בכירי מערכת המשפט אשר מטילים שלל סנקציות על מינויים מטעם רשויות נבחרות, קצת פחות קפדנים כאשר זה נוגע בהם ובמקורביהם
כאשר דנים בחוק הידוע בשם "חוק טבריה" אשר מטרתו לאפשר לבועז יוסף, מקורבו של אריה דרעי, להתמודד בבחירות לעיריית טבריה, חשוב להקדים ולומר כי מדובר בחוק פסול ביסודו. מדובר בחוק פרסונלי אשר פוגע בעקרון השוויון ורומס את עקרון הצדק. למרות כל זאת, אין לבית המשפט העליון סמכות לעוות את כוונת המחוקק כפי שעשה בפסק הדין בעניין (בג"ץ 5119/23). אבל הדיון המשפטי אינו נושא הטור הזה.
תיקון מספר 53 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) נועד להיטיב עם מקורבו של דרעי, ובית המשפט ביטל את ההטבה באמצעות סעד יוצא דופן. זו המחשה נוספת לדרך בה מינויי מקורבים מצד "אנשים אחרים" נבלמת על ידי המערכת המשפטית בעוד מינויי מקורבים של בכירי המערכת המשפטית ומינויי אנשי שלומה אינה זוכה ליחס מחמיר כזה.
הסיפור על הדרך בה אהרן ברק פעל כדי שאשתו אלישבע תמונה לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה מוכר וידוע. ברק הפעיל לחץ על הוועדה לבחירת שופטים כדי שתמנה את אשתו, בעודו מכהן כשופט בית המשפט העליון ונשיאו המיועד, פעולה בניגוד עניינים המקימה לכאורה חשד לעבירת הפרת אמונים. ברק כמובן אפילו לא נחשד בעבירה זו, כי מה שאסור לשור מותר גם מותר ליופיטר המהותי. ואלישבע שנודעה כשופטת איטית ולא יעילה נבחרה לתפקיד כפי שרצה בעלה, כי מי יעז לסרב לקיסר הדמוקרטיה המהותית?
זו אינה דוגמא יחידה.
דורית ביניש ביקשה למנות את חברתה עדנה ארבל לבית המשפט העליון. הבעיה הייתה שארבל לא הייתה משפטנית מרשימה במיוחד וחלק מנבחרי הציבור ונציגי לשכת עורכי הדין לא ששו למנותה. אז ביניש רקמה דילים כדי למנות את חברתה, אז ביניש רקמה דילים עם חברי הוועדה כדי למנות את חברתה. הדילים היו לגיטימיים כשלעצמם ופרקטיקה שגורה בוועדה לבחירת שופטים, אבל ביניש עשתה זאת כדי לקדם את חברתה. כי להם זה מותר. אגב, ביניש שהייתה מנועה מלהצביע עבור ארבל בשל החברות ביניהן, סירבה להודיע מראש שאכן לא תצביע כדי לא לסכן את המינוי.
גם מינוי "ילדים של" להתמחויות יוקרתיות בבתי המשפט ובמשרד המשפטים הוא נושא מוכר היטב. אין צורך למנות את עשרות הדוגמאות לנפוטיזם. מספיק אם נציין למשל את אסתר ברק שהתמחתה אצל שופט העליון תיאודור אור, את מיכל ברק שהתמחתה אצל שופט העליון גבריאל בך, את אבנר ברק שהתמחה בפרקליטות המדינה אצל דורית ביניש (שמונתה על ידי ברק לבית המשפט העליון), ותמר ברק שהתמחתה אצל שופטת המחוזי אילה פרוקצ'יה (שמונתה על ידי ברק לבית המשפט העליון). הרי ידוע כי בית המשפט העליון הוא "משפחה אחת".
אבל אין צורך ללכת אחורה לתולדות שושלת ברק או לצמד ביניש-ארבל, כשאפשר לדבר למשל על שי ניצן. אחרי שסיים את תפקידו כפרקליט המדינה, הוא היה זקוק לתפקיד חדש בו יוכל להעביר את זמנו הפנוי. כנראה שהשוק הפרטי לא קרץ במיוחד, אבל אז הגיעה הספרייה הלאומית שהמציאה עבורו את תפקיד ה"רקטור", משרה שלא הייתה קיימת בספרייה מעולם וטרם הוברר סופית מהי בכלל.
יתרה מכך, בחוק הספרייה הלאומית בו קבעה הכנסת את בעלי התפקידים הבכירים במוסד, אין תפקיד של רקטור ואין הסמכה לדירקטוריון ליצור תפקיד כזה יש מאין, קל וחומר לאיישו. ואם זה לא מספיק גרוע, אז ניצן מונה דרך ועדת איתור, על בסיס מודעה לתפקיד אחר, לתפקיד אקדמי במהותו וללא כל ניסיון רלוונטי. עתה הוא מקבל יותר מחצי מיליון שקלים בשנה בשביל תפקיד שנתפר עבורו ושאין לו כישורים מקצועיים למלאו. כי עבור אנ"ש זה מותר.
אפשר לכתוב הררי מילים על האימפריאליזם השיפוטי המשתקף מההחלטה של בית המשפט בעניין "חוק טבריה", ולבטח ייכתבו עוד רבות לאחר פרסום הנימוקים לפסק הדין. אפשר גם לכתוב על הפגיעה הקשה בהפרדת הרשויות ועל כך שבית המשפט העליון הסיר מעליו עוד שכבה של איזונים ובלמים בדרך לעליונות משטרית אבסולוטית.
אבל בטור הזה בחרתי שלא להתמקד בשאלות משפטיות או מדיניות אלא בפריזמה סוציולוגית. בעוד מינויי מקורבים על ידי הרשויות הנבחרות נתקלים בשלל סנקציות מצד המערכת המשפטית, בכירי אותה מערכת עצמם פחות קפדניים בנושא כאשר הדבר נוגע בהם ובמקורביהם.
לשומרי הסף ולנוטרי המנהל התקין מותר לפעול למינוי נשותיהם, מותר לקדם את מינוי חבריהם, מותר להם לדאוג שילדיהם יקבלו תפקידים נחשקים אצל מקורביהם, ומותר לקבל ג'ובים שנתפרו עבורם. כי לאדוני המשפט, השליטים האמיתיים, מותר הכל, והכללים שחלים על אחרים פשוט לא חלים עליהם.
ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אתר 'דיומא'
וכמובן מינויה של אשתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין למשנה לפרקליט המדינה
כל שמאלני שתגיד לו את זה ינפנף אותך, בתנועת ביטול כי להם מותר. עוד מימי בן גוריון שכבר אז אמר "בלי חירות ומק"י". אבל אם היום יגידו בלי העבודה ומרצ וואי וואי מה שילך כאן. (למרות שמרצ נעלמה בבחירות האחרונות אבל זה לא קשור ).
בן גוריון מינה את בנו עמוס לסמפכ"ל המשטרה.
אבל היי, זה לא בגלל שהוא היה הבן של בן גוריון, אלא כמובן בגלל כישוריו.
כל מי שעיניו בראשו רואה את המצב העגום של טבריה. מספיק לראות שמונתה לה ועדה קרואה אחרי שראשי העיר הקודמים שלה דרדרו אותה לשפל חסר תקדים. מבלי להתעמק בעניין ובהיבטים המשפטיים שלו, אפשר להבין שהחוק לא "פרסונלי" כמו שאוהבים לצקצק אנשי משפט ואמת בעיני עצמם. זה באמת "חוק טבריה" שנועד לחלץ אותה ואת תושביה החלשים ברובם ממצב כלכלי נוראי. ומי שהוכיח שביכולתו לעשות את זה הוא בועז יוסף, "מקורבו" של אריה דרעי (וממילא איש מושחת, כי הוא מקורב לדרעי, נכון? איך הימין המוכה אוכל את הנרטיב הזדוני של השמאל כל פעם מחדש).
אנשי הימין היום הם כמו יפתח ופנחס בן אלעזר הכהן שעפו על עצמם עד כדי כך שלא ראו כל דרך אחרת מלדון את בת יפתח למוות.
כולם יודעים שמגיע לי, ורשום על שמי בטאבו להיות שופט בבגצ. ובגלל שהייתי ישר ועצמאי ותבעתי את רוהמ התפקיד נלקח ממני. מי יגיד לי משהו על פרס הניחומים שלי התפקיד של רקטום הספריה הלאומית.
ואם כבר מזקירים בעלי תפקידים שכחת את המנדל. היועץ המשפטי עם תיק פתוח במשטרה עד עצם היום הזה שרצה להיות שופט. במקום שהוא יפקח עלי אני שמתי עליו האזנות סתר, סחטתי אותו, לחצתי לו על הגרון עד שגם הוא קרא בחדווה
i love you big brother.
ונתן לי לעשות כל מה שרציתי.
ואחרי כל זה מה הפתרונות? הרי אנחנו כל הזמן רודפים אחרי הזנב שלנו הגיע הזמן לשנות והנה התחלנו התהליך איטי אולם יש לנו סבלנות ורק ככה הצדק יצא ויראה
עדיין לא ברור לי איך קיים במדינת ישראל חוק שלא מאפשר לאדם לרוץ לבחירה דמוקרטית, למה בכלל נחקק חוק כזה, והאם יכול להיום שדוקא החוק המקורי היה פרסונלי מכיוון שאין בו שום הגיון.