"ישנה דרך אחת לקצר את לידת החברה החדשה: טרור מהפכני"

על פי התפיסה המקובלת, המחנות הפוליטיים במקומותינו מציגים מאפיינים ברורים. אלימות, גזענות ואיום על הדמוקרטיה משויכים לימין; ואילו ניקיון כפיים, דרכי שלום ואהבה מיוחסים לשמאל.

במסגרת הפרדיגמה הזו, גם כאשר השמאל מתפרע בכנסת, חוסם כבישים, מתעמת עם שוטרים ופועל באלימות כלפי נבחרי ציבור, עיתונאים ומעצבי מדיניות, תמיד תימצא לזה הצדקה. יש לכך גרסאות שונות: "המטרות צודקות", "זו לא באמת אלימות", "הימין יותר אלים" וכן הלאה. וכשימצא אירוע שלא ניתן להצדיקו הוא תמיד יתואר כחריג או יציאה מהנורמה. אצל הימין ההיפך: כל מופע של אלימות, ואפילו קטן או סמלי, נתפס באופן מיידי כמאשש את אופיו האלים והגזעני של המחנה כולו.

האמת כמובן שונה. יש בשמאל זרמים מחשבתיים המעריצים את האלימות, מקדשים אותה ורואים בה כלי לגיטימי במאבק האזרחי. שורשי התפיסה הזו נעוצים בכתביהם של מרקס ואנגלס, שבדרך כלל נחשבים כזוג קשישים טובי לב שהקדישו חייהם לחירות ולשוויון. אולם כתביהם רוויים בעיסוק במופעי אלימות מסוגים שונים, אלימות מוצדקת למען מטרות "נכונות". הטיעונים, הרטוריקה והאווירה שבכתביהם מוכרים מאוד לכל מי שעוקב אחרי מגמות דומות בשמאל כיום, בארץ ובארה"ב.

מרקס ואנגלס פעלו באמצע המאה ה-19, אז גיבשו את אידאולוגיית מלחמת המעמדות שהנחתה כתיבתם ופועלם. על פי התיזה שתוארה ב'קפיטל' ובמניפסט הקומוניסטי, החברה מבוססת על מאבקי כוח אשר הובילו קבוצה קטנה של בעלי אמצעים לשלוט בהמונים באמצעות מוסדות הכוללים את הממשלות המודרניות.

הנחת היסוד היא שהמבנה הבסיסי של החברה והמדינה נולד בחטא, וכל הסדר חברתי הוא תוצר של ניצול וכפייה. כאשר רואים את העולם דרך משקפיים צרים אלו, שלילת המדינה והחברה ותפיסתה כגורם מנצל ומדכא היא עמוקה, וכך גם הצדקת האלימות, ההתקוממות והמרד נגדה. זו התמה הבסיסית שעוברת כחוט השני בהגות מרקס ואנגלס וממשיכיהם השונים, והיא נוכחת בצורה בולטת גם כיום באקדמיה ובתקשורת במערב.

זו לא הייתה רק עמדה תיאורטית. השניים כתבו רבות על מהפכות, מרידות, התקוממויות ועימותים ועסקו באלימות אזרחית בלי סוף. אחד הנושאים שהעסיקו אותם באופן אינטנסיבי היו מאורעות 1848 והשנים שאחריהן, מה שמכונה בדרך כלל 'אביב העמים', שורת גלי התעוררות לאומית באירופה אותם מרקס ואנגלס בחנו מהזווית הצרה של מלחמת המעמדות. הם עקבו אחרי ההתפתחויות, דיווחו עליהן לעיתונים באנגליה, גרמניה וארה"ב, ניתחו את הגורמים, דנו בלקחים וגיבשו תובנות שהפכו לבסיס תורת המאבק החתרני המרקסיסטי-קומוניסטי המוכר במאה ה-20.

כתבי מרקס ואנגלס מופיעים כיום ברשת כמעט במלואם וקל להתמצא בהם. מי שמעדיף חומרים קשיחים יכול לקרוא בספרו של יהודה ואלך 'תורות צבאיות – התפתחותן במאה ה-20' (הוצאת מערכות, 1977) את הפרק המוקדש למשנתו של אנגלס. החומר רב ומגוון, ונסקור כאן כמה מובאות.

ניכר מיד כי השניים לא כתבו על האירועים כצופים מן הצד המדווחים בריחוק ובקור. להיפך. הם מעורבים רגשית, תומכים נלהבים של המתקוממים והחשוב ביותר: מצדיקים אלימות כאמצעי להשגת המטרה הסופית.

את תפיסתו ביחס לתקופה ביטא אנגלס בניתוח ההתקוממות בפרנקפורט:

המאבק של האומות כיום שונה מהותית מכל המרידות של העבר: בוינה, פריס, ברלין, פרנקפורט, לונדון ומילאנו, הנושא שעומד על הפרק הוא הדחת שלטות הבורגנים, תוצאה שהמשמעויות שלה מטילות אימה על כל הבורגנים עובדי המניות הכרסתניים"

זו גם לדידו הסיבה לכישלונות: "כל התקוממות המתרחשת כיום מהווה איום ישיר לעצם קיומם הפוליטי של הבורגנים, ואיום עקיף לקיומם החברתי". לדבריו, המתקוממים (אותם הוא מכנה בזלזול "הדמוקרטים הנעלים") היו רכים מדי כאשר "המשיכו להפגין, לטעון, למחות אבל לא היה להם את האומץ או הדעת לפעול". הדבר גרם לרפיון בשורות והמתנדבים התנדפו. "למתקוממים שהתייצבו להגן על המרד, כבר לא היה אכפת, ובסופו של דבר כשהוא הגיע לסופו המביש, הוא מת בלי שאיש שם לב לסופו המביש".

בניתוח המהפכה ומהפכת הנגד בגרמניה (ספטמבר 1852) יצק אנגלס את העקרונות הבסיסיים להתקוממות. "הרי המרד הוא אמנות. כמו ניהול המלחמה או כל אמנות אחרת: הוא כפוף לכללים מסוימים. הזנחתם תביא כשלון לצד שאשם בה". והוא מפרט:

אל לך לשחק את משחק המרד, אם אינך נחוש בדעתך לשאת בכל תוצאות המשחק… שנית, אם עלית על דרך המרד – פעל בהחלטיות מירבית ונקוט במתקפה. המגננה היא סם המוות לכל מרד מזוין"

והוא מונה עוד: הפתעה, רציפות הישגים, עדיפות מוראלית ועוד. הוא מסכם בדברי דנטון "אלוף הטקטיקה המהפכנית הגדול והנודע עד לימים אלו, לאמור: העזה, העזה ושוב העזה".

במקום אחר הוא נתן עצות מעשיות: המורדים צריכים להיות מאורגנים בגדודים, ועליהם לנוע במהירות ובמרוכז אל עבר הבירה בטרם תספיק הממשלה לרכז את כוחותיה המפוזרים ברחבי המדינה. "העיקר הוא למנוע מהממשלה לרכז את הזנדרמיה, ואת זה ניתן להשיג רק על ידי נקיטה במתקפה והסיכון של קרב פתוח. למי שמחפש ניצחון אין שום דרך אחרת".

כדי לספק רקע למהפכות, אנגלס חקר את מרידות האיכרים בגרמניה ב-1525, "הגיע הזמן להציג שוב בפני העם הגרמני נוכח ההתרופפות הרגעית שנתגלתה לאחר שנתיים של קרבות כמעט בכל מקום, את הדמויות המגושמות, אך החסונות והאיתנות של מלחמת האיכרים הגדולה", כתב והצביע על דמיון לימיו: "אין מלחמת האיכרים רחוקה כל כך ממאבקינו הנוכחיים, והיריבים שכנגדם יש להילחם הם לרוב עדיין אותם יריבים". (ואלך, עמוד 242).

אנגלס ומרקס (לעיתים שמו של מרקס הופיע על טקסטים שחיבר אנגלס) עסקו גם בלוחמת גרילה ומרידות בעולם הקולוניאלי: הגרילה הספרדית נגד נפוליאון (1808-1812), הגרילה הפרסית נגד אנגליה (1856-7), המלחמה האנגלו-סינית (1839-42) ועוד. גם את המקרים הללו פירשו מבעד לפריזמה מעמדית וראו באירועים מעבדה לבדיקת רעיונותיהם החברתיים והצבאיים.

עד כדי כך היו מסורים לרעיון המהפכה עד שבזמן מלחמת פרוסיה צרפת, כשצבאות ביסמרק עמדו בשערי העיר, השניים תמכו במהפכת "הקומונה הפריזאית" קצרת הימים בטענה כי ישנם זמנים בהם "נחוץ מאבק-יאוש למען עניין אבוד כדי לקדם את חינוך ההמונים ולהכינם לקראת הקרב הבא" (תיאור של ואלך, עמוד 251). זאת למרות שהתנגדו למהפכה מלכתחילה בהבנה שהיא חסרת סיכוי.

התקופה גם ראתה שביתות, פרעות והתקוממויות על רקע מעמדי. כשפרצו מהומות כאלו במכרות ויגאן באנגליה ב-1853 וכללו ביזה, השחתת רכוש ושפיכות דמים, מרקס התקשה לגנות את האלימות:

אני רחוק מלהגן על מעשי אלימות חסרי תכלית… אך מצד שני אני מבין את הקושי בעיקר של המעמדות העובדים הנמוכים, בהתנהלות "שקטה, מסודרת ושלווה" כשהם מונעים אל מעשי יאוש לנוכח הנזקקות והעוני אליהם הם נידונים בחוצפת אדוניהם".

הצדקת אלימות בנוסח הזה מוכרת היטב לצרכן החדשות המודרני. איש לא תומך באלימות כמובן, אבל במקרים מסוימים "אפשר להבין מאיפה זה מגיע".

לנוכח כישלון ההתקוממויות אנגלס הלין כי ההמונים אינם מעורבים מספיק בנעשה, ולנוכח שיפורים בנשק ובארגון של הכוחות הממשלתיים, "התפרצויות הפתע, המהפכות של מיעוטים קטנים בראשון של המונים נטולי הכרה – על אלה אבד הכלח". כדי להצליח במשימה, תידרש מעורבות מעשית של ההמונים עצמם "החייבים להבין מה עומד בתווך ולשם מה נדרשים קרבנות דם וחיים". את המשימה הזו – לרתום ולהסביר להמונים אנגלס ומרקס לקחו לעצמם, ולדבריהם "העמל הזה… הוא המייאש את יריבינו". (ואלך עמוד 247).

למרקס הייתה גם מסקנה נוספת: המוראות האלימים באירועים ודיכויים הקשה ישכנעו בסופו של דבר את האומות כי

ישנה דרך אחת בלבד לקצר, לפשט ולרכז את אימי המוות של החברה הישנה ואת הלידה המדממת של של החברה החדשה: טרור מהפכני"

האירועים אותם מלווים מרקס ואנגלס שונים מהמתרחש כיום מבחינות שונות, אולם הנקודה החשובה בקריאה זו הוא להכיר את יחסם לאלימות, ואת האופן בו היא מוצדקת לטענתם כחלק ממאבק "צודק" של האלמנטים החלשים או המנוצלים בחברה. העיקרון הבסיסי שעוצב בהקשרים הספציפיים של מאבקי המאה ה- 19, הפך לרעיון שמוביל את תנועות השמאל הרדיקלי בכל גווניהן השונים מאז ועד היום.

מכאן הטענות הנשמעות שוב ושוב בהקשרים מתחלפים של אלימות – הפלסטינים, השחורים בארה"ב, מהגרים מוסלמים באירופה, ובעוצמה מופחתת גם בהפגנות "צדק חברתי" ו"דמוקרטיה" למיניהן: המוחלשים תמיד צודקים, האלימות לגיטימית או לפחות ניתנת להבנה, והמטרות טהורות.

ככה אנחנו אוהבים את הטרור המהפכני שלנו.