מסדרון לעתיד: המיזם שמבקש לעצב מזה"ת חדש באמת

כעשור לאחר הניסיון הסיני לחדש את דרך המשי, הוכרז לאחרונה בוועידת ה-G20 רעיון שאפתני עוד יותר. מסדרון תחבורתי, היוצא דרך הים מחופי הודו דרך מיצרי הורמוז לדובאי, ממשיך במסילת רכבת עד חיפה דרך סעודיה וירדן, בנתיב תעבורה ימית עד פיראוס, ומשם שינוע במשאיות עד צפון אירופה. גם היבוא לתת-היבשת ההודית מאירופה ינוע לפי התוכנית באותה דרך ממש.

במהלך הפסגה חתמו נציגי הודו, ארה"ב, ערב הסעודית, איחוד האמירויות והאיחוד האירופי על מזכר הבנות לבניית רשת רכבות וימיה שמטרתה להגביר סחר, גישה למשאבי אנרגיה ותקשורת דיגיטלית בין המדינות המשתתפות. מזכר ההבנות לא הטיל התחייבויות כספיות בשלב זה, והצדדים הסכימו לנסח תוכנית פעולה בחודשיים הקרובים. שעון שישים הימים התחיל לתקתק.

הנשיא הסיני שי החרים בפועל את הוועידה, כך שג'ו ביידן קטף ללא מאמץ את פרס האורח הבכיר. הוא גם זה שהכריז על פרויקט המסדרון הכלכלי ההודי/מזרח תיכוני/אירופאי (IMEC). זה פרויקט שישנה את כללי המשחק, הכריז ביידן, בפאתוס ההולם את ממדי המיזם.

עוד בטרם הכרזת ה-IMEC, ראש ממשלת הודו מודי נהנה מפסגה חלומית. הודו הצליחה לגהץ הצהרה משותפת של ראשי המדינות עם אפס גינוי כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה. השותפות המתהדקת בין הודו וסעודיה הכריעה בנושא האוקראיני את אירופה וארה"ב. מודי גם הצליח לצרף את האיחוד האפריקני ל-G20 ולחזק את מעמדו כמנהיג הדרום הגלובלי, מונח תקני יותר מאשר "העולם השלישי". המסדרון מהודו לאירופה גנב כמובן את ההצגה, אפילו מהמלחמה באוקראינה שנראית להודו ושותפותיה באותו דרום גלובלי כמחלה כרונית מערבית יותר מאשר מחלה אקוטית עולמית.

הניסיון למצוא אלטרנטיבה משלימה לתעלת סואץ אינו רעיון חדש. לפני כעשור השיקה סין את "חגורת דרך המשי הכלכלית", הידועה גם בראשי התיבות BRI. מראשיתה, תוארה החגורה הסינית כדרך להשתלט על העולם, לא פחות. הסינים לקחו על עצמם את מימון התוכנית השאפתנית, אבל המערב ראה בה עוד דרך להכניס מדינות עניות למלכודת חובות ואז להשתלט עליהן.

הכניסה הסינית למזרח התיכון מאז עידן ביידן, וההתקרבות הסעודית, גם לאיראן וגם לסין, לא נעלמה מעיניים אמריקנית. גם החיזור הסעודי אחר יכולת גרעינית נעשה מול שתי המעצמות. הממשל הימני של מודי הוא הדבק האידיאלי בין ארה"ב וסעודיה, והוא זכה בוועידת 20G לקבלת פנים לא פחות מפנקת מאשר ביידן. זו גם הייתה דרך הודית מנומסת לסמן לממשל הדמוקרטי בארה"ב כי הודו רואה בעין רעה התערבות אמריקנית בעניינים פנימיים של מדינות בדרום הגלובאלי.

המסדרון השאפתני מכניס את הודו, סעודיה והמפרציות, יחד עם ארה"ב והאיחוד האירופי לפרויקט תשתיות עצום שיקרין על התלות של כל אחת מהן באחרת. בימים בהם סין מחזרת אחרי אותן מדינות ממש במזרח התיכון, המערב איבד את היכולת להיות בררני לגבי סוגיות כמו זכויות אדם וחופש עיתונות. יותר מדי מונח על הכף במאבק בין סין למערב.

עבור רוב הציבור, המסלול מחופי הודו עד צפון אירופה נראה דמיוני לחלוטין, אבל היסטוריונים יראו בו החזרת עטרה ליושנה. כבר לפני אלפיים שנה הכלכלה הרומית נשענה על הסחר עם הודו; כותנה, שנהב, תבלינים, ואפילו משי. מסמכי הגניזה הקהירית מגלים לנו את הקשר הימי ההדוק בין המזרח התיכון לבין הודו. דרך המשי, לעומת זאת, היא מונח מערבי בן פחות מ-150 שנה אותו טבע הגיאוגרף הפרוסי פון ריכטהופן, וספק רב אם הדרך האסייתית היבשתית אי פעם באמת שימשה למסחר משמעותי בין אסיה ואירופה.

