לא רק בגלל הדלק: כל מה שצריך לדעת על המחאה ההמונית בצרפת

שורשיו של גל המחאה ששוטף את הרחובות נמצאים בפער הכלכלי שבין אזורי הפריפריה לערים הגדולות ובקרע החברתי שנוצר בין מהגרים לצרפתים. דיווח מיוחד

מציאות סבוכה. מפגינים בעיר בלפור בצפון-מזרח צרפת | Thomas Bresson

מחאת האפודים הזוהרים ששוטפת את צרפת בשבועות האחרונים וגל המהומות שהגיע יחד עמה הובילו לשלל פרשנויות בתקשורת הישראלית. אותם מומחים, שלא דוברים מילה צרפתית אבל ישמחו מאוד להסביר לכם בדיוק מה קורה, נוטים לרוב להתאים את המציאות לאג׳נדה שבה הם דוגלים, משמאל או מימין. אך המציאות, כהרגלה, הרבה יותר סבוכה.

בכדי להבין מה באמת קורה בצרפת צריך להבין שני תהליכי עומק גאו-פוליטיים שהמדינה עוברת בעשורים האחרונים. התהליך הראשון הוא זה שהוביל לפריצת המחאה לפני קצת יותר מחודש, והתהליך השני הוא זה שהביא אותה להקצנה שכללה הרס וביזה מאסיביים של מרכז פריז.

המניע הראשוני למחאה הוא תהליך שאינו ייחודי לצרפת, אבל מצא בה ביטוי חזק מאוד – גוויעת הפריפריה. תהליך זה מתואר בצורה מדויקת ומפורטת בספר משנת 2014 שנכתב על ידי הגיאוגרף כריסטוף גילווי, 'צרפת הפריפרית' (La France périphérique).

הספר לא תורגם לאנגלית והתזה המובאת בו בדרך כלל לא ידועה לפרשן המצוי, אך לא מדובר בסתם ספר. מאז שראה אור הוא שינה לחלוטין את הדיון הציבורי בצרפת ושינה גם את אופי הקמפיינים הפוליטיים. הרבה מאוד פוליטיקאים צרפתים קראו אותו, גם נשיאים ונשיאים לשעבר.

בין העיר לכפר

 

כריסטוף גילווי | צילום מסך

אז מה החידוש בתזה של גילווי ולמה היא המפתח להבנת המהומות? עד לפני כמה שנים, התפיסה הקלאסית של השסע בצרפת דיברה על ״צרפתים מקוריים״ (Français de souche) ועל צרפתים שהתאזרחו לאחרונה ומהגרים. דוגמאות לכך היו הטענות הפופוליסטיות של ז׳אן מארי לה-פן לפיהן ״המהגרים לוקחים את העבודה לצרפתים״ וסרטים כמו ״השנאה״ (1995) שהראו את הצד של הצרפתים הדחויים.

אכן קיים שסע כזה בצרפת (עליו נרחיב בהמשך), אבל הוא מינורי יחסית לשסע הגדול באמת בין ״צרפת המטרופוליטנית״ ו״צרפת הפריפריאלית״. הערים הגדולות בצרפת כמו פריז, מרסיי, טולוז, ליון, ליל ואחרות, נהנות מכל פירות הנוחות של הגלובליזציה – תחבורה ציבורית יעילה, גישה נוחה לנמלי תעופה בינלאומיים, וכמובן משכורות גבוהות, דיור ברמה גבוהה וכוח עבודה זול שמורכב ברובו ממהגרי עבודה.

מה שמעניין בצרפת המטרופוליטנית הוא העובדה שלא רק המעמד הבינוני והבינוני-גבוה נהנים מהסטנדרטים הגבוהים האלה אלא גם המהגרים שמשרתים אותם. הם מוציאים את ילדי העשירים מבתי הספר ומכינים להם ארוחה חמה ומחכים איתם עד שאבא או אמא יחזרו מהעבודה, הם מנקים את הבתים, מקפלים את הכביסה, מכינים את האוכל במסעדות ונוהגים במוניות. המשכורות שלהם, תנאי החיים ובעיקר התשתיות מהן הם נהנים – טובים לאין ערוך מאלו של צרפת הפריפריאלית.

צרפת הפריפריאלית מורכבת לא רק מכפרים אלא גם מערים שפעם, בימי הביניים ואפילו במאה ה-19 היו ערים חשובות ומשגשגות כמו אלבי, רודז, מונפלייה, רואן או לה-האבר. אלו ערים יפיפיות, גדושות בהיסטוריה ומונומנטים שמעידים על העושר והחשיבות שלהן בימי קדם, אבל היום הן הופכות לערי רפאים של ממש.

באיזור כמו בריטני בצרפת, לפעמים צריך לנסוע 50 קילומטר ויותר על מנת לראות רופא משפחה. במקומות מסוימים בחבל ארדש, צריך לנסוע כחצי שעה בכדי לקנות מצרכים בסופרמרקט קטן.

הבעיה היא שכ-60 אחוזים מאוכלוסיית צרפת (שעומדת על כ-67 מיליון איש) גרים בצרפת הפריפריאלית. בצרפת הזו, התחבורה הציבורית לא יעילה. הרכבות (אם הן עדיין קיימות) מגיעות בתדירות נמוכה מאוד ובכדי לצאת לחופשה בחו״ל (שרוב האזרחים שם לא יכולים להרשות לעצמם) או לקבל שירותים מהמדינה צריך לנסוע לפעמים שעתיים או שלוש.

מיותר לציין ששיעור האבטלה בערים ובאיזורים האלה מרקיע שחקים ומגיע עד 40 אחוזים בקרב אוכלוסיות מסוימות, וזאת לעומת כעשרה אחוזים בצרפת המטרופוליטנית.

עמוק בפריפריה

אז מדוע אנשי הפריפריה לא עוקרים מהערים והכפרים ועוברים ל״צרפת המטרופוליטנית״? יש לכך הרבה סיבות. ראשית, אחוזי האבטלה בערים הגדולות לא מבוטלים בכלל, והן מוצפות כבר באנשים שמגיעים מהפריפריה על מנת שלא לחזור אליה לעולם.

בנוסף, מהגרי העבודה והפליטים מכבידים על התשתיות האורבניות ועל מערכת העזרה הסוציאלית המפורסמת של צרפת, מה שהופך את תהליך הקליטה לארוך ומסורבל. הערים הגדולות לא יכולות להכיל כמות כזו עצומה של אנשים, לפעמים פשוט בגלל בעיה של עתודות קרקע פנויות לבנייה.

יש לי קרובי משפחה עמוק בתוך צרפת הפריפריאלית. רובם גרים בעיר קטנה ויפיפייה עד להכאיב עם ארמון מפואר, סמטאות ציוריות ונופים משגעים. העיר הזו נמצאת בנפה היחידה בצרפת שבה אין בכלל פסי רכבת, אין כבישים מהירים והדרך היחידה לצאת מהעיר היא ברכב פרטי כי האוטובוס שמקשר אותה לשאר העולם מגיע פעם בשעתיים.

במהלך שהותי בצרפת בעשרים השנים האחרונות, אין כמעט איזור שבו לא ביקרתי או טיילתי. אני תמיד מקפיד לדבר עם האנשים בכפרים ובערים בהם אני עובר ובמידת האפשר גם לשהות בביתם. אתה לא יכול שלא לתהות על ההבדלים העצומים בין האנשים האלה והחיים שלהם, לבין החיים בצרפת המטרופוליטנית בה אני גר.

ההבדלים האלה, שמחלקים את צרפת לשתי מדינות שונות המתקיימות במקביל, הם אלו שדחפו קרוב ל-300 אלף אנשים אל הצמתים ואל הרחובות כשהם לובשים אפודים זוהרים שחוק מטופש הכריח אותם לרכוש לפני כמה שנים ומוחים על העלאת המיסים על דלק.

