ביקורת שיפוטית על חקיקה צריכה להיות מעוגנת לפני הכל בלגיטימציה דמוקרטית
ההתנגדות לרפורמה המשפטית הולידה בחודשים האחרונים שורת טיעונים אשר בעזרת תקשורת אוהדת קנו מעמד של אמת מוצקה בקרב חלקים בציבור.
לפי אחד הבולטים בהם, אשר ניצב ביסוד ההתנגדות הבלתי מתפשרת לרפורמה, בישראל אין בנמצא שלוש רשויות משום ש"הממשלה שולטת בכנסת". לאור תגלית מרעישה זו, כל רפורמה שתצר את כוחו של בית המשפט העליון – הרשות העצמאית היחידה לפי הנרטיב – תמוטט למעשה את מה שהיא הפרדת רשויות פגומה מלכתחילה, ותשים קץ לאיזונים ובלמים הרעועים גם כך.
היות והיעדר הפרדת רשויות והיעדר איזונים ובלמים על הממשלה מסוכנים ביותר לחירות, המסקנה הבלתי נמנעת (לכאורה) היא שהרפורמה המשפטית תמסד "רודנות בחסות החוק".
על חולשת הטיעון לפיו "הממשלה שולטת בכנסת" עמדו לא רק בימין אלא גם למשל 'המכון הישראלי לדמוקרטיה'. אסור לשכוח כיצד לפני שנה בדיוק התריעו בשמאל מפני "משבר היציבות" בפוליטיקה, והיו מי שהשתעשעו ברעיון לפיו יש להקשות על פיזור הכנסת. במאמר זה נתמקד אם כן לא בטיב יחסי ממשלה-כנסת בישראל, אלא באופן הרשלני בו מוצגים וממוסגרים בשיח הציבורי עקרון הפרדת הרשויות והדרישה לאיזונים ובלמים.
בניגוד לטענת רבים וטובים, עד למהפכה החוקתית התקיימה במדינת ישראל הפרדת רשויות תקנית וסטנדרטית למדי. פעלו בה שלוש רשויות שונות, אשר לכל אחת מהן עמדה תכלית משל עצמה.
תכלית הרשות המחוקקת, המורכבת מסיעות קואליציה ואופוזיציה, היא מלאכת החקיקה ופיקוח על הממשלה. תכלית הרשות המבצעת הפועלת מכוח אמון הכנסת היא קידום, עיצוב והוצאה לפועל של מדיניות ציבורית, בכפוף לחוקי הכנסת ולעיתים קרובות על ידי הובלת חקיקה. שלישית ואחרונה עמדה הרשות השופטת. תכליתה היא ליישב סכסוכים בכפוף לדין ולתקדימי הפסיקה, בין אדם לחברו ובין אדם לגופי המדינה הכפופים גם הם לחוק.
חשוב להדגיש כי המהפכה החוקתית שעברה ישראל לא תרמה דבר להפרדת הרשויות. למעשה, היא כרסמה בה. עד למהפכה החוקתית, הכנסת חוקקה ובית המשפט יישב סכסוכים בכפוף לדין. לכל רשות עסקה בתחום הייעודי לה. ואולם לאחר המהפכה החוקתית בית המשפט הפך למעשה לשותף במלאכת החקיקה. עם הסמכות לבקר את חוקי הכנסת, חקיקה ותוצריה פסקו מלהיות עניינה של רשות אחת כי אם שתיים.
מתן סמכות לבית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית לא תרם אפוא להפרדת הרשויות, אך בהחלט שינה את מערך האיזונים והבלמים. ללא הסכמה ציבורית רחבה, המשטר הישראלי הפך למעשה את אופיו – ממשטר בו למחוקק הייתה נתונה המילה האחרונה בשאלות חוקתיות, למשטר בו בית המשפט מכריע בשאלות של חקיקה רגילה, וכיום מסתבר שגם בשאלות חקיקת יסוד. מעליונות הכנסת, לעליונות בית המשפט. ככל שבית המשפט התעצם וצבר לעצמו כוח, כך התעצם הבלם על הכנסת, תוך כרסום וטשטוש הפרדת הרשויות.
'הפרדת רשויות' ו'איזונים ובלמים' אינם היגדים המצביעים בהכרח על דבר דומה, והיחסים בין ביניהם אינם תמיד ישרים. אך מה בעצם הבעיה בהגדלת האיזונים והבלמים מצד בית המשפט על הממשלה והכנסת? מדוע שנתנגד לכך? תשובה לשאלה זו מספק לנו הפילוסוף של המשפט פרופ' ג'רמי וולדרון.
לפי וולדרון, במשטר המבקש להיות דמוקרטי, כל רשות המבקשת "לבלום ולאזן" חייבת להישען על ולהנות מלגיטימציה דמוקרטית. זו הסיבה, טוען וולדרון, בגינה אנחנו לא מאפשרים למשל לארגון עובדים, לכנסייה או לאקדמיה הלאומית למדע "לאזן ולבלום" את בית הנבחרים, למרות שעקרונית הם יכולים לעשות זאת לא רע. הסמכות לפעול בשם העם, בדומה לסמכות לבלום את רצונו של העם, חייבת לנבוע מהעם. הגבלת השלטון, בדומה להרחבת התערבותו של השלטון, היא תוצר של הכרעה דמוקרטית.
כדי להמחיש את נקודה זו וולדרון מבקש מאיתנו לחשוב על שני מקרי בוחן, בריטניה וארה"ב. בבריטניה תהליך הדמוקרטיזציה הלך יד ביד עם החלשת האיזונים והבלמים על הבית התחתון. בעבר, הן המלך והן בית הלורדים שהכהונה בו עברה בירושה החזיקו בזכות וטו על חקיקה ראשית, איזון ובלם משמעותיים על הבית התחתון.
אבל בעיני העם הבריטי ההסדר הזה איבד מהלגיטימציה הדמוקרטית שלו. יכולת רשויות שאינן נבחרות להיות עליונות על הרשות הנבחרת היחידה נתפסה כמסמלת ומשקפת מציאות פוליטית פסולה מיסודה. בהתאם, הבריטים ביטלו את זכות הווטו וכרסמו באופן חסר תקדים בסמכות הבית העליון.
ארה"ב היא הדוגמה המובהקת ביותר של איזונים ובלמים משטריים. היא כוננה חוקה ומגילת זכויות; מחולקת למדינות במסגרת פדרלית, אשר לכל אחת מהן חוקה ומגילת זכויות; שני בתי נבחרים וכן הלאה. האמריקנים עיצבו את משטרם כך ששאפתנות של מוקד כוח אחד תאזן ותבלום את שאפתנותו של אחר. אך כגודל הרשויות המאזנות, כך גודל השליטה הדמוקרטית הנלווית להן. בשיטה האמריקנית כל מוקדי הכוח כפופים לבחירה דמוקרטית ישירה או עקיפה. העם בוחר ישירות חברי קונגרס, סנאטורים ונשיא, והשופטים ממונים על ידי הנשיא לאחר שימוע ארוך בסנאט שמטרתו לברר מהן עמדות השופט בכל הסוגיות הבוערות.
בחזרה לישראל. הבעיה הנוכחית בשיטת המשטר שלנו אינה הרצון להגדיל את האיזונים והבלמים על הממשלה והכנסת או השאיפה לחדד את הפרדת הרשויות. הרצון לממשל מוגבל ולכנסת מוגבלת הוא אבן יסוד בכל תפיסה ליברלית.
הבעיה בשיטה שלנו היא שתהליך הפיכת בית המשפט העליון לבית לורדים ליברלי אינו נהנה מלגיטימציה דמוקרטית. במילים אחרות, בית המשפט שלנו מגביל את הכנסת לא מתוקף הסמכה דמוקרטית המבטאת קונצנזוס ציבורי בדבר צורך בהגבלה כזו, אלא מתוקף דוקטרינות בפילוסופיה של המשפט אותן השופטים בוראים לעצמם.
הסיפור המשטרי הישראלי הוא אם כן סיפורה של רשות אחת – הרשות השופטת – שהתנתקה לגמרי מכל כפיפות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים, בשם הצורך לאזן לכאורה את הרשויות האחרות, אשר בניגוד אליה כפופות לשליטה דמוקרטית.
ויש גם מן האירוניה בהתמקדות בצורך להגביל ולאזן את הרשות המבצעת על ידי הרשות השופטת. בדומה אפשר לשאול מה מאזן ומה בולם את הרשות השופטת, במציאות בה זכות העמידה הורחבה; לאחר שדוקטרינת "הכל שפיט" התקבלה; לאור העובדה שבית המשפט רואה עצמו חופשי לבקר חוקי היסוד, ולנוכח העובדה ששופטי העליון מחזיקים בזכות וטו בכל הנוגע להצטרפות למועדון הנחשק בו הם חברים.
