקדמית ותרבותית ששללה את ההיפרדות לחלוטין, ואפילו ראש הממשלה השמרני דיוויד קמרון והממסד הפוליטי-ימני כולו (רוב מבין חברי הפרלמנט במפלגה השמרנית השלטת התנגדו לברקזיט). זה קמפיין מורכב ורב-חזיתי שעסק בשכנוע וגיוס תמיכה ציבורית בתנאים מאתגרים, ובסוגיה בוערת והרת-גורל בה אזרחי המדינה היו חלוקים.

כמובן שהברקזיט אינו הדוגמא היחידה למסע שכנוע דעת קהל מהסוג הזה, אך הוא די קרוב בתנאים ובזמן כך שתומכי הרפורמה יכולים ללמוד ממנו ולשחזר את הצלחתו. על הדרך, הימין הישראלי יוכל לצבור ניסיון וכלים חיוניים ולהתקדם עוד שלב בהתבגרות הפוליטית שלו – הכרה בצורך בקמפיינים עצמאיים להשפעה על דעת הקהל, מנותקים משגרת הפוליטיקה והבחירות.

שלישית, הימין זקוק לכסף ובדחיפות. לקמפיין מהסוג המדובר ישנן עלויות משמעותיות, וגם בעניין זה השמאל השכיל להבין את החשיבות של בסיס תמיכה כספית רחבה מצד בעלי הון, לצד סיוע כלכלי עממי רחב יותר. חלק ניכר ממאמצי השמאל בעשור האחרון הוקדש בדיוק לעניין זה, באמצעות בניית צינורות ומנגנוני מימון מתוחכמים ומבוססים, לצד מעורבות בעלי עסקים אמידים ופוליטיקאים לשעבר מקושרים. על כן אין כל הפתעה שהוצאות השמאל נגד הרפורמה מגמדות כל הוצאה ימנית בעדה בכמה סדרי גודל.

גם כאן אין צורך להמציא את הגלגל, אך כן נדרשת מעורבות הפוליטיקאים מימין אשר לרבים מהם קשרים עם תורמים. תמיכה ראשונית משמעותית תאפשר לקמפיין בעד הרפורמה לקום על רגליו, ומשם יוכל כבר לבנות לעצמו את מקורות המימון, בדומה למנגנונים שפיתחו אנשי המחאות הקבועות בשמאל. ללא מימון ראשוני וללא חמצן כספי תכוף, אין היתכנות לקמפיין דעת קהל רחב מלכתחילה.

לסיכום, לימין דרוש קמפיין דעת קהל אמיתי. רק כך יוכל בכלל לעלות למגרש מול מתנגדי הרפורמה ולהעמיד מענה כלשהו, תודעתי ומעשי, מול תנועת המחאה. מוטב אם הימין ינצל את ההפוגה שנכפתה עליו ותוך הכרה בתבוסה בסבב הראשון, על מנת להתכנס ולהיערך כראוי. אנשי שמאל ומתנגדי רפורמה הגונים וציוניים צריכים לעודד זאת ולברך על קמפיין כזה. הגיעה העת שהדיון יתנהל בצורה עניינית כתוצר של ויכוח ציבורי עקרוני, ולא רק כשטף סיסמאות בהלה ובהסלמה תמידית. רק דיון כזה בו שני הצדדים משתתפים יכול להניב תוצאה בעלת תועלת ויציבות.

לפני סיום, אתייחס על קצה המזלג לשני סוגי הצעות שעלו במהלך קידום הרפורמה ובעת האחרונה ביתר שאת, שניהם לוקים באותו עיוורון כלפי חשיבות עיצוב דעת הקהל. ההצעה הראשונה היא להתפשר או להעביר רפורמה רזה עם שינויים קלים בלבד, בין במסגרת הדברות מדומה ובין באופן חד-צדדי. אלא שכפי שראינו לאחרונה, מסתבר שאין אף גרסה של הרפורמה, רזה ככל שתהיה, שתוכל לעבור נוכח ניצחון מתנגדי הרפורמה בזירה הציבורית. הימין נכשל אפילו במהלך טריוויאלי של מינוי חברי קואליציה לוועדה לבחירת שופטים, לפי כללי המשחק. גם הגרסאות הרכות ביותר של צמצום עילת הסבירות, שהיו עד לא מזמן בגדר כמעט-קונצנזוס בעולם המשפט, נדחות כעת בשלל תירוצים יצירתיים. כך גם בנושא הליך מינוי השופטים, כאשר מובילי המחאה והאופוזיציה הגדילו להצהיר כי לא יסכימו אפילו לשופט אחד שימונה על ידי רוב הכנסת.

למותר לציין גם שרפורמה מדוללת או מסורסת לא תתקן את עיוותי מערכת המשפט ותאפשר את המשך התפשטות הריקבון, עד ההתפרצות הבאה של אותה מחלוקת. יש גם לזכור שהרפורמה כפי שהוצגה במקור מהווה בפני עצמה פשרה, ומשמרת שלל רכיבי המהפכה החוקתית (כדוגמת פסילת חקיקה) במקום ביטולה כליל.

לא זאת בלבד, אלא שמצב העניינים כעת מוכיח במידה רבה את תבונת מובילי הרפורמה שהזמינו וביקשו לקיים דיונים באמצעות המנגנונים המיועדים לכך (ועדת החוקה, בכנסת וכדומה), אבל לא הסכימו להקפאת קידום הליכי החקיקה כתנאי מקדמי לעצם קיום הדיונים. הם זיהו ובצדק את המלכודת הטמונה בכל הליך "הדברות" הדורש עצירה של הליך החקיקה הדמוקרטי עצמו.

תחילה, משום שעצם קיום הדברות הפך לחרב בידי האופוזיציה, וכל התקדמות או התפתחות שלא לטעמה שימשה כעילה להפסקת השיחות, במקביל הקואליציה פחדה (ועדיין מפחדת) להיתפס כאשמה בכישלון ההדברות. שנית, ההדברות אף החלה לשמש מנוף לחץ על כל פעילות ממשלתית באשר היא, מעין וטו של אופוזיציה על קידום כל מדיניות ממשלתית שאינה לטעמה. כך איומי פיצוץ ההדברות מצד האופוזיציה עלו חדשות לבקרים, גם בתגובה לפעולות ממשלתיות שלא היה להן שום קשר לרפורמה או למערכת המשפט.

כל זה מדגיש נקודה פשוטה: מאמצי ותוצרי ה"הדברות" וכל אילוץ של צמצום הרפורמה הם פועל יוצא של הלך הרוח ברחוב הישראלי בלבד. מתנגדי הרפורמה מגיעים למשא ומתן עם יתרון ברור ומגובים בהישגים בשכנוע דעת הקהל, ותומכי הרפורמה מגיעים בעמדת נחיתות מובנית.

ההצעה השנייה היא להמתין ולגייס בסיס תמיכה פוליטי רחב יותר, במטרה לחוקק את הרפורמה עם רוב מובהק יותר בכנסת. אלא שהצורך ברוב פוליטי "מוגדל" הוא תכתיב של הכשלון במאבק על דעת הקהל. זאת משום שמדובר בשינויים דמוקרטיים שעד לאחרונה היו מקובלים על גורמים מכל הקשת הפוליטית, וברובם מבטלים הסדרים שנקבעו לכתחילה על ידי קומץ שופטים ללא בדל לגיטימיות דמוקרטית.

פסקי הדין בנושאי היועמ"ש, עילת הסבירות ופסילת חוקים מעולם לא נהנו מתמיכה "רחבה"; מינוי השופטים לבתי המשפט בוודאי לא היו תלויים בהסכמה כזו; וכמובן חקיקת חוקי היסוד של 1992 לא שיקפה שום קונצנזוס פוליטי רחב (לא כל שכן קונצנזוס ציבורי). במילים אחרות, ההסדרים החוקתיים במוקד הרפורמה הם ברובם פרי פסיקת בית המשפט, ומכל מקום מעולם לא שיקפו הסכמה רחבה או בסיס פוליטי רחב (ואף לא דיון ציבורי). על כן, כל חקיקה (ובכל רוב) שתצמצם את אותם ההסדרים או תשיב את המצב לקדמותו, תהא יותר דמוקרטית ומבוססת על "הסכמה" רחבה יותר מאשר המצב הקיים.

גם כאן, הדרישה לרוב מוגדל, חסרת הצדקה מהותית או עקרונית ומשוללת-יסוד לגופה, היא רק פועל יוצא של היעדר קמפיין אפקטיבי בעד הרפורמה. שיפור עמדות בקרב על דעת הקהל עשוי לצמצם את הצורך ברוב מיוחד או לאיין אותו לחלוטין.

הצעתי הקונקרטית ברשימה זו לגבי ביצוע קמפיין בעד הרפורמה שהוא ארוך-טווח, מקצועי וממומן, מתעלה על שלל ההצעות האחרות מאחר שהיא בפועל ניטרלית לגבי אופן המשך קידום הרפורמה והתוכן הממשי שייכלל בה, יהא אשר יהא. הנקודה היא שללא קמפיין, ללא יכולת שכנוע ציבורי וללא מנגנון השפעה על דעת הקהל, למובילי הרפורמה ממילא לא יהיה שיקול דעת או מרחב תמרון כלשהו, והם יישארו מוגבלים ומרוסנים בהתאם לתכתיבי ה"מחאה". בבסיסו, קמפיין דעת קהל הוא לא יותר מכלי המעניק חופש פעולה יחסי לנבחרי הציבור בקידום הרפורמה, בדרך הנראית להם הנכונה והנאמנה ביותר לציבור המצביעים שבחר בהם.

יונתן גרין הוא עורך דין מוסמך בישראל ובמדינת ניו-יורק. דעותיו המוצגות כאן הן שלו בלבד ואינן מייצגות אף גורם או גוף אחר.