אוניברסיטת אריאל נקלעה למשבר גדול, והכל באשמתה

ללא צל של ספק אוניברסיטת אריאל בשומרון היא סיפור הצלחה. ממכללה מקומית ונידחת, המוסד הפך בשנים האחרונות לאוניברסיטה מן המניין, פתח פקולטות חדשות ובית ספר לרפואה, והוא משרת כ-16 אלף סטודנטים מכל רחבי הארץ.

אולם על ההצלחה הזו מעיב צל כבד. האוניברסיטה נמצאת בתקופה האחרונה במשבר ניהולי חריף. הנשיא האחרון שלה, פרופ' יהודה שינפלד, עזב במפח נפש לפני כשנה ומאז אין לו מחליף. אם לא די בכך, לפני כחודש הוחלט לפטר את ראש מחלקת פיתוח המשאבים במוסד, בובי בראון, דבר שהוביל דה-פקטו לסגירת המחלקה והצית מרד תורמים חריף שמאיים לפגוע קשות בהכנסות האוניברסיטה.

בשבועות האחרונים שוחחנו עם גורמים רבים באוניברסיטה ומחוצה לה בניסיון להבין מדוע ספינת הדגל של ההתיישבות בשומרון, מוסד שהיה על מסלול הצלחה, נקלע למשבר כה חמור.

"האדמיניסטרציה בוגדת במוסד", אומר בשיחה עם 'מידה' תורם שמעדיף להישאר בעילום שם. רבים מאשרים את התמונה המטרידה הזו. המוסד מתנהל בצורה רשלנית ולא מקצועית, נגוע באי-סדרים ובעיות מבניות ומצוי בעיצומו של משבר עמוק. אחד הביטויים המיידיים והעיקריים לכך הוא המשבר מול עשרות תורמים, שהודיעו לאוניברסיטה בשבועות האחרונים על הקפאת תרומותיהם לאלתר.

אוניברסיטת אריאל בשומרון, בשמה העכשווי, הוקמה ב-1982 כ- "מכללה האקדמית יהודה ושומרון" תחת חסות אוניברסיטת בר-אילן. מאז 2005 היא פועלת כמרכז אקדמי עצמאי, וב-2012, לאחר מאבקים ארוכים, הוכרה כאוניברסיטה מן המניין. הגורם המרכזי שעמד מאחורי הקמת האוניברסיטה ופיתוחה היה יגאל כהן-אורגד, חבר כנסת ושר לשעבר שהיה המנוע ונושא החזון.

אבל לצד החזון הגדול, כבר מיומו הראשון התמודד המוסד עם בעיות ארגוניות, אותם רבים מהמרואיינים מייחסים לתפקודו של מנכ"ל האוניברסיטה הוותיק יורם שי. מהשיחות שקיימנו עולה שהמבנה הארגוני של האוניברסיטה מרוכז באופן חריג מאוד תחת המנכ"ל. במקום מבנה מאוזן של חלוקת סמכויות בין מנכ"ל, רקטור ונשיא, עם גופים מפקחים ומנהלים בדמות ועד מנהל, ועדת ביקורת וחבר נאמנים, המנכ"ל ריכז תחתיו המון כוח וסמכויות.

"לאורגד היו התנגשויות עם המנכ"ל מההתחלה. הוא התנגד לכל החזון וההתפתחות של אורגד, אבל אורגד היה חזק ועמד מולו", אומר לנו עו"ד מארק צל, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של האוניברסיטה. צל היה חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה משנת 2005 וב-2018 מונה לעמוד בראשו. מאז החלו חיכוכים בינו לבין המנכ"ל, והוא מכיר את הבעיות מקרוב:

כשנבחרתי להיות יו"ר ועד מנהל ניסיתי לחזק את המוסדות הפנימיים של האוניברסיטה בכל הנוגע לביקורת פנימית וכללי מנהל תקין. למשל, מבקר הפנים היה כפוף לפי הנוהל למנכ"ל שי. איך הוא יכול לבקר את המנכ"ל אם הוא כפוף לו? אני פעלתי לשנות את זה"

דבר נוסף שצל גילה הוא שהמנכ"ל שוכר שירותים משפטיים מחוץ לאוניברסיטה במקום להסתמך על הלשכה המשפטית הפנימית. "גם זה לא היה תקין. אז ניסיתי לחזק את המעמד של עורך הדין הפנימי, וגם לפקח על ההעסקה של עורכי דין חיצוניים, שיהיה נוהל חדש שיסדיר את זה. שי התנגד, אבל אני הצלחתי בסופו של דבר".