אבל אמונה סינית בחצי-פיקציה אירופאית לא באמת מסבירה את דשדוש ה-BRI שאינו מצליח לעמוד בציפיות. העוצמה הרעיונית של פרויקט המסדרון מהודו לאירופה נעוצה ביכולות הכלכליות של כל השותפות. ארה"ב, הודו, האיחוד האירופי, מדינות המפרץ, גם ישראל, כולן מדינות עשירות שיכולות להשקיע. ביוני 2022 הוכרז בגרמניה על ה -PGII, יוזמה מערבית שבאה להתחרות ביכולות הסיניות לקדם תשתיות בינלאומיות. המסדרון יהיה הפרויקט השאפתני ביותר של היוזמה הצעירה. החגורה הסינית מציעה הון זול ובעלות סינית מול פושטות רגל, ואילו המסדרון ההודי מציע שותפות בין חברות חזקות.

בנוסף, השותפות למסדרון מציעות דבר נוסף שהסינים לא יכולים להעניק והוא שיתוף פעולה בין מדינות יציבות. אפשר אולי לעקם פרצוף מול מצב הדמוקרטיה במדינות ערב, אבל אין ספק שהאמירויות, עומאן וסעודיה הן מדינות ששרדו, באותו מבנה שלטוני, אפילו את האביב הערבי, ומחזיקות בגבולות מוכרים ומוסכמים.

לעומת זאת, דרך המשי הסינית רוויה במדינות עם סכסוכי גבול בלתי נגמרים ומריבות פנימיות. גם אם נאמין שבעבר הרחוק הייתה דרך מסחר ראשית בין שיאן בסין לבין חופי אנטיוכיה, בימינו אנו, הדרך היבשתית הזו עמוסה ביריבויות שגם הסינים לא מצליחים לפייס. אפילו הטאליבן באפגניסטן, שחב חוב עצום לתמיכה הפקיסטנית שקיבל כל השנים, נמצא בסכסוך גבול מר עם אותה פקיסטן.

סין בנתה חלק מהחגורה בקשמיר הפקיסטנית, המשורטטת במפות ההודיות כשטח הודי שפקיסטן כבשה באופן לא חוקי. במצב כזה, ברור שהצטרפות הודית לחגורה הסינית לכיוון מרכז אסיה הפכה לבלתי רלוונטית. המיזם ספג מהלומה נוספת כאשר הפלישה הרוסית לאוקראינה גררה סנקציות, וטרפוד חיבור החגורה הסינית מרוסיה לאירופה.

החגורה הסינית סבלה מתסמונת הכביש החד-סטרי. סין מציעה כל טוב לעולם, אבל נפח היבוא של סין ממרכז אסיה ואירופה מעולם לא הצדיק את ההשקעה. לעומתה, המסדרון ההודי יודע לתת סחר דו-צדדי. אם נבודד לצורך הדוגמא את האמירויות והודו, נראה כי הרוב ממיליארד הדולרים של הסחר ביניהן זורם לשני הצדדים. הרכבות והאוניות תהיינה מלאות בשני הכיוונים, כך מאמינים קברניטי התוכנית.

את הביטוי לתחרות בין ה-BRI שהסינים כבר מפעילים, לבין מסדרון IMEC שעדיין מצוי בחזקת רעיון, ראינו דרך ההחלטה האיטלקית לסגת מהשותפות שלה עם סין. ראש ממשלת איטליה החדשה בחרה בבירור צד במהלך הפסגה, וסימנה עוד הישג הודי ואמריקני. סין איבדה את איטליה, המדינה היחידה באיחוד האירופאי שהצטרפה בזמנו לחגורה הסינית.

כמו שציין העיתונאי ישעיה רוזנמן שדיווח מהפסגה, ישראל לא הוזמנה לפורום G20. אי-הנוכחות בלטה לאור העובדה שעומאן והאמירויות, שתי מדינות שאינן חברות בפורום אך קשורות ליוזמת המסדרון התחבורתי, הוזמנו אחר כבוד. נמל ג'בל עלי בדובאי כבר מרושת במסילת רכבת, ועבור עומאן המסדרון הוא הזדמנות לבנות מסילה משלה שתקצר טווחים ותייתר את מיצרי הורמוז. מצרים הוזמנה גם היא. ההודים מן הסתם הבהירו למצרים שעם אחוזי הצמיחה של הודו שצפויה להיות הכלכלה השלישית בגודלה בעולם, תעלת סואץ לא תיפגע ותהיה מספיק תעבורה בשני הנתיבים.

רוזנמן גם שם לב למופע הכמעט קומי של הנשיא ארדואