צרפת בוערת שוב

המראות מסבב הפרעות הנוכחי בצרפת משקפים פעם נוספת את הפער בין צרפת המסורתית לבין מה שניתן לכנות צרפת של הפרברים, תוצאות ארבעה עשורים של הגירה.

נהאל מרזוק בן ה-17 נהרג על ידי המשטרה לאחר מרדף בעיר נאנטר הסמוכה לפריז. שני שוטרי תנועה רדפו אחר הרכב בו נהג לאחר שסרב לעצור לבדיקה. מרזוק נאלץ לבסוף לעצור בשל עומס בכביש, והשוטרים התקרבו לרכבו בנשקים שלופים. כאשר הוא ניסה לברוח מן המקום, אחד השוטרים ירה לעבר הרכב ופצע אותו באורח קשה.

בשנת 2021 נרשמו בצרפת 27,809 סירובים לציית להוראות המשטרה, סירוב כל עשרים דקות כמעט. בגיל 17 בלבד מרזוק החזיק ברישום פלילי בן 15 סעיפים, בין היתר בשל סירוב להישמע להוראות שוטרים, שימוש בלוחיות רישוי מזויפות, נהיגה ללא ביטוח, שימוש וסחר בסמים ועוד.

מותו הצית גל מהומות ברחבי המדינה, הרבה מעבר לפריז וסביבותיה. תיעוד המהומות מזכיר לעתים זירת קרב עם בקבוקי תבערה, זיקוקים, פחי אשפה בוערים, רכבים ובניינים הרוסים. חנויות נבזזו ו-269 תחנות משטרה הותקפו. גם בתי ספר ומרכזי תרבות הפכו למטרות, ובחלק מהמקרים נבזזו ונשרפו. אפילו בית הכלא פרן, השני בגודלו במדינה, הותקף. 1,105 בניינים הועלו באש ו-808 שוטרים נפצעו.

הצעירים שירו לעבר שוטרים והשתתפו בביזה טוענים כי הם זועמים על מותו של מרזוק, אך קשה לראות כיצד האלימות והביזה, שלעתים קרובות הופנו נגד מטרות שאמורות דווקא לשרת את תושבי אותן שכונות כמו בתי ספר או מתקני תחבורה ציבורית, עשויה להפיג את הכעס הזה או להוביל למשהו חיובי.

לאחר שהשוטר שירה במרזוק הואשם בהרג, נשיא צרפת עמנואל מקרון, בהתעלמות מוחלטת מחזקת החפות ולמעשה בגזירת דינו של השוטר כאשר החקירה עוד מתנהלת, תיאר את הירי כ"בלתי נסלח". נשיא האסיפה הלאומית הציע לקיים דקת דומיה לזכר מרזוק.

תגובות אלו מצד גורמי ממשל בכירים מעידות על הפחד שמטילים הפרברים אפילו על הדמויות בצמרת השלטון: הפחד מתבערה כללית, פחד ממקרה מוות נוסף והפחד מאיבוד שליטה, וחוסר יכולת לנהל את המהומות או לעקור מן השורש את הסיבות שיוצרות אותן.

חלק מאותם פרברים הפכו מזמן לאזורים ללא חוק, או כאלו המתנהלים לפי "חוק חלופי", בהם שולטים ראשי כנופיות ואנשי דת, ואליהם המשטרה נכנסת רק לעתים רחוקות ובכוחות גדולים. בכל מן השכונות, סוחרי סמים הציבו מכשולים של ממש המקשים על המשטרה לגשת גם כאשר היא מחליטה סוף סוף לעשות להעמיד פנים כאילו הרשויות עדיין בשליטה.

לפני מספר חודשים, צרפת כולה הזדעזעה מגילוי גופתה של לולה, תלמידה בת 12 שנרצחה בידי אישה אלג'ירית שהייתה אמורה לעזוב את המדינה, רוצחת שכלל לא הייתה אמורה להיות בצרפת אך בדומה למקרים רבים אחרים (רק 16% מצווי הגירוש ממומשים) הממשלה פשוט סירבה לאכוף עליה את החוק. צרפת הזדעזעה אך הצרפתים נותרו רגועים. הם לא יצאו להפגנות, לא הרסו שום דבר, ואף נציג באספה הלאומית לא הציע לעמוד דקת דומיה. גם הנשיא מקרון לא התייחס אליו כ"בלתי נסלח".

אז מה ההבדל בין שני המקרים? לולה הייתה ילדה לבנה קטנה ותמימה שנרצחה בידי מהגרת בלתי-חוקית. בימין הצרפתי אמנם הביעו זעם וראו בטרגדיה סימן נוסף לאיבוד השליטה על ההגירה, אך בשמאל לא נרשמה מחאה מיוחדת.

בנאנטר לעומת זאת, הקורבן היה נער ממוצא זר שנהרג במהלך מרדף משטרתי. למרות עברו הבעייתי, מהגרים צעירים בפרברים רואים במרזוק מעין קדוש מעונה, קורבן של חברה גזענית. השמאל הצרפתי מלבה את האש בכך שהוא מסרב לקרוא לרגיעה, ומקווה אולי שהמקרה יוביל לסוג של מהפכת רחוב במיטב המסורת הצרפתית.

יתרה מכך, הפער הזה בין צרפת של מעלה וצרפת של מטה מעיד שוב על כישלון מתמשך של מדינות ההגירה, שאפשרה למעשה למיליוני אנשים להגיע לצרפת ולחיות בה, אך לעולם לא לחוש צרפתים באמת. חלקם אפילו שונאים את המדינה שקלטה אותם.

מותו של מרזוק בוודאי אינו יכול להצדיק את היקף המהומות בו חזינו לאחרונה. בטווח קצר, הפתרון היחיד טמון כנראה באכיפה נחושה של החוק והעמדה לדין של כל מי שמפר אותו. לשם כך דרושים עונשים כבדים נגד בוזזים ותוקפים, אלא שהשופטים בצרפת נוטים להיות רחמנים מאוד ולחפש הצדקות עבור עבריינים צעירים, בהם הם רואים הקורבנות ולא הפושעים. הנשיא מקרון אמנם הבטיח בעבר לשדרג את מערכת הכליאה במדינה ולהוסיף לה אלפי תאים חדשים, אך טרם החל במימוש.

כעת ברור שישנו הכרח לטפל בשורשי הבעיה, ואלו טמונים בהגירה שיצאה משליטה, הן זו החוקית (באמצעות איחוד משפחות והזכות למקלט) והן זו הבלתי-חוקית. צרפת כיום היא ספינה שוקעת, אך במקום לתקן את הדליפה היא מנסה נואשות לשאוב החוצה את המים. ללא התמודדות אמיתית עם סוגיית ההגירה, התוצאה תהיה אחת: עוד ועוד מאותו הדבר.

אלא שהנשיא מקרון, לאורך כל תקופת כהונתו, הפגין חוסר רצון בולט להתמודדות עם הסוגיה. מקרון מגיע מהשמאל וכיהן כשר תחת הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד. ממשלת מקרון מקווה כנראה שהמצב יירגע עם הזמן, ובמשך החודשים הקרובים תנסה להפגין מידה כלשהי של חוק וסדר בשכונות הנשלטות בידי החוק החלופי. משטרת צרפת, הנמצאת כיום תחת מתקפת אלימות חסרת תקדים, תהיה שמחה עוד פחות להתערב. החשש הוא ששום דבר לא באמת ישתנה, ומשלמי המיסים שוב ישלמו מכיסם על ההרס הנרחב, עד להתפרעות הבאה. למעשה, הפורעים כבר ניצחו וצרפת כיום מפולגת מאי-פעם.

בצרפת קיימות שתי מדינות הניצבות אחת מול האחרת. הראשונה היא צרפת אלימה, מוכנה להתפרע בכל הזדמנות, וזוכה לעידוד מצד פוליטיקאים הרואים בה מאגר אלקטורלי. האחרת, שהיא עדיין הרוב, היא צרפת שוחרת שלום וכבוד, מזועזעת מהתנהגות הצעירים המהגרים, אך נותרת שקטה וחסרת מעש. המשמעות של התמשכות המצב הזה היא התקדמות איטית לקראת מלחמת אזרחים.

גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.