"מי שהולך למשטרה – בוגד": האמת על האלימות במגזר הערבי

תחקיר זה מפורט גם בפודקאסט של עקיבא ביגמן 'אידיוטים שימושיים'. מוזמנים לעקוב בכל הפלטפורמות: יוטיוב, ספוטיפיי, אפל. הצטרפו למשפחת המנויים שלנו ותמכו ב'מידה'!

הרכב מטפס במעלה גבעה סמוך לכביש באר שבע-דימונה לעבר האוהל הרשמי – "השיג" – של מוחמד אבו פריכה, שופט בדואי מסורתי, החי בפזורת אבו קורינאת. אני מגיע אליו עם צוות הצילום של ערוץ 14, במסגרת תחקיר על החוק הבדואי, לשמוע על היחסים בין החוק הבדואי הפנימי לבין המשטרה. אבו פריכה מארח נהדר, איש חביב ואדיב, דובר עברית רהוטה שדוגל בהשתלבות: בניו משרתים בצבא ובמשטרה והוא גאה בהם מאוד.

השיחה קולחת ומרתקת אבל מהר מאוד מתבררים פערי התרבות העצומים. הוא מסביר לי איך עובד המשפט הבדואי, מערכת שבטית-משפחתית פנימית המבוססת על ערבות הדדית של הקולקטיב כלפי הפרט. אם בן משפחה עובר עבירה, משפחתו נושאת באחריות ליישם את העונש, לשלם פיצויים או לעיתים לצאת לגלות, והם גם ידאגו לרסן אותו ואחרים מבני המשפחה. מכאן גם מוסד נקמת הדם, המבוסס כולו על אחריות קולקטיבית למעשה רצח של הפרט. הנושא הזה מעניין אותי מאוד, מדובר בהצצה למערכות החוק שהיו נפוצות בכל העולם עד לפני 300-200 שנה, כולל בעם היהודי. ואני מרותק.

אני שואל אותו על הפנייה למשטרה. האם הבדואים פונים למשטרה במקרים של רצח, אלימות קשה, שוד? התשובה היא חד משמעית – "לא". הבדואים לא יפנו למשטרה, לא כקורבנות ולא כעדים: "אם אני אעיד שהשכן שלי הרג מישהו… אז אני במחלוקת איתו והדברים יעלו עד רצח", אומר לי אבו פריכה. "מי שהולך להעיד במשטרה הוא בעצם מה?" אני שואל. "בוגד", הוא עונה. "אני אומר לך בקיצור ולעניין. בוגד".

בשיח הפופולרי בנוגע לאלימות במגזר הערבי מקובל להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה או המדינה כנושאות באחריות. למשטרה ולממשלה ישנה אחריות רבה כמובן, ויש הרבה מה לעשות. אבל בתוך השיח הפוליטי והנטייה הפרוגרסיבית שלא לבוא בדרישות לאוכלוסיות מיעוט, נקודה יסודית נוטה להישכח: המסורת והתרבות, גורמים שגם מעצבים את האופי של האלימות במגזר הערבי, וגם מהווים את חסם עיקרי לפעילות המשטרה במגזר.

כדי שהמשטרה תוכל לפעול היא זקוקה לשיתוף פעולה של האוכלוסייה. "המשטרה היא לא כוח כיבוש", אמר לי פעם מפקד תחנה בדימוס מהדרום. "היא לא יכולה לכפות את עצמה על האוכלוסייה". כדי שתיק פלילי יגיע למיצוי יש צורך במספר שלבים שכולם תלויים בשיתוף פעולה הדוק מצד הקורבנות והקהילה: ראשית צריך להגיש תלונה, להתקשר למוקד 100 או לפנות לתחנת המשטרה; לאחר מכן נפתחת חקירה, במסגרתה נאספות ראיות, ונערך תשאול של עדים; ולבסוף צריכים העדים להגיע לבית המשפט ולהעיד מעל הדוכן. בכל השלבים הללו שיתוף הפעולה של סביבת הקורבן הוא קריטי, ובכל השלבים הללו יש אתגר משמעותי במגזר הערבי.

הנתונים מספרים את הסיפור המלא. על פי נתונים שמסר המשרד לביטחון פנים לכנסת, בשנים 2020-2017 דווח על 10,891 קורבנות ירי, פצועים או הרוגים, מתוכם 9,125 במגזר הערבי. 1,405 מתוך הקורבנות הללו, אושפזו בבתי חולים או מתו בחדרי המיון, כאשר 1,254 (89%) היו ערבים. ממדי התופעה וההקשר המגזרי שלה ברורים.

רק בחצי מהמקרים נפתחו תיקי חקירה, 5,200 במספר, ורובם המוחלט (4,913) נגד חשוד ערבי. רק ב-575 מהמקרים הוגשו כתבי אישום. כיצד נסגרו כל כך הרבה תיקים? יש קורבנות, יש מאושפזים, יש נזקים, אבל התיקים נסגרים. מדוע? בשני שלישים מהמקרים הסיבה היא "עבריין לא נודע", כלומר המשטרה לא יודעת מי העבריין בשל קשיים בחקירה.

בשורה התחתונה, רק בפחות ממחצית מכתבי האישום שהוגשו – 250 מתוך 575 – נקבע בסופו של דבר עונש מאסר. 10,891כמעט 11 אלף מקרים של נפגעים מירי הסתיימו ב-250 הרשעות.

על התופעה הזו כתב מבקר המדינה כי "אף שחלק מאירועי האלימות החמורים בחברה הערבית, ובהם ירי באזור מגורים, מתרחשים במרכזי היישובים ובנוכחות עדים, המשטרה מתקשה לבסס תשתית ראייתית בנוגע לאירועים אלה". לדבריו, "מציאות זו מקטינה את יכולתן של התחנות המשרתות בעיקר את החברה הערבית למצות חקירות".

המבקר מונה מספר סיבות לקושי של המשטרה למצות חקירות, והן כולן סובבות סביב חוסר שיתוף פעולה של התושבים: "הנפגעים אינם מוכנים להגיש תלונה במשטרה ומוסרים לה כי אינם מסוכסכים עם איש ואינם יודעים מי תקף אותם או פגע ברכושם". המבקר מביא כדוגמא מקרה בו אדם הגיע לבית החולים עם פציעת ראש משני קליעים, אך טען כי נפצע "בנפילה"; במקרה אחר משפחתו של פצוע דקירה מסרה כי הוא דקר את עצמו.

בעיה נוספת היא סירוב עדים למסור מידע למשטרה מחשש לפגיעה בהם. בשנת 2017 הגדירה המשטרה 38 עדי תביעה מאוימים במגזר הערבי, יותר ממחצית מכלל העדים המאוימים באוכלוסייה כולה. שליש מהעדים המאוימים במגזר הערבי סבלו מדרגות האיומים החמורות ביותר.

נוסף על כך מתאר המבקר "היעדר ממצאים פיזיים, מאחר שזירות אירועים נשטפו במים או בחומרי ניקוי", כמו גם "היעדר ממצאים וראיות דיגיטליות ממצלמות ציבוריות או פרטיות בגלל השחתתן של המצלמות או בשל מחיקת ראיות מהן". גם כאשר נפתחת חקירה והמשטרה פועלת, במקרים רבים עדים חוזרים בהם מעדויות שכבר נמסרו, "בשל פתרונות פנימיים של הסכסוך בין הקורבנות לפוגעים", באמצעות מוסד ה"סולחה".

קשה להפריז בעוצמת התנגשות התרבויות המתוארת כאן. כאשר מוסד ה"סולחה" עומד מול כתב האישום, הסולחה תמיד מנצחת. אז מדוע באים בטענות למשטרה?

תופעות אלו נתמכות גם בסקרים תקופתיים שעורכת עמותת 'יוזמות אברהם' בקרב האוכלוסייה הערבית. ראשית, האלימות במגזר הערבי היא מאוד מקומית, ומתרחשת בדרך כלל בתוך היישובים ובמקומות הבילוי. 42% מהמשיבים בשנת 2019 (השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים ואינה שנת קורונה) העידו כי תחושת האיום שלהם הכי חזקה ב"יישוב שלי"; 33.8% השיבו "מקומות הבילוי" ו-31.3% הצביעו על "מקום הלימודים". גם זהות התוקף קרובה: כ-67% מכלל המשיבים הצביעו על שכנים, מכרים, בני משפחה או עמיתים לעבודה כמי שתקפו או איימו. מדובר באלימות פנימית, אינטימית, בתוך הקהילה הקרובה, מצד אנשים עמם יש לנפגעים היכרות מקדימה. עובדה זו משפיעה גם הנכונות להעיד.

ביטוי נוסף לתופעה טמון בממצאי הסקר המצביעים על כך שהמשפחה נחשבת לגורם היעיל ביותר בטיפול באלימות במגזר הערבי, עם ציון של 63 מתוך 100. אחריה מדורגות מערכת החינוך ומוסדות הדת (49.5 כל אחד) כאשר המנהיגות הערבית זכתה לציון 37, והמשטרה ל-16 בלבד.

אולם הנתונים החשובים לעניינינו נוגעים למידת הנכונות של האוכלוסייה לפנות למשטרה. בשאלת סקר כללית, כ-67% השיבו כי יפנו למשטרה במידה ויפגעו מירי או אלימות, נתון נמוך ביחס למצופה אבל עדיין יחסית גבוה. אולם כאשר מדובר בשיתוף פעולה עם חקירות ומתן עדות בבית המשפט, הנתונים מתרסקים: רק 36% השיבו כי יגיעו להעיד במקרה ירי או פשיעה אלימה. אלו תשובות לא מחייבות בסקר טלפוני אנונימי. בפועל, כפי שראינו, הנתונים נמוכים הרבה יותר. במצב כזה, כיצד המשטרה יכולה לתפקד?

חוסר שיתוף הפעולה עם המשטרה אינו רק נחלת ה"מוחלשים" בחברה הערבית. ראש מועצת תל שבע, עומר אבו רקיק, איש חזק לכל הדעות, סירב להתלונן במשטרה על גניבת שלושים ראשי צאן מן העדר שלו, זאת בשל לחצי המשפחה. "הצדק השבטי חזק יותר מהצדק המשטרתי", הסביר, וגם מ"כיוון שהגשת תלונה לא תחזיר את הכבשים." כך, על פי ידיעה שפורסמה בערוץ 7.

במקרה אחר, השופט אליהו ביתן מבית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר למשטרה לעצור תושב הפזורה הבדואית ליד תל-שבע לאחר שנורה, מאחר שסירב להעיד במשטרה נגד תוקפיו. השופט נימק את החלטתו בכך שאי-התייצבות של עדי תביעה בהליכים פליליים היא "רעה חולה הרווחת מאוד בקרב בני המגזר הבדואי". הקורבן ערער לעליון שביטל את פסק הדין.  "היה מקום לנקוט בסעד של צו הבאה כדי להבטיח את התייצבותו", כתבה השופטת רות רונן, אולם "אין רלוונטיות בהקשר זה להשתייכותו המגזרית של העורר, ומוטב היה לא להתייחס לעניין זה". כאילו בעיית אי-ההתייצבות במשטרה פנטזיה גזענית ולא מציאות מדממת בדרום.

אירוע שתועד ופורסם על ידי בעבר בערוץ 14 מעיד כמה הפנייה החוצה למשטרה עלולה לסכן את קורבנות התקיפה. הוא החל בשנת 2020 כאשר קבלן בשם סולימאן אבו קוש זכה במרכז של רשות הבדואים לפיתוח שכונה ביישוב אום בטין. על אבו קוש הופעלו לחצים מצד עבריין בשם עזיז אבו עסא, ובמהלך חודשים ארוכים הוא נאלץ לשלם דמי חסות בסך 300 אלף ש"ח, עד שבסופו של דבר נואש ופרש מהפרויקט.

