חמש שנים למתווה האו"ם: למה הימין צדק כשדחף לביטולו

במלאת חמש שנים להולדתו וקבורתו של מתווה ההבנות אשר הושג בין ממשלת ישראל לבין האו"ם בסוגיית העברת המסתננים למדינה שלישית (בשמו המקוצר מתווה האו"ם), הגיעה העת לעשות קצת סדר באגדות האורבניות וברבעי האמיתות שצמחו סביבו.

ב-2 באפריל 2018, יום לאחר שתוכנית הרחקת המסתננים הייתה אמורה לצאת לדרך, הוזמנתי לפגישה בלשכת ראש הממשלה יחד עם יונתן יעקובוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית ופעיל השכונות ואיש הליכוד עובד חוגי.

הזימון לא בישר טובות והתחושה הייתה קשה. כצפוי, בישרו לנו על קריסת תוכנית ההרחקה, וכאמצעי למזער את נזקי הכישלון שלפו מהמגירה את מתווה האו"ם שרקחו ראש המל"ל מאיר בן שבת ושר הפנים אריה דרעי מול נציבות האו"ם לפליטים.

מתווה האו"ם היה הסכם הבנות ראשוני בלבד, שהתבסס על העיקרון של 1+1 בתהליך שאמור היה להימשך לאורך חמש שנים. המתווה דיבר על יציאה של 16,250 מסתננים, כשעל כל מסתנן שעוזב למדינות המערב, מסתנן אחר מקבל מעמד של תושב ארעי בישראל, לאור צפי שעם הזמן יקבל אזרחות ובג"ץ יאשר איחוד משפחות. מדינות אירופה התכחשו להסכם עוד באותו יום.

16,250 מסתננים נוספים היו אמורים לקבל מעמד תושב ארעי ולהתפזר בפריפריה. ראשי המועצות האזוריות הצהירו על התנגדותם עוד באותו יום.

4,130 שייוותרו בתום התהליך (אם סופרים מבוגרים בלבד) נותרו בדרום תל-אביב לתמיד. ומכיוון שהניסיון מלמד כי מקבלי הוויזות למדינות המערב צריכים לעמוד בתנאים קפדניים כמו תעודת יושר ותעודת בריאות, ומכיוון שבפריפריה אין שירותים למכורים ולפגועי הנפש, היה ברור מי בדיוק יהיו הנשארים בשכונות.

לאחר התדהמה הראשונית מול נכונות הממשלה להכיר בישראל כמדינת הגירה ולהעניק לגנבי הגבול פרס על החרבת דרום תל-אביב, הצגנו שאלות קשות, הבהרנו שאנחנו מסרבים לתמוך בצעד שנתפס בעינינו כאסון, יצאנו מהלשכה וחזרנו זועמים ונואשים לתל-אביב.

בינתיים במפלגות השמאל, עמותות הסיוע למסתננים, מיקי גיצין מהקרן החדשה, הלטפנים והמסתננים פתחו בחגיגות ניצחון. למרבה המזל מצביעי הימין סירבו להיכנע. הרשתות סערו, סניפי הליכוד התקוממו, חברי כנסת לחצו ונתניהו הבין שטעה. בשעה עשר בלילה הוא הודיע לי בטלפון שהוא משעה את ההסכם.

קמפיין מרושע

אנשים נוטים לחשוב שהאריתראים אשר הסתננו לישראל ושוהים בה אינם ברי הרחקה מפני שנשקפת להם סכנת חיים בארצם, אבל הסיבה היא הרבה יותר פרוזאית.

שליט אריתריאה משתמש במהגרים כענף כלכלי. הם משלמים מס גולגולת למדינה ובמקביל שולחים כספים למשפחותיהם. לכן הוא מוכן לקבל באהבה כל נתין שברח אבל רק בתנאי שיחזור מרצון. כלומר, המדינה לא יכולה לגרש בכפייה לאריתריאה (ולסודן) אפילו עבריינים מורשעים בעבירות חמורות כמו רצח ואונס.

כתוצאה מהתרגיל הזה, ישראל חיפשה במשך שנים מדינות שיסכימו לקבל מגורשים בעלי אזרחות אריתראית וסודנית, ולבסוף מצאה את רואנדה ואוגנדה – שתי מדינות משגשגות שקיבלו מחמאות מהאו"ם על יחסן לפליטים ולעקורים.