איזונים ובלמים חשובים אך עליהם להיות מעוגנים בדמוקרטיה. אחרת הם אינם אלא שימוש לרעה בכוח.
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה
אם בגץ יתערב בחוק יסוד זו תהיה פסק דין שדגל שחור מתנוסס מאליה. ואין לקיימו.חד וחלק .
וזו הסיבה שתומכי בג״ץ ממשיכים לספר לעצמם שרוב העם איתם ולחפש תירוצים שונים ומשונים כדי להימנע מלהודות בתוצאות הבחירות.
אגב, שאלה למאמינים ש״הממשלה שולטת בכנסת״-אם זה נכון, מדוע ראינו לא מזמן ראש ממשלה ויועמ״שית עושים שמיניות כדי למצוא מסלול עוקף כנסת לקידום הזזת הגבול הימי עם לבנון?
זאת ועוד, הממשלה של אותו ראש ממשלה פוזרה ע"י הכנסת, שבה כביכול "שולטת" הממשלה. בקיצור קשקוש גמור.
בג"ץ, מעוז השטן רוצה לשמור על כוחו, ואפילו להגדילו
גם במחיר דם, או אולי עם מחיר דמים
על הכנסת והממשלה, להודיע מראש
כי כל פעולה בנושא של בג"ץ, הוא בניגוד לחוק, במקרה הפשוט, מתריס וזדוני במקרה הנ"ל
לכן, על בג"ץ להסיר את ידיו מהנושא
ממשלת ישראל והכנסת יפעלו בהתאם לחוק הכתוב, בספר החוקים.
ושילכו לעזאזל כל ראשי מערכת הבטחון.
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית.
יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
ערכי הדמוקרטיה המערבים מבוססים על הנצרות.
כמעט כל הוגי הדעות החשובים של הליברליות במאות הקודמות היו נוצרים מאמינים, שאימצו חלקים נרחבים מדת זו ועל בסיסה הקימו את המדינה הדמוקרטית ליברלית.
מה לעשות שאנחנו לא נוצרים אלא יהודים ולא כל מה שמתאים להם, מתאים לנו.
הדמוקרטיה בישראל שנוסדה על ידי יהודים למען יהודים ראוי לה שתתבסס על היהדות.
הרעיון הנואל שברגע שנעשה זאת תקום כאן מדינת הלכה, הוא רעיון מטופש, שנועד לקבע את הדיכוטומיה של נאור דמוקרטי ליברל מערבי (נוצרי) מול חשוך יהודי איש ההלכה.
אילו אהרון ברק היה מצליח לאשר בבג"צ את מה שמכונה באופן כוזב "איחוד משפחות" (שני ערבים שמתחתנים, צריכים לגור דווקא במדינה היהודית שהם והנהגתם רוצים בחיסולה), בעוד 50 שנה מספר הערבים בתוך הקו הירוק היה משתווה למספר היהודים, ואין יותר מדינה יהודית.
למזלנו, התכנית הזדונית סוכלה.
וגם אסתר חיות הצביעה בעד התוכנית לחיסול המדינה היהודית באמצעות איחוד משפחות של ערבים פה.
אהרון ברק ואסתר חיות היו מגשימים את חזונו של עראפת: "ננצח אותם באמצעות הרחם של האשה הפלסטינית".
שכח כי התעקש מול השופט שמגר למנות לעליון את האשה ה"מבריקה" (המענטש…), אשתו של העבריין, עו"ד יחזקאל בייניש. כמו כן את עדנה ארבל הרמאית, גוזלת כספי הציבור שלא כדין.
כל משובטיו שחייבים לו את מקומם בבית "העליון" שהפכו אותו למבצרם הפרטי – אידיאולוגי (חשין ה"מענטש").
גורלנו נחרץ בידי ילד גולה ושואה מתוסבך, שבמקום ללמוד מלחמה, למד 4 שנים משפטים, בעת שבני גילו נלחמו נגד הפדאיונים ובמלחמת סיני, וגם אח"כ שירת רק 3 שנים, ורק בעינייני כספים ומשפט, כאילו לא היו טובים ומבוגרים ממנו בצה"ל שהתאימו לשרת בפרקליטות הצבאית בעת ההיא.
אם לא לרחם עליו, אז לפחות לבוז לו.
די לשקר הזה
חבורה של 15 זקנים שמאלנים שבחרו את עצמם בעצמם מנהלת את המדינה ומחסלת אותה כל יום עוד על ידי פתיחת גבולותיה למסתננים, לפושעים, לפולשים, לנוצרים וללא יהודים על מנת שהיהודים יהפכו פה למיעוט נשלט שיברח מפה.
כל זה בשביל לקבל טפיחות על הגב בקוקטיילים בבריסל.
בעעע איזה גועל.
אין אדם שעובר טראומה כמו השואה ונותר בריא בנפשו.
החוויה הזו גורמת לכאורה לנכות נפשית.
על פי היהדות אסור לאפשר לאדם שהוא נכה פיזית או נפשית לשרת בתפקיד ציבורי כלשהו מאחר וראיית עולמו מעוותת בשל מה שעבר עליו, ולכן הוא עלול ליצור בסופו של דבר פגיעה בציבור.
החוכמה היהודית בהחלט צודקת וראו מה עשה למדינה שלנו טיפוס עם נכות מחוויה זו (לכאורה) כה קשה.
אבל עכשיו ולמען העתיד של העם חובה על הציבור לדון בחומרי הלימוד שמנחילים בפקולטות למשפטים פה.
זה הכל הררי החשיבה המעווותת של אהרון ברק שמטרתה היתה אחת ואין בלתה: השתלטות סמויה וחצופה על השלטון באמצעות עורמה שפלה המאפיינת אותו. יצירת דיקטטורה משפטית כובלת ומשתקת.
צריך לבדוק את כל הסילבוסים במוסדות הלימוד של משפטים בארץ – שכן אחרת ייוצרו בארץ עוד ועוד דורות של שטופי מוח שמדקלמים את כל ההמצאות הנכלוליות של הטיפוס הזה ושל כל ממשיכי דרכו הנלוזה.
בדיקת סילבוסים עכשיו!!!
בג"צ התערב מספר פעמים באופן בוטה בהחלטות פוליטיות של הממשלה ולקח על עצמו להיות הריבון כאשר לא היה שום עניין משפטי.
כמו ההחלטה על הגז, גדר ההפרדה והמסתננים.
ככה אי-אפשר לנהל מדינה דמוקרטית.
בקשר להחלטה על הגז איך אפשר לנהל מדיניות אם בג"צ יכול לפסול התקשרויות ארוכות טווח? כל פרוייקט במימדים גדולים יהיה אך ורק בהתקשרויות ארוכות טווח. כביש 6 (התקשרות 25 שנים), הרכבת התחתית, מתקני ההתפלה, עסקאות נשק עם מדינות רבות. כל התקשרות כזו היא ארוכת טווח ואף ממשלה שתיבחר לא יכולה להפסיק את ההתקשרויות ולכן החלטת בג"צ היא שערורייתית ומגוחכת. הדבר המגוחך ביותר הוא שבג"צ אומר שזה מונע מהממשלות הבאות לקבל החלטה אחרת.
מדהים כמה שהשמאל מוכן לתמוך בדיקטטורה מתוצרת אהרון ברק, ממציא האקטיביזם השיפוטי החצוף והמתנשא, שהחליט ללא כל סמכות שהוא יקבע מי יהיו השחקנים, ומה תהיה התוצאה ואם לא הוא ישרוף את המועדון. אין גבול לחוצפתם של השופטים.
בג"צ אינו בית משפט לחוקה לכן אין לו שום סמכות להתערב במדיניות הממשלה והכנסת (אי שפיטות).
תפקידו הוא לשפוט וליישב סכסוכים כלומר צריכה להיות זכות עמידה לבעלי אינטרס אישי בלבד וכמובן שצריך להפסיק את הנפוטיזם בהליך בחירת השופטים שממנים את עצמם בכך שבחירת נשיא בית המשפט העליון ומשנהו תעשה ע"י הכנסת כמו נשיא המדינה ולא בשיטת הסניוריטי.
כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים. של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.
ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.
המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.
בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”ץ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה – בג”ץ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית.
בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.
ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.
אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים: האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור.
מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?