אבו קוש אמנם לא התלונן במשטרה או מסר עדות, אך תרשומת תקשורת שלו הגיעה לידי החוקרים וביססה את החשדות נגד אבו עסא, שנעצר והורשע בסחיטה ואיומים. כתוצאה מכך תבע העבריין אבו עסא את אבו קוש לדין בדואי על בגידה, בשל הכנסת המשטרה לתמונה. בתיעוד שהגיע לידי נראה אבו עזיז מכנס באוהל גדול עשרות נכבדים נציגי משפחות בנגב, ושוטח בפניהם את טענותיו. בגלל אבו קוש, הוא אומר, מכנים אותו ברשות הבדואים "ראש כנופיה" ו"ראש מאפיה", דבר שפוגע בכבודו. באותו מעמד נגזר על אבו קוש לשלם קנס בגובה עשרות מיליוני שקלים.

בנוסף ידוע על מקרה בו שוטר בדואי שפגע בבדואי אחר במהלך מילוי תפקידו נדרש על פי הדין הבדואי לשלם למשפחת הנפגע את כל תשלומי הפנסיה המשטרתית שלו. כאשר שוטר אינו יכול למלא את תפקידו כהלכה בלי לחשוש לעתידו ולפרנסתו, כיצד תוכל המשטרה בכלל לתפקד?

למרות העדויות הרבות, התקשורת, השמאל והערבים ממשיכים לטעון כי האשמה רובצת לפתח הממשלה והמדינה. הערבים עצמם? אליהם אי אפשר לבוא בטענות. התופעה הזו בולטת מאוד בשיח התקשורתי לאחרונה, אך באופן בולט במיוחד בדיונים בוועדות הכנסת.

ועדת הכנסת למיגור הפשיעה בחברה הערבית הקדישה ישיבה מיוחדת לנושא החוק הבדואי והיחס למשטרה. בדיון שנערך בנובמבר 2020 תחת הכותרת "יישוב סכסוכים באמצעות המשפט הבדואי בין השריעה למסורת" עלו מספר נקודות חשובות. מצד אחד, כל הדוברים בוועדה מכירים את המציאות שתוארה לעיל; מנגד, הם נמנעים מלדבר על שינוי המציאות הזו, ומפנים אצבע מאשימה אל המדינה. שימו לב לדינמיקה.

אחד הדוברים הרהוטים ביותר בנושא הזה הוא ד"ר סאמי אבו פריח אשר עוסק בחקר המשפט הבדואי. הוא הציג את המערכת בצורה סדורה: "המגזר הבדואי חי בתוך שלושה מעגלים. המעגל האזרחי, שהוא מעגל החוק הישראלי ומעגל בתי המשפט הישראליים, המעגל השני הוא מעגל הדת האיסלמי, אנחנו חברה בדואית מוסלמית, והמעגל השלישי הוא מעגל החוק השבטי".

לדבריו, ביחסי הכוחות בין המעגלים קיימת היררכיה ברורה: "אם אנחנו ניקח את המסורת והדת במגזר הבדואי המסורת היא באה בסולם הכוח כנקודה הראשונה, הדת האיסלמית באה כנקודה שנייה והחוק הישראלי בא אחרי שתי הנקודות האלה". החוק הבדואי כה מרכזי עד שהוא נחשב למאפיין מהותי של הזהות ואורח החיים הבדואי: "אין אנחנו יכולים בתוך החברה הבדואית לא להיכנס למשפט הבדואי או לא להישפט בתוך מעגלי המשפט הבדואי. כל ויכוח קטן וכל סכסוך קטן בתוך החברה הבדואית מיד פונים לאנשי המקצוע, אנשי הסולחות, השייח'ים, אנשים שמפרידים בין השבטים ולזה יש כוח רב. יש את כוח הערבות, יש את כוח השבטיות".

כוחו של החוק השבטי גובר אפילו על הוראות השריעה: "נקמת דם. כל מה שקשור לנקמת דם איננו דתי, הוא פשוט מאוד שבטי. השבט מהלל את נקמת הדם, אבל הדת סולדת ומונעת וממש יש לזה חוקים מאוד קשים על הרוצח". אך למרות התנגדות השריעה, נקמת הדם נפוצה ביותר. הדבר נכון גם לגבי רצח על כבוד המשפחה "הוא איננו דתי והוא מנוגד לכל חוקי הדת, למרות שהחוק השבטי עוצם עין, או מהלל או מחבק".

זהו תיאור הדברים. החברה הבדואית מתנהלת לפי מערכת חוקים בה השבט והמשפחה גוברים על כל דבר אחר, כולל דת האסלאם ובוודאי חוקי המדינה.

ח"כ איימן עודה שנכח בדיון העיד כי הדברים נכונים במידה רבה גם ביחס לכלל האוכלוסייה הערבית:

אני חושב שאחד מהדברים, התהליכים שהאוכלוסייה הערבית עברה אותם, שאנחנו הפסדנו את המבנה הישן ובמקביל לא הרווחנו את המודרניזציה, כלומר נשארנו באמצע. בתוך החלל הריק הזה נכנסה הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית… לכן היה כל כך חשוב לשמוע את מה ששמענו עכשיו"

עודה מודע לכך שהפשיעה משגשגת בחלל שנוצר עם החלשות המבנה המסורתי, אך ללא יצירת מבנה מודרני, חדש, אינדיבידואליסטי שעיקרו שיתוף פעולה עם המדינה והמשטרה. אבל במקום לגזור את המסקנה המתבקשת  לפיה יש צורך בסיוע דחוף בתוך המגזר הערבי להשלים את תהליכי המודרניזציה, עודה גולש לתעמולה אנטי-ציונית צפויה:

האינטרס של שני העמים הוא אינטרס זהה, לחיות בשלום, בשוויון, בדמוקרטיה, בצדק חברתי, זה אינטרס אמיתי לשני העמים. לצערי הרב התפיסה של המדינה היא תפיסה אחרת. התפיסה, הפילוסופיה, גם של הקמת המדינה היא של עם אחד וגם על חשבון עם אחר. את הדבר הזה אפשר לראות בצורה הכי ברורה בנגב, הכפרים הבלתי מוכרים וכל מיני סוגיות אחרות. מי ייתן ותהיה הפנמה עמוקה שטובת היהודים בנגב היא טובת השוויון של האוכלוסייה הערבית וההכרה בכפרים הבלתי מוכרים, זה המאבק שלנו"

דברים דומים אמר חבר הכנסת וליד טאהא מרע"מ: "בזמן שהגבולות מיטשטשים בין משפט בדואי מסורתי לבין משפט אזרחי ישראלי אז אנחנו צריכים גם לתת את הדעת על כל הבעיות הקריטיות שעמם מתמודדת האוכלוסייה הבדואית בדרום… בין אם מדובר ביישובים בלתי מוכרים, שאין להם שום תשתית למחיה בכבוד, בין אם מדובר בחינוך, בבריאות, בכבישים, בכל תחומי החיים, ועל כן הכול קשור אחד בשני".

הטענות האלו תמוהות מאוד, בעיקר כשהן נשמעות מפי מי שישבו במשך שעה ארוכה לשמוע הרצאות על החוק הבדואי והסתירה בינו לבין חוקי המדינה ושיטת העבודה של המשטרה. מה הקשר בין כפרים בלתי מוכרים בנגב לכך שערבי בטירה לא מעיד במשטרה על רצח? מה הקשר בין הכפרים לבין המתרחש ביישובים המוכרים הרבים של הבדואים? כ-70% מהבדואים כלל לא מתגוררים בפזורה אלא בעיירות השונות, ושם גם מתרחשת רוב הפשיעה. מה הקשר בין התלונות הללו להחלטת ראש מועצת תל שבע לא לפנות למשטרה? לאללה פתרונים. העיקר התעמולה.

אם לא די בכך, מסקנותיו של יו"ר הוועדה מנסור עבאס גרסו כי יש לחזק את התופעות שרק יחריפו את הבעיה. במקום לקרוא לשינוי חברתי בתוך המגזר הערבי, "הוועדה… תומכת ותפעל כדי למסד את תהליכי הגישור השבטיים, המסורתיים, הדתיים באופן כללי", ו"היא דורשת מרשויות אכיפת החוק, החל מהמשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ומוסדות המדינה כן לשתף פעולה עם המאמץ הזה ועם התהליך החברתי הזה".

ובמקום לקרוא לשינוי תרבותי בקרב הערבים, עבאס דורש שינוי תרבותי דווקא מהמשטרה: "אנו דורשים מהמשטרה להמשיך ולפתח תוכניות להכשיר את השוטרים ואת המפקדים איך למצות את הפוטנציאל שיש במשפט השרעי וגם המסורתי בנושא הזה ולהיות בשיתוף פעולה עם האנשים שפועלים בתחום הזה".

חברי הכנסת ומנהיגי הציבור הערבי הם חלק בלתי נפרד מהבעיה. המנהיגות המקומית מערימה קשיים באופן עקבי על הקמת תחנות משטרה חדשות כפי שתיאר אמיר לוי במאמר באתר זה. בג'סר א-זרקא למשל, סירבה המועצה במשך תקופה ארוכה להקצות קרקע מתאימה להקמת תחנה ביישוב, מה שגרם עיכוב של שנים בתהליך. בדיון בוועדת הפנים של הכנסת לפני מספר שנים סיפר אסי אהרוני, ראש מדור הנכסים במשטרה, על הקשיים של המשטרה בהקמת תחנות חדשות במגזר הערבי. לדבריו, ברוב המקרים מדובר "בשיקולים שאינם מקצועיים", כמו למשל התנגדות במועצות המקומיות להקצאות קרקע או לחץ שמופעל על אנשים פרטיים שלא למכור מגרשים או מבנים לטובת תחנת משטרה.

ניצב ג'מאל חכרוש, סיפר באותו דיון כי דווקא אותם אנשי ציבור המוחים על הפשיעה במגזר, בולמים את הקמת התחנות: "יש הרבה פשעים, אבל פתאום אנשי ציבור שצעקו שהמשטרה חלשה, מתנגדים לתחנה בכפרם. כנראה המצב הקיים היה טוב להם, והשאירו אותנו לבד עם החסמים. יש בנייני ציבור שרק צריך לשנות להם יעוד אבל פתאום כשצריך אישורים, בלי סיבה מישהו לא חותם".

ולא רק זה, כשהכנסת העבירה בשנת 2018 חוק שנועד להתגבר לאפשר הקמת תחנות משטרה גם בניגוד לעמדת הרשויות המקומיות, דווקא הח"כים הערבים התנגדו.

עד שלא יהיה שינוי בהתנהלות ההנהגה הערבית בנושא הזה, קשה לצפות לשינוי יסודי בחברה עצמה. יש הרבה מה לעשות. האלימות בחברה הערבית דומה לתחום הפגיעות המיניות בחברה הכללית. גם שם זו אלימות מושתקת, התקפן הוא פעמים רבות קרוב משפחה או מכר, ויש לקרבנות הרבה מה להפסיד בפנייה לרשויות. לאתגרים הללו יש פתרונות, בדמות קריאות ציבוריות לגשת להתלונן, עמותות שעוסקות בליווי ועידוד מתלוננות ומעטפת תרבותית-תקשורתית מתאימה, במטרה להוביל שינוי חברתי.

למנהיגי הציבור הערבי יש הרבה ממה ללמוד בנושא הזה ומאיפה לשאוב השראה. אבל כל עוד האחריות לטיפול בסוגיה תישאר רק חד צדדית, ותיפול תמיד על כתפיה של המדינה, הממשלה או הישות הציונית, אין למה לצפות. אזרחי ישראל הערביים ימשיכו ליפול קרבן לאינטרסים הפוליטיים של הנהגתם הצינית. גם זה בסופו של דבר עניין של תרבות.

תחקיר זה מפורט גם בפודקאסט של עקיבא ביגמן 'אידיוטים שימושיים'. מוזמנים לעקוב בכל הפלטפורמות: יוטיוב, ספוטיפיי, אפל. הצטרפו למשפחת המנויים שלנו ותמכו ב'מידה'!