האנשים האלה חייבים רכב. רבים מהם, אם יש להם עבודה בכלל, נאלצים לנסוע כמה שעות בכל יום בכדי לעבוד. זה אומר ימים שמתחילים בארבע בבוקר ומסתיימים בעשר בערב. זה אומר שלרוב רק אחד מבני הזוג עובד כי אין שום דרך לשלם למישהו לשמור על הילדים. זה אומר משכורות שעומדות על בין חצי לשליש משכורת מקבילה בצרפת המטרופוליטנית.

זה אומר שאם אתם משפחה עם שני ילדים ואתם רוצים לעבור לפרבר של פריז או ליון, אתם צריכים לחסוך במשך כמה שנים טובות רק בכדי שתוכלו להרשות לעצמכם את שכר הדירה בערים האלה, אם בכלל מצאתם בהן עבודה. בפרברים האלה אף אחד לא מחכה להם. להפך.

הצבעת מחאה

כשעמנואל מקרון ניצח את הסיבוב השני של הבחירות לפני כשנה וחצי, הוא צעד ברוב פומפוזיות לאורך רחבת הלובר תוך כדי שהסימפוניה התשיעית של בטהובן מתנגנת בעוצמה אדירה. כותרות העיתונים הכריזו על ניצחון מוחץ על מארין לה פן, ובנאום הניצחון שלו מקרון בז לאלו שאמרו שאולי יפסיד באומרו ״הם לא מכירים את צרפת!״. אבל מאז היבחרו מקרון הוכיח שוב ושוב שלו עצמו אין מושג ירוק על צרפת האמיתית.

כריסטוף גילווי, בראיון לאחר הבחירות, חזה שהכל יתפוצץ במוקדם או במאוחר. הוא טען שצרפת לא בחרה במקרון אלא להפך. לדבריו, אם לוקחים בחשבון את כמות הקולות שניתנו למארין לה פן ומוסיפים אליהם את מיליוני הפתקים הלבנים והנמנעים התוצאה היא 60/40 לרעת מקרון.

פתק לבן בצרפת הוא הצבעת מחאה של אנשים שטורחים ללכת להצביע בכדי להראות ששני המועמדים הפוליטיים לא מקובלים עליהם. בדרך כלל הצבעת פתק לבן בסיבוב הבחירות השני בצרפת היא דבר זניח, אך במקרה הזה דובר על כעשרים אחוזים מסך ההצבעות. זה נתון מטורף שהתקשורת – שבאותו זמן הייתה מאוהבת במקרון עד מעל האוזניים – טרחה להצניע.

צרפת הפריפריאלית (שמהווה כאמור 60% מהאוכלוסייה) תופסת ובצדק את מקרון כנשיא של צרפת המטרופוליטנית, לא כנשיא צרפת ״שלהם״. במשך שנה וחצי הוא הספיק להראות שהוא מגלומן נרקיסיסט אגוצנטרי ויהיר מהסוג הכי גרוע.

מדובר בנשיא שגער ממושכות בתלמיד תיכון מול המצלמות על כך שקרא לו ״מנו״ (קיצור נפוץ של השם עמנואל) וטען שהוא ״לא מכבד את צרפת״, אך יומיים אחר כך מילא את ארמון האליזה בדראג קווינס שרקדו בצורה פרובוקטיבית בעירום כמעט מלא.

מדובר בנשיא שאומר למובטל בו נתקל באחת מערי הפריפריה והתלונן שאין באיזור עבודה כי ״אני חוצה פה את הכביש ומוצא עבודה בלי בעיה״. כמה שבועות לאחר מכן הצטלם מקרון עם עבריינים לשעבר באחת מהטריטוריות הצרפתיות כשהם עושים תנועות מגונות שמכוונות אליו.

אותו מקרון זחוח החליט להעלות את מס על הדלק על מנת לממן פנטזיות מופרכות על אנרגיה ירוקה. עבור צרפת הפריפריאלית, שתלויה כל כך ברכב הפרטי החבוט, זה כבר היה יותר מדי.

אין לחם ואין עוגות

למרות שצרפת היא המדינה הממוסה בעולם, השפעת המס החדש כמעט ולא מורגשת בצרפת המטרופוליטנית. לרבים בה אין רכב בכלל (כולל אני), ולא שהם לא יכולים להרשות לעצמם – פשוט אין טעם כשהתחבורה בערים הגדולות כל כך יעילה. אבל עבור רבים בצרפת הפריפרית מדובר במכת מוות כמעט. הרכב הוא קו החיים שלהם ובלעדיו אין לחם ובטח שאין עוגות.

אז הם ירדו לרחובות ולצמתים ולכבישים המהירים וחסמו אותם, אבל לא כמו בהפגנות בישראל. המפגינים בצרפת שמרו על נתיב אחד פתוח לחלוטין לרכבי חירום וכל שעה עגולה פתחו את החסימה לגמרי למשך רבע שעה.

החסימות נעשו בשבתות על מנת לפגוע כמה שפחות באנשים העובדים (הם בעצמם), והתנהלו בצורה נינוחה מאוד (ברובם המוחלט של המקרים) ועם אווירת ״ילד טוב״ (Bon enfant)  שמשמעותה התנהגות חברית ולא אלימה או דורסנית.

אנשים הקימו מחסות ארעיים, הביאו תרמוסים של קפה ותה ומאפיות חילקו כריכים ומאפים על חשבונן. רבים מן הנהגים החסומים בדרכים שמו את האפוד הזוהר שלהם על לוח הרכב לאות הזדהות, וכשעברו סוף סוף במחסום צפרו לאות הזדהות.

הבעיה היא שמקרון די התעלם מהם בשבועות הראשונים. היו לו גם תירוצים מאוד טובים – אין מנהיג או ראש למחאה הזו שאיתו אפשר לדבר. מבחינת הנשיא זו הייתה עוד הבעת התנגדות כמו השביתה הארוכה (והלא מוצדקת) של עובדי הרכבות, במהלכה לא ויתר אפילו על פסיק ברפורמה שהעביר.

אבל זו הייתה טעות מרה. דווקא העובדה שזו ״מחאה ללא ראש״ הופכת אותה לכל כך מסוכנת. זו מחאה אמיתית של העם, לא קבוצה מאורגנת של ועדי עובדים או הפגנה שמאורגנת על ידי יריביו הפוליטיים. זה הדבר האמיתי. זה אותו גל תנופה שסחף את צרפת כל כך הרבה פעמים עוד מלפני 1789, ומקרון לא השכיל לזהות ממרום מושבו באולימפוס.

רכבות הבטון

במקביל לשסע בין צרפת המטרופוליטנית לצרפת הפריפריאלית קיים בצרפת שסע נוסף בין האוכלוסיות בערים הגדולות. או, אם לדייק, השסע בין הערים הגדולות לפרברים שלהן. גם השסע הזה הוא לא נחלתה של צרפת בלבד אבל היא הביאה לעולם את הקטליזטור הבלתי מעורער של התהליך: ״השיכונים״ שהגה אדריכל בשם שארל אדואר ז׳אנרה, או בשמו המוכר יותר – לה קורבוזיה.

לה קורבוזיה | Joop van Bilsen

בשנת 1941 פרסם לה-קורבוזיה מסמך בן 95 נקודות בו פירט כיצד צריכה להראות עיר מודרנית. בין השאר קבע כי הבניינים צריכים להיות בצורת מגדלים גבוהים או מגדלי ״רכבות״ מוארכים, איזורי המגורים צריכים להיות מופרדים מן הדרכים ככל האפשר ויש להפריד בין ארבע ״פונקציות החיים״: השינה, העבודה, הפנאי ותשתית הדרכים.

התוצאה של העקרונות האלה הן ערי פרברים מזוויעות ברחבי העולם, איזורים שבהם הקפידו על הפרדת פונקציות על פי תורת לה קורבוזייה. גני הילדים ובתי הספר במקום אחד, המסחר באיזור אחר וכל בנייני המגורים מרוכזים ברכבות ארוכות בהן רוב הדירות נראות אותו דבר. מסביב לאיזורים האלה, להם הצרפתים קוראים Grands ensembles, עוברים כבישים מהירים שמחברים אותם לרקמה האורבנית השכנה.

כשהתחילו לבנות את מפלצות הבטון האלה, בשלהי שנות השלושים וערב מלחמת העולם השנייה, הן היו שידרוג עצום לעומת זוועת הפחונים שפשתה מסביב לערים הגדולות. אנשים שמחו לעבור אליהם, ועד שנות השישים המאוחרות הם עדיין היוו אטרקציה די נחשקת לא רק לאלו שגרו בשכונות הפחונים.

בשנות החמישים המאוחרות, סבא וסבתא שלי נאלצו לשחד פקידה בכירה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית על מנת שתארגן להם זכות לקנות דירה באחת הרכבות האלה שנמצאות בויטרי-סור-סן, פרוור דרומי של פריז. בשבילם, לעבור עם הילד מדירת גג של 13 מ״ר בפריז לדירת ארבעה חדרים קטנה היה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים.

ואז, הכל התחיל להדרדר.

השכנים החדשים

החל משנת 1954, בזו אחר זו, זכו הקולוניות הצרפתיות בעצמאות. ממזרח אסיה, דרך מדינות אפריקה ועד אלג׳יר. התפיסה הקולוניאליסטית הצרפתית (בניגוד לזו הבריטית) גרסה שנתיני הקולוניות שלה הם אזרחים צרפתים לכל דבר. אמנם לא בכל מקום זה היה כך אבל מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1962 הגיעו לצרפת באופן חוקי לגמרי הרבה מאוד צרפתים ילידי הקולוניות והתיישבו בה.

צרפת של אחרי המלחמות נזקקה למיליוני ידיים עובדות, ודור המהגרים הראשון הורכב בעיקר מאנשים קשי-יום שעבדו קשה ובחריצות כדי לשפר את תנאי המחיה שלהם. גם הם, כמו הצרפתים ילידי צרפת – כמהו לגור בגראנד אנסמבל – השיכונים החדשים. בצרפם סנטים לסנטים, פרנק לפרנק הם הצליחו בעמל רב לרכוש דירה באחד מהבניינים האלה או להשיג אותה דרך זכאות לדיור ציבורי.

רחוב בפרברי פריז | ויקיפדיה

אלא מאי? ילידי צרפת לא כל כך היו בקטע של השכנים החדשים. ובגלל שלילידים היה יתרון כלכלי ותרבותי על המהגרים – הם פשוט פינו לאט את הדירות בגראנד אנסמבל לטובת המהגרים שהתיישבו בהם מרצון וחזרו לדירות גדולות יותר בערים עצמן או עברו לפריפריה הציורית, שם היה ניתן למצוא עבודה בקלות באותה תקופה.

עד שנות השבעים, רוב המהגרים מצאו את עצמם ושבים בתוך מכלאות בטון זול, שכבר התחיל להתפורר. רובם הגיעו מאפריקה, רובם מוסלמים. הילדים הקטנים והתינוקות שאיתם הגיעו המהגרים נולדו לתוך מציאות שבה שני ההורים עובדים קשה במשך רוב היום, והם נאלצים לטפל באחים והאחיות הקטנים שלהם.

בבתי הספר בקושי נפגשו עם צרפתים ״לבנים״. הגראנד אנסמבל הפכו למין כפרי שינה של יוצאי אפריקה ואסיה, מנותקים על ידי כביש מהיר משאר המטרופולין.

הדור הלא רצוי

בשנות השמונים כבר התחילו הבעיות. ילדים רבים גדלו עם השגחה הורית רופפת מאוד, מנותקים גיאוגרפית ופיזית מהחברה, אך דוברי צרפתית טובה. בתי הספר הרפובליקאים הרי אלופים ביצירת צרפתים מתוך שטאנץ אחיד.

אבל השמות שהם רשמו בקורות החיים היו סעיד, מבאלה  או פאטימה. תחת סעיף הכתובת,  הופיעו מספרי המיקוד הארורים ״93״ או ״94״ או ״95״. בלוטו הגדול של החיים באיזור פריז רבתי אלו מספרים לא טובים. הימים הטובים של אבטלה אפסית כבר פסו מהעולם, הפריפריה מתחילה להתפורר אבל היא עדיין לא יודעת את זה, או מנסה להתעלם. לא פשוט למצוא עבודה בצרפת עם שם ערבי ומיקוד לא נכון.

הגראנד אנסמבל עכשיו נראים כמו פה מלא שיניים רקובות ושחורות. פה דירה שרופה, שם שער עקור וגדר מעוקמת. זבל נזרק מן החלונות ומתפזר על האדמה שפעם הייתה דשא ונדנדות שמהן נותר רק גדם מחליד.

וכך חשים בני הדור השני והשלישי למהגרים. אף אחד לא רוצה אותם, לאף אחד לא אכפת. צרפת דוהרת קדימה והם נשארו מאחור בבידוד מזהיר. רבים מהם מובטלים, וחלקם נכנסים לעולם הסמים, משתמשים או סוחרים. כנופיות נוצרות, פשע, זנות. חלקם פונים לאסלם הקיצוני.

ואם כל זה לא מספיק, הם חווים משבר זהות קיצוני בכל פעם שהם נוסעים לביקור מולדת, לה הם קוראים Bled. כוח הקניה שלהם באלג׳יר או תוניס או מרוקו הוא עצום ביחס לצרפת ולרובם יש ערבית כלשהי מהבית. אבל שם אסור להתחיל עם בנות בים ואי אפשר להתנהג בחופשיות כמו בצרפת, והאנשים שם צוחקים על המבטא שלהם. בצרפת הם ״הערבים״ ובאלג׳יר הם ״הצרפתים״. שונאים אותם מכאן ומכאן וכך הם נעים ממרחב למרחב מבלי ממש למצוא מנוח.

אחת לאיזה כמה שנים המשטרה רוצחת אחד מהם בדם קר, תוך כדי מרדף או מעצר. ואז הם מתפרעים. שורפים את המכוניות של השכנים המסכנים, את בתי הספר ואת תחנות המשטרה. הסרט 'השנאה' מבוסס על מקרה כזה שקרה באפריל של שנת 1993.

ב20 ביוני, אחרי שנער בקורנוב נהרג מכדורים תועים (כנראה של סוחרי סמים), שר הפנים באותה תקופה ניקולא סרקוזי אמר למשפחת הקורבן שהוא ינקה את הסיטה דה 4000 (איזור שיכונים ידוע לשמצה) בעזרת קארשר (כלי ניקוי בהתזת מים בלחץ). הוא הבטיח ״אפס סבלנות״ כלפי הפושעים מהשיכונים.

ניקולא סרקוזי | Aleph

ב-25 באוקטובר של אותה שנה יצא סרקוזי לסיור לילה באחד מהפרברים תחת אבטחה כבדה. הוא התקבל בקללות נוראיות ומטר של חפצים. לאחת התושבות שהציצה מחלונה הבטיח שהוא ״יפטר למענה מהאספסוף הזה״. המילה הצרפתית בה בחר ״אספסוף״ היא מילת גנאי ידועה לתיאור שוכני הפרוורים – Racailles.

ביום למחרת, שני נערים שברחו משוטרים התחשמלו למוות בתחנת שנאים. צרפת בערה במשך שלושה שבועות. הפורעים רעולי פנים נפנפו לא פעם באקדח ביד אחד ותעודת זהות צרפתית ביד שניה. 9000 מכוניות נשרפו. 3000 אנשים נעצרו בכל רחבי צרפת. נגרם נזק לרכוש בעשרות מיליונים.

במהלך השבוע השני להתפרעויות טסתי מצרפת לארצות הברית. הטיסה מנמל התעופה שארל דה-גול מערבה עוברת מעל כל הפרוורים הקשים. מסך עשן כבד ושחור התמר מהם ואפשר היה לראות בבירור מאות נקודות אור קטנות של רכבים בוערים.

ונדליזם וביזה

המצב בפרוורים הצרפתיים לא משתפר בכלל. כל כמה שנים יש התפרעויות אבל בין לבין – שוכחים מהמצוקה שם לגמרי. כאילו אף אחד לא רוצה לדעת באמת ואף אחד לא רוצה לזכור. מין הדחקה כללית לאומית.

נעשים סרטים ונכתבים שירים, אך נראה שלאף אחד ב״צרפת הלבנה״ לא אכפת באמת. גרוע מכך, יש מאות אזורים שבהם דה פקטו הרפובליקה הצרפתית לא ממש מתקיימת. קשה עד בלתי אפשרי לערוך שם סיורי משטרה, ושירותי החירום שנאלצים להיכנס במקרים של שריפה או פציעה זוכים למטרי אבנים.

התסכול לא פוחת וגם הזעם לא. ולכן, מאז שנות התשעים אל שוליה של כמעט כל הפגנה וכמעט בכל נושא  מזדנבים ה-Casseurs  – ה״שברנים״ או ה״פורעים״. אלו אותם בני דור שני ושלישי למהגרים שמנצלים את הכאוס היחסי שהוא נחלתה של כל הפגנה צרפתית כדי לזרוע ונדליזם וביזה.

הם לא זועקים סיסמאות, הם לא הולכים עם שלטים או לא שורקים במשרוקיות ושרים שירים. הם גם לא מתראיינים לטלוויזיה. הם שוברים ומנתצים. הם מזכירים שוב ושוב לחברה הצרפתית – "היי, אנחנו עדיין פה. רע לנו, ואנחנו שונאים אתכם".


איתי סליאר הוא אדריכל בעל תואר שני בתכנון ערים ותכנון טריטוריאלי, והמייסד והמנכ״ל של polantis.com.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. וואו, לזה אני קורה עיתונאות במיטבה ! תודה רבה לכותב המאמר.

  2. ישראל אימצה את שיטת האדריכלית בשנות ה50 של לה-קורבוזיה בדמות בלוקים מכוערים ארוכים המתקיימים עד היום בחלקי הפריפריה של המדינה!

  3. אכן, הארכיטקטורה של הפרברים ה׳׳עממיים׳׳ אינה מתאימה למבנה החמולתי. אך אין היא נושאת באחריות הבלעדית לאנומיה שהתפתחה שם. ומליוני הפראנקים והיורו של כספי משלם המיסים הצרפתי שנשפכים שם מזה עשרות שנים בנסיונות כושלים לשלב את אחמד וסאמירה יורדים לטמיון.
    משום מה הכותב שכח שמזה דורות, מהגרים לצרפת בד׳׳כ משלבים את ילדיהם מלכתחילה, בהענקת שמות צרפתים במקום אלה ממקום המוצא… ליביו מונטי-> איב מונטאן לדוגמא.

  4. אכן, הארכיטקטורה של הפרברים ה׳׳עממיים׳׳ אינה מתאימה למבנה החמולתי. אך אין היא נושאת באחריות הבלעדית לאנומיה שהתפתחה שם. ומליוני הפראנקים והיורו של כספי משלם המיסים הצרפתי שנשפכים שם מזה עשרות שנים בנסיונות כושלים לשלב את אחמד וסאמירה יורדים לטמיון.
    משום מה הכותב שכח שמזה דורות, מהגרים לצרפת בד׳׳כ משלבים את ילדיהם מלכתחילה, בהענקת שמות צרפתים במקום אלה ממקום המוצא… ליביו מונטי-> איב מונטאן לדוגמא.

  5. מחבר המאמר טוען בעצם שכל שכונות הפריפריה מסביב לערים הגדולות והמפותחות של צרפת הם כפר ערבי.

    ברוך בואה של צרפת למציאות המזרח תיכונית – אפשר לשלוח להם שליחים של משרד החוץ כדי ליעץ להם איך להתמודד עם האיסלם וכל מה שעוד יבוא עליהם: פשע מוגבר, הקצנה דתית וטרור עם נשק חם.

    1. לא ידעתי שבמשרד החוץ יודעים להתמודד עם האסלם.
      אם זה נכון כדאי שייעצו קודם לממשלת ישראל ובעיקר לשר החוץ של ישראל.

  6. קראתי בעיון את הניתוח שלך והוא מנתח בצורה נאותה את המצב העדכני בצרפת אך בנוסף מצאתי בו טעות צורמת שפוגמת באיכות הדיווח וכאחד שגר במונפלייה שבצרפת תהיתי אם אכן אתה מתגורר בצרפת
    אתה רציני ?
    אתה טוען ואני מצטט
    "במהלך שהותי בצרפת בעשרים השנים האחרונות, אין כמעט איזור שבו לא ביקרתי או טיילתי. אני תמיד מקפיד לדבר עם האנשים בכפרים ובערים בהם אני עובר ובמידת האפשר גם לשהות בביתם. אתה לא יכול שלא לתהות על ההבדלים העצומים בין האנשים האלה והחיים שלהם, לבין החיים בצרפת המטרופוליטנית בה אני גר."

    מתי בדיוק ביקרת בעיר "הרפאים" מונפלייה "הפריפריאלית "?
    להעמיד את מונפלייה לצד רודז ,אלבי,זה עלבון לקהל הקוראים.
    מונפלייה היא עיר סטודנטיאלית תוססת מלאת חיים שמידי שנה מתווספים אליה הרבה תושבים חדשים בעיקר פריזאים שמאסו בקור כי מונפלייה העיר השביעית בגודלה בצרפת היא עיר של שמש ,ים ,הרים עם שירותי בריאות מהטובים באירופה ,עם 4 קווי רכבות קלות מודרניות והחמישית בשנת 2022 שמקשרות את העיר עם מרבית הפריפרייה שלה. 30 שנים קדימה מישראל ,עם ארכיטקטורה ומבני ציבור ומגורים אולטרא מודרנים,עם מתקני ספורט עממים רבים בהם מגרשי טניס,בריכות שחייה ועוד בנוסף להיותה בטופ של הספורט המקצועני בענפים רבים כמו בכדוריד אלופת אירופה השנה,עם עשרות קילומטרים של מסלולים לאופניים .עיר עם הרבה סטארטאפים וחברות הייטק בהן דל ,י.ב.מ.
    בעיר יש שדה תעופה בינלאומי
    עיר "הרפאים" מונפלייה ממוקמת
    3 שעות רכבת מברצלונה ,מזנ'בה,מפריז,בריסל.
    שעת טיסה מלונדון

  7. ערב טוב,
    השפעתו של לה קורבוזיה על הארכיטקטורה במאה העשרים אדירה. רבים מסכימים כי מדובר בארכיטקט החשוב ביותר של המאה. האיש הרע הזה, שמספיק לקרוא חלק קטן ממה שכתב בכדי להבין את רשעותו, התנשאותו והתעלמותו מבני אדם ומרצונותיהם, העמיד תלמידים רבים שהמשיכו את מפעל חייו – הרס כל דבר שאדונם חשב שמנוגד לתפיסתו ובנייה של מבנים שאין כל דרך להגדירם חוץ מאסונות ארכיטקטוניים שצילקו את הנוף. החומר האהוב עליו היה בטון והמורשת שלו היא מורשת של אכזריות לשמה. האיש נתפס כאלוהים אצל ארכיטקטים רבים וגם ראה את עצמו ככזה. תפיסותיו טוטליטריות ולא אנושיות ומפלצות הבטון הכעורות שהוא ותלמידיו השאירו וישאירו הם מפגעים אסתטיים דוחים ששמץ של אנושיות לא ניתן למצוא בהם. מספיק מבנה אחד ויחיד בסגנון הדוחה של לה קורבוזיה ותלמידיו בכדי להרוס מראה של עיירה או עיר. חבל. כמה חבל. שבוע טוב.