וכך קרה שלמתווה האו"ם קדמה בראשית 2018 תוכנית הרחקה למדינה שלישית (רואנדה ואוגנדה) של 20 אלף רווקים, לא מפרנסים, שבקשות המקלט שלהם נבדקו ונדחו. לטובת רוקחי המעשיות חשוב לחזור ולהדגיש את העובדות האלו.

לכאורה, התוכנית קלעה בול לרצונם של חובבי המסתננים אשר חוזרים וטוענים כי יש לבדוק את בקשות המקלט ולהחזיר את כל מי שלא עומד בקריטריונים לקבלת מעמד פליט. היא ענתה גם על כל הדרישות של השמאל. אלא שבפועל היא הכניסה אותם ללחץ אדיר.

לתוכנית הרילוקיישן לבירת ההייטק של אפריקה קמה התנגדות עזה, שבדיעבד נראית כמעין פרומו למחאה של היום – גם בבניית פסיכוזה שאין שום קשר בינה לבין המציאות וגם בדרכי הפעולה.

על תושבי דרום תל-אביב ההמומים נחת נחשול של מאמרים, עצומות, עתירות, מחאות והפגנות, לרבות קמפיין מכוער שמימנה הקרן לישראל חדשה ולא בחל בשימוש ציני בניצולי שואה, וקמפיין מכוער עוד יותר מטעם המסתננים והג׳נטריפיקטורים בשם "דרום תל-אביב נגד הגירוש" שניכס לעצמו את הזהות והכאב של תושבי השכונות. לימים התברר כי גם האיחוד האירופי עמד מאחורי ההתנגדות, כיוון שסגר הסכם משלו עם רואנדה לקליטת מהגרים שהיו בדרכם לאירופה.

רואנדה נכנעה ללחץ ונסוגה מההסכם. התוכנית קרסה והשמאל הדחיק אותה מהזיכרון כאילו לא הייתה, והממשלה פנתה כאמור לעסקה המפוקפקת עם האו"ם שנפלה גם היא בגלל לחץ פוליטי מהצד השני.

הגירוש השקט

מאז קריסתו המהירה של מתווה האו"ם באביב 2018, מטיח בי השמאל, שהניצחון נגזל ממנו ברגע האחרון, שבלמתי את המתווה ומכרתי את דרום תל-אביב מאינטרסים אישיים. אז קודם כול נבחן את המספרים:

בחמש השנים מראשית 2018 עד סוף 2022 (כולל שנות הקורונה על כל המשתמע מכך) יצאו מישראל, על פי נתוני לשכת האוכלוסין וההגירה, 10,402 מסתננים בוגרים ועוד כמה אלפי ילדים (מספרי הילדים נשמרים בסוד כמוס).

כלומר, ללא המתווה יצאו מישראל בחמש השנים האחרונות מסתננים במספר הדומה לזה שנקבע במתווה האו"ם. וכל זאת מבלי שהמדינה נאלצה לשלם אתנן ולתת בתמורה מעמד לאף גנב גבול, ומבלי שישראל תהפוך רשמית למדינת הגירה.

אבל זה רק החלק הקטן של הסיפור. בשורה התחתונה, גם אם זה לא היה ברור מיד, חיסול מתווה האו"ם חיסל את התקווה של השמאל לקלוט את המסתננים כחלק מהחברה הישראלית, לאזרח אותם בבוא העת ולפתוח את שערי המדינה להגירה חופשית.

לטווח ארוך, התוצאה המבורכת של ריסוק המתווה, שגם הלטפנים ועמותות הסיוע מודים בה היום בפה מלא, הייתה שהמסתננים הבינו כי אין להם סיכוי לשבור את ההתנגדות להגירה הבלתי-חוקית ולבנות לעצמם ולילדיהם עתיד בישראל. כעת הם צובאים על שערי שגרירות קנדה ונלחמים על כל ויזה. זה רק עניין של זמן ופתיחת כמה שיותר ערוצי יציאה עד שכולם יעזבו.

וכך קורה שאת מקומו של הגירוש הרועש תפס הגירוש השקט.

נ.ב. יותר מחמש שנים אני מבקשת תשובה לשאלה פשוטה: איך זה שאנשים שלא מאמינים לאף מילה שיוצאת מהפה של נתניהו, מתייחסים עד היום לאותה הודעה על מתווה האו"ם כמו לתורה מסיני?