תופעה דומה התגלתה בנוגע למשרד רואי החשבון של האוניברסיטה. התברר שהמוסד עובד במשך ארבעים שנה רצופות עם אותו משרד. מארק צל רצה לייצר תחלופה ולפתוח את המכרז. "זה לא מנהל תקין. צריך שיהיו קדנציות, עושים ארבע שנים ואפשר להאריך עוד ארבע שנים, אבל לא יכול להיות שעובדים עם אותו משרד ארבעים שנה".

בנוסף גילה צל שורה של אי-סדרים ניהוליים שהטרידו אותו מאוד. "יש לאוניברסיטה חברה לקידום טכנולוגי. לא היה שם ניהול תקין בכלל, לא היה תקנון כמו שצריך וכדומה. ניסיתי להציע שינויים ניהוליים אבל אנשיו של המנכ"ל שי בוועד המנהל התנגדו". לדבריו, המצב דומה גם בנכסים אחרים שמנהלת האוניברסיטה: "האוניברסיטה נהנתה מהעסקאות האלה, וזה בסדר, אבל לא היו נהלים מסודרים וכללי מנהל תקין גם בעניין הזה". על הרקע הזה רצה צל לגייס משרד רואי חשבון חיצוני שיבצע ביקורת עומק: "היה לי מאבק איתם על זה", הוא אומר, "שי ידע לאן חתרתי. זו אחת הסיבות לכך שהוא גרם בסופו של דבר לפיטוריי".

אחת היוזמות אותן צל ניסה לקדם הייתה הקמת בית ספר למשפטים ומדעי הרוח. "המצב בתחום הזה בישראל הוא בכי רע. כל הפקולטות מלמדות אותו דבר ואין ממש גיוון. רצינו להוביל מהפכה בתחום הזה". לדבריו, זה היה גם חלק מהחזון של אורגד והחלו מגעים עם המל"ג וחוקרים שונים. אבל גם במקרה הזה "המנכ"ל הכשיל את זה באמצעות אנשיו במנגנון".

כאשר יגאל כהן אורגד נפטר בשנת 2019, נוצר ואקום ניהולי משמעותי וההתנגשויות של צל ואחרים עם המנכ"ל התגברו. "במקום שני אנשים חזקים היה רק אחד חזק, המנכ"ל יורם שי", אומר ל'מידה' בובי בראון, לשעבר סגן נשיא האוניברסיטה האחראי על פיתוח משאבים. "זה שינה את המצב באופן דרמטי".

אחד הקשיים שחוזרים ועולים בשיחות עם גורמים רבים היא העובדה כי המנכ"ל שי מתנהל בצורה עקיפה וללא תיעוד. "למנכ"ל יש שיטה, הוא לא פועל בצורה חזיתית. לא חותם על שום דבר ולא מדבר יותר מדי", מספר צל, "במקום זה הוא מפעיל אנשים אחרים".

כך יוצא שאין הרבה תיעוד להחלטות או פעולות שלו. "הוא לא כותב אימיילים, לא שולח מכתבים, ובפגישות הוא לא מדבר. בתקופה של ארבע שנים קיבלתי ממנו שני אימיילים, וגם זה היה רק טכני לגבי מועדי פגישות וכדומה", מספר בראון. "תורם אחד התקשר אליו פעם לשאול על החלטה מסוימת, הוא אמר: 'זה לא אני זה יו"ר הוועד המנהל'. הוא כל הזמן מעביר אחריות, מטשטש". לפני חודש, על רקע המשבר, הנהלת האוניברסיטה קיימה פגישת זום עם חלק מהתורמים כדי לנסות לספק להם תשובות. "בזום היו שלושה מסכים מצידה של האוניברסיטה. אחד היה שחור, וזה היה כנראה הוא".

אחד התורמים תיאר בפנינו איך פנה ללשכת המנכ"ל עם מספר שאלות, וקיבל באופן לא מפתיע תשובה מעמי שפרן,  יו"ר הוועד המנהל. "מה הוא קשור לזה? למה הוא עונה על שאלות בנוגע לתרומות?", הוא תמה. לדברי התורם, כל מי שפנה ללשכת המנכ"ל בשאלות דומות מקבל את אותו מכתב גנרי, כאשר רק השם מוחלף.

"הכישלון הזה לא נתפס"

בין התחומים בהם המשבר הניהולי באוניברסיטה בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר נמצא גיוס המשאבים. "האוניברסיטה חיה בשנות ה-50", אמר לנו אחד התורמים, "הם חושבים שאם אתה שולח מעטפה וכתוב עליה ישראל זה מספיק ותקבל את המעטפה חזרה עם כסף".

לדבריו, במשך שנים לא נוהל קשר ראוי עם התורמים. "לא היו חוזרים לתורמים. תורם היה מעביר את החלק הראשון של התרומה שלו, ואף אחד לא היה יוצר איתו קשר להמשך הטיפול, ואז הכסף לא נכנס הלאה". לדבריו, "חלק מנשיאי האוניברסיטה לא נפגשו עם התורמים, למרות שבמוסדות אחרים זה רוב העבודה שלהם. המרצים מתייחסים לתורמים כאל נודניקים שמפריעים לעבודה. באריאל פשוט לא רוצים להתעסק בזה. חושבים שגיוס כספים זה דבר יקר ולא חשוב".

עוד חמור מכך, מספר התורם, גם כאשר הגיע כסף לא הקפידו באוניברסיטה על שימוש בהתאם ליעד: "מישהו למשל תרם כסף לבניין יהדות, והוא חוזר ורואה שיש שם מעבדות מחשבים. הוא לא ירצה לתרום יותר".

עד כמה חמור היה המצב יעיד דיון שהתקיים באספה הכללית של עמותת האוניברסיטה ב-5 ליולי 2018, אז סיכם את המצב יואב בלום, ממלא מקום ועדת פיתוח משאבים:

מצב התרומות מאוד לא טוב, בשנה האחרונה לא נחתמה ולו התחייבות אחת של תורם חדש לתרומה. זה רע מאוד. אנו לא עוסקים באופן מקצועי בגיוס. אין לנו מתודה. אין לנו שיטה. אין לנו מערכת שיודעת לבצע את העבודה. יש לנו המון רצון וניסיונות. היום גיוס כספים בעולם הוא מקצוע לכל דבר… התרומות הגדולות שהצליחה האוניברסיטה לגייס הן בגדר נס. לא אצליח להשתכנע שכל מכללה גדולה כקטנה מסוגלת להקים ולייצר אגודת ידידים פעיל לפחות ב-30 אחוזים יותר מאשר אצלנו ואנו לא מצליחים. הכישלון הזה לא נתפס"

שבתאי סרג' מילר, שמשפחתו תרמה סכום נכבד להקמת בית כנסת באוניברסיטה, מספר ל'מידה': "תורם תורם מליבו כי זה חשוב לו, כי אכפת לו, כי יש אידאולוגיה. אבל זה צריך להיות דו שיח. צריך לראות שאכפת להם מאיתנו ולא רוצים רק את הכסף. אנחנו לא מכונת כסף. צריך יחס. זה לא עניין של כבוד. זה לא מה שמעניין תורמים, רוצים להיות חלק מהמשפחה. וכשמרגישים שרק באו לקחת את הכסף ואחרי שקיבלו את הצ'ק שוכחים מאיתנו, זו אכזבה".

מילר הרגיש את חוסר התפקוד על בשרו. "תרמנו את בית הכנסת לפני שנים. שמתי תנאים ברורים, שנחתמו בחוזה עם האוניברסיטה. התחייבו שיהיה רב, התחייבו שתהיה מחיצה כהלכה. במשך שנים זה לא טופל". לדבריו הוא תרם באופן זהיר. "לא רציתי לתרום את הסכום במכה אחת, כי אני מכיר איך זה עובד. אמרתי: בואו נראה קודם שאתם עושים את מה שצריך. עד היום אני חייב להם עוד כסף אבל הם עוד לא עשו את כל מה שהם התחייבו לעשות".

תורם אחר מספר: "יש קבוצה של תורמים ימנים שייסדו את המקום וממשיכים לתת. אבל רוב התורמים הגדולים לא מגיעים דווקא מהימין האידאולוגי, אלא מאנשים ניטרליים פוליטית שרוצים לתמוך באקדמיה טובה. הרבה מהקרנות הפסיקו לתרום בגלל שלא דיברו איתם, לא טיפלו בהם".

דוגמא שמבהירה את כשלי התנהלות האוניברסיטה מספקת אגודת הידידים שלה בארה"ב, שלדברי התורמים וגורמים באוניברסיטה לקחה בעבר עמלות גדולות מאוד. "נודע לי שחלק מהתרומה שנתנו בהתחלה עברה דרך ארגון ידידי אוניברסיטת אריאל בארה"ב. ונודע לי שפשוט לקחו שם עמלות עתק, בלי לתת דין וחשבון לאוניברסיטה", טוען מילר. "תורמים בארה"ב שנותנים סכומים גדולים לאוניברסיטה, לא מעוניינים שחלק גדול מהסכומים האלה ילכו לטיסות מחלקה ראשונה ובתי מלון חמישה כוכבים לכל מיני אנשים. אנחנו תורמים מתוך אידיאולוגיה ורוצים שהכסף ילך למטרה".

באילו מספרים מדובר? על פי דיווח ועדת הכספים להנהלת האוניברסיטה, בשנת 2020 למשל אגודת הידידים בארה"ב גייסה 800 אלף דולר, אך מתוכם העבירה לאוניברסיטה 400 אלף בלבד. בדיון בנושא בנובמבר 2020, העיר נשיא האוניברסיטה דאז פרופ' יהודה דנון: "זה רק מחצית מהסכום". חבר הוועדה יצחק דוכן ציין כי "עלול להיות מצב שהם יכולים להוציא בשנה גם מיליון דולר". והנשיא סיכם: "אנחנו לא שולטים בהוצאות שלהם". כאשר הנהלת האוניברסיטה מתבטאת כך, לא קשה להבין תורמים שמרגישים לא נוח עם המציאות הזו.

בובי בראון, סגן הנשיא לפיתוח משאבים שהיה אחראי על התחום בארבע השנים האחרונות, מספר ל'מידה': "כל הנושא של גיוס כספים באוניברסיטה היה תוהו ובוהו. כמעט לא היו תורמים. לא היה להם קשר עם האוניברסיטה וחלק עזבו". בראון נכנס לתפקיד לבקשתו של יגאל כהן אורגד באוקטובר 2019, זמן קצר לפני פטירתו של אורגד וביוזמתו של מארק צל, יו"ר הוועד המנהל בזמנו שמכיר את בראון שנים ארוכות.

"התרבות הארגונית שם פגעה בתורמים, וכל מי שתרם בעבר כמעט לא רצה לחזור לתמוך", אומר בראון. כדוגמא הוא מביא את טקס תואר דוקטור לשם כבוד אותו העניקה האוניברסיטה לסגן הנשיא האמריקני לשעבר מייק פנס, הישג מרשים כשלעצמו. "אחד התורמים הכי גדולים של פנס, תושב העיר שלו, היה תורם בעבר של אריאל. חשבתי שהוא יהיה מוכן לממן את הטקס הזה. כתבתי לו מכתבים והוא לא ענה. אחרי זמן מה דיברתי עם הבן שלו, והוא אמר לי שהבנאדם לא רוצה לשמוע יותר מאריאל. כל כך עמוק היה חוסר האמון".

"התחלתי מאפס כמעט לבנות מערכת", מתאר בראון. "היה לי צוות יוצא מן הכלל. בדרך כלל יש 60-40 איש בצוות כזה, לא כולל הצוות בחו"ל. לי היה צוות של חמישה אנשים שירד בהמשך לארבעה ואפילו שלושה. כך שרוב הזמן היינו שלושה במקום שישים". למרות זאת, בתקופה קצרה הצליחו בראון וצוותו המצומצם להקים מערך תרומות נרחב: שמונה אגודות ידידים חדשות באוסטרליה, ארה"ב, קנדה, אנגליה ואירופה. את המשבר מול אגודת הידידים הוותיקה באמריקה פתרו בכך שהקימו אגודה חדשה בהובלת השגריר לשעבר דיוויד פרידמן.

גם מבחינה מספרית נרשמה הצלחה ברורה. בשנת 2019 גויסו 11 מיליון ש"ח, וב-2020, בעיצומה של מגיפה הקורונה, שמונה מיליון, בשנת 2021 עשרה מיליון, ובמחצית שנת 2023 6.7 מיליון ש"ח, עם התחייבויות להגיע עד סוף השנה ל-18 מיליון. בנוסף הושגו התחייבויות ארוכות טווח אחרות ועזבונות בהיקפים גדולים.

הבעיה הייתה שבמסגרת המאמצים החדשים והנמרצים לגיוס כספים, היה צורך בשינוי התרבות הארגונית של האוניברסיטה, מה שהוביל להתנגשויות חוזרות ונשנות עם המנגנון. "כתבנו נוהל איך לנהל תורם, ואיך לדאוג להפרדת רשויות בתוך המוסד לגבי השימוש בכסף", אומר אדריאן טריגר, אחד מעובדי מחלקת פיתוח המשאבים, שעזב לפני מספר חודשים.

"אם מקבלים כסף למלגה, למשל, צריך שתהיה שקיפות לגבי מי מקבל אותה ומה הקריטריונים", הוא מבהיר. "אם תורם נתן לבניה ולא התקדמה הבניה, לחצנו להחזיר את הכסף. היה לנו חשוב כל הזמן להגביר את השקיפות והמנהל התקין". לדבריו, הדרישה הבסיסית הזו הובילה לחיכוכים: "המנכ"ל נאלץ לעמוד בהבטחות של האוניברסיטה לתורמים, וזה יצר התנגשויות. איבדו הרבה תורמים בגלל ההתנגשויות האלו".

אחת הדוגמאות לכך היא ההתנהלות האבסורדית של המוסד מול הקרן על שם ראובן הכט. בשנת 2005 נחתם הסכם בין האוניברסיטה לקרן על סך 1.5 מיליון דולרים, בתמורה הנצחת שמו של ראובן הכט בספרייה. הקרן נתנה את הכסף אבל ההצנחה לא בוצעה. הסיבה? המנכ"ל שי חשב שזה סכום קטן ודרש להכפיל אותו. אבל למרות הפרת ההסכם, האוניברסיטה לא החזירה את הכסף. "16 שנים ראיתי שלא החזירו את הכסף ולא שמו את השם. אני לא יודע אם הסכום היה מוצדק או לא, אבל ראיתי שיגאל כהן אורגד נתן את המילה שלו והיה שם אי-צדק", אומר בראון.

לדברי בראון, הוא נפגש עם אנשי הקרן מספר פעמים והגיע איתם להסכם חדש במסגרתו הקרן תתרום שני מיליון ש"ח נוספים בפריסה לחמש שנים, עוד 120 אלף בשנה למחלקה לארכאולוגיה, ו-200 אלף ש"ח נוספים מדי שנה עבור מלגות. "הייתי מבסוט מההסכם, שגם מביא עוד כסף לאוניברסיטה וגם עושה צדק עם הקרן", אומר בראון. אבל השמחה הייתה מוקדמת.

הוא הופתע לגלות בעיה מכיוון לא צפוי: "הייתה התנגדות של האוניברסיטה. זה הגיע לפורום נמ"ר: נשיא מנכ"ל ורקטור. והמנכ"ל התנגד. הוא ביקש עוד כסף. טיעון הכספומט, כמו שאני קורא לזה". בסופו של דבר אחרי שני דיונים בהם בראון היה צריך לדחוף את עצמו כדי להישמע, ההסכם אושר. סוף סוף מתנוסס שמו של הכט על בניין הספרייה.

מקרה נוסף נגע לתרומה מקרן הלמסלי עבור בניית מרכז רפואי ליד בית הספר לרפואה, בסכום של 4.5 מיליון דולרים. ההסכם נחתם בתחילת העשור הקודם, והיה אמור להתממש תוך שלוש שנים. "כשנכנסתי לתפקיד כבר הייתה השנה השמינית וזה עוד היה רחוק ממימוש", אומר בראון, "ולא רק זה, אלא גם שינו את הפרויקט בלי אישור של התורם ולא נתנו להם אינפורמציה נכונה ולא תדרוכים מסודרים". בראון נכנס לתמונה כדי לספק מידע אמין לתורמים ולבסס מחדש את האמון, אבל גם פה הוא נתקל בקשיים. "הייתי אמור לקבל את זה מהמנכ"ל. לפעמים קיבלתי מידע שגוי גם ממנו". בראון נאלץ לפנות בעצמו למשרדי האדריכלות ולהוציא מהם את המידע הנדרש.

במקרה אחר תורם מפלורידה העביר תרומה עבור הקמת בניין למורשת יהודית, אבל האוניברסיטה איישה את הבניין באנשי סייבר. "אמרתי שחייב להיות חלק לפחות לג'ואיש הריטג', על זה הוא נתן את הכסף", מספר בראון. "הרקטור אמר לי – אין לתורם את הזכות להגיד לנו מה לעשות. התווכחתי איתו כי אי אפשר להפר את מה שהתורם ביקש". לדברי בראון, "כל הזמן חשבנו שצריך מעורבות של התורמים. כל פעם שהיו בעיות עשינו את המקסימום לפתור את הבעיה ולהיות שקופים", הוא מסכם. "אמרתי הרבה פעמים: לפני שאני מקבל תרומה אני עובד בשביל האוניברסיטה, אחרי שאני מקבל תרומה אני עובד בשביל התורם".

"בסוף הם השיגו את מה שרצו"

בראשית שנת 2021 העומס והמתיחות במוסד הגיעו לנקודת קצה. "המנכ"ל ראה שאין לו שליטה עליי. אני רציתי לבדוק הכל", אומר מארק צל, אז עדיין יו"ר הוועד המנהל. "עשיתי את זה מכל מיני סיבות אבל בעיקר להגיע לתורמים ולהגיד להם שהכל נקי. אתה חייב את זה".

אז התברר לצל כי מתגבש מהלך להדיח אותו מתפקידו. "הם עשו תרגיל, עשו פוטש נגדי בוועד המנהל. האנשים של המנכ"ל בוועד הובילו את המהלך, והם הצליחו להטות נגדי גם אנשים שחשבתי שיהיו בצד שלי כמו נציג הסטודנטים, שאני נלחמתי שייכנס לוועד על תקן חבר מלא עם זכויות הצבעה והכל". בסופו של דבר התגבש רוב נגד צל, והוא הודח.

צל שקל אפשרויות שונות להיאבק בהחלטה, אך הגיע למסקנה שמאבק גלוי בהנהלת האוניברסיטה עלול לגרום לנזק אסטרטגי למוסד והעדיף להשלים עם רוע הגזירה. "16 שנה הקדשתי למקום הזה בהתנדבות. נסעתי מגוש עציון לאריאל שלוש פעמים בשבוע, בלי החזרי הוצאות אפילו. והכל לטובת המוסד והמדינה. לצערי בסוף הם השיגו את מה שרצו".

אחרי פרישתו של צל היה זה רק עניין של זמן עד ששאר האנשים שנחשבו למזוהים איתו, כמו בובי בראון וצוותו, יעלו על הכוונת. מחלקת פיתוח משאבים הייתה למעשה הגוף היחיד שהיה כפוף ישירות לנשיא האוניברסיטה ולא למנכ"ל, כך שהייתה לה עצמאות מסוימת. כאשר לפני כשנה פרש גם נשיא האוניברסיטה פרופ' יהודה שינפלד, על רקע חיכוכים דומים עם המנכ"ל שי, שכבת ההגנה האחרונה נעלמה.

"האנשים שהמנכ"ל לא אהב תמכו בנו", אומר בראון. "יגאל כהן אורגד שלחץ להכניס אותי, מארק צל שהיה בעימותים איתו, ואחריו שינפלד. המנכ"ל ראה שהצלחתי לעבוד עם כולם ולכולם היו מחמאות על העבודה שלנו, וזה הציק לו".

בראון קיבל את ההודעה על הכוונה לפטרו באופן משפיל ומקומם. הוא נפגש עם המנכ"ל כדי לדון באפשרות להעלות את השכר של אחד מעובדי המחלקה שזכה לשכר נמוך יחסית לתחום, ועמד בפני הצעות מפתות במקומות אחרים. הבקשה נשללה על הסף, וכדרך אגב הודיעו לבראון עצמו כי האוניברסיטה רוצה לפטר אותו. "אמרתי תודה ועזבתי את הפגישה. ביקשתי העתקים של כל ההסכמים שהיו לי איתם. הבנתי לאן זה הולך".

בשימוע שהתקיים בראשית יולי, נטען כלפי בראון כי אינו עמד ביעדי גיוס תקציבים שונים, יעדים שלטענתו מעולם לא הוגדרו באופן רשמי. "הם קבעו הגדרות שלא קיימות בשום מקום, של גיוס עשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוסד", אומר בראון. "אף מוסד חוץ ממכון וייצמן לא מצליח לעמוד בזה. כולם מגייסים בין אחוז לשלושה מהתקציב, ואלו מוסדות שעובדים עם צוותים ענקיים כבר עשרות שנים". אחד הדברים שקוממו את בראון הוא שההנהלה הפרידה בין תורמים "ישנים" ל"חדשים" בחישוב סכומי ההכנסות מעבודתו, כאשר לדבריו הוא הקדיש זמן רב לשיקום יחסים דווקא עם אותם תורמים "ישנים", שהתייאשו מהאוניברסיטה ולא רצו לתרום לה יותר.

לאחר שהוחלט לפטר את בראון הוא פנה לבית הדין לעבודה, ובסיומו של ההליך סוכם שיקבל שכר למשך שלושה חודשים נוספים, שנמצאים כעת בעיצומם.

מרד התורמים

הנהלת האוניברסיטה לא לקחה בחשבון כי תוצאות המהלך יהיו חמורות כל כך, אבל תורמים שלא הבינו את פשר הצעדים בהם נקטה שלחו לה מכתבים זועמים.

כך למשל נאמר באחד המכתבים שהגיעו לידינו: "הוכיתי בתדהמה כשנודע לי אתמול על כוונתכם לפטר את בובי בראון", כותב תורם, שלמרות שאיננו איש ימין שוכנע על ידי בראון לתמוך באוניברסיטה. "ההחלטה שלכם לסגור את המחלקה שלו ולפטר את בובי בצורה המשפילה ביותר, שכנעה אותי לא לתרום יותר אי פעם לאריאל בעתיד. קשה לי לשער שאריאל תצליח אי פעם להשתקם מהמעשים הלא ראויים הללו. זה פשוט מלמד שמדובר במוסד שאינו ראוי לתמיכה ציבורית".

מאז ההודעה על הפיטורים התקבלו באוניברסיטה למעלה משלושים מכתבים דומים המביעים תדהמה ומלינים על הצעדים הללו. העובדה כי האוניברסיטה מתנהלת למעלה משנה ללא נשיא, מחריפה גם היא את התדהמה מצד התורמים.

"שמענו בצער רב על התפטרותו של מר אדריאן טריגר ועל כוונתו של מר בראון לפרוש מתפקידו", כתבו בקרן הכט, שעמה בראון וצוותו חידשו את הקשרים. "ברצוננו לציין כי היה זה מר בראון אשר יצר קשר מחודש עם הקרן לאחר משבר חוסר האמון של הקרן משהאוניברסיטה לא עמדה בהתחייבויותיה, והוא זה שאיחה את הקרע בין הגופים". כך כתב חגי סיטון, יו"ר הקרן. "ללא מעורבותו של בובי לא היה מתחדש הקשר כלל וכלל". וממשיך: "עוד ידוע לנו כי מזה זמן אין נשיא נבחר לאוניברסיטה. במצב דברים זה נבקש לקבל הסברים".

בסוף יולי, חברי אגודות הידידים של האוניברסיטה ברחבי העולם שלחו מכתב משותף וזועם להנהלת האוניברסיטה: "נשקול את המשך המעורבות שלנו באוניברסיטת אריאל אם ההחלטה הזו לא תבוטל… אנחנו מצהירים כי התמיכה שלנו באוניברסיטה היא מרכזית עבורנו, אבל המוסד לא יכול פשוט להתעלם מבקשות של קבוצות מתנדבים ותומכים כמונו". על המכתב חתמו כל חברי אגודות הידידים של האוניברסיטה ברחבי העולם, המייצגים חלק גדול מהתורמים של המוסד.

ואכן, המשבר מחלחל למקומות רבים. "לולא העובדה שאני לא רוצה לפגוע בסטודנטים הייתי מושך את כל התמיכה שלי, אבל אני לא רוצה לפגוע בהם. הם לא עשו משהו רע", אומר ל'מידה' פרד קראוס, המממן מלגות סטודנטים בבית הספר לרפואה. "אני ממשיך לתמוך במי שכבר מקבל את התמיכה אבל לא הצעתי תמיכה למלגות נוספות בשנה הבאה. הם לא בית הספר היחיד לרפואה והמלגה שלנו עוברת לאוניברסיטה אחרת, שיש לה מושג כלשהו איך מנהלים תכנית כזו".

בניסיון להציל את המצב, קיימה הנהלת האוניברסיטה לפני מספר שבועות שיחת זום עם התורמים המודאגים. אבל האפקט היה הפוך. "המכתב שלי לאוניברסיטה יזם את הפגישה הזאת", אומר לנו קראוס. "דיברתי בצורה ישירה ושאלתי שאלות בנוגע להיגיון מאחורי הפיטורים של בובי. הרגשתי שהפגישה לא הייתה ניסיון לספק לנו תשובות אלא פשוט לתת לנו הזדמנות להביע את הרגשות שלנו, אבל לא היה משהו שהם תכננו לעשות בנושא". לדבריו הוא יצא מהשיחה מודאג אפילו יותר. "הם לא התייחסו לבעיה המרכזית: שהגורם היחיד שמייצג את האוניברסיטה מול התורמים לא קיבל שום הזדמנות לייצר מחליף או ממלא מקום".

"כשאתה מקצץ בהוצאות של מישהו שעובד בגיוס כספים או מפטר אותו, אתה יורה בעצמך קודם כל ברגל ואחר כך בראש", אומר תורם נוסף בשיחה עם 'מידה'. "האנשים הטובים בורחים ותורמים מבינים שיש כאן בעיה. אני מבין למה המל"ג לא מכבדים אותם. זה לא רק בגלל הפוליטיקה של המיקום הגיאוגרפי. זה בגלל ההתנהלות שלהם".

***

מאוניברסיטת אריאל נמסר בתגובה: "אוניברסיטת אריאל פועלת על פי תקנוניה ובהתאם להנחיות מל"ג, ועל פיהם מוגדר גם המבנה הארגוני ואופן פעילותה של האוניברסיטה. עם סיום העסקתו של הנשיא הקודם החל הליך לאיתור בחירת נשיא או נשיאה, העומד בפני סיום בתקופה הקרובה.  לעניין נושאי המשרה המצוינים בפניה – האוניברסיטה מנועה מלהתייחס לנושאים הנוגעים להעסקת עובדים".

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה: "הנושא המדובר מוכר ונמצא בבדיקה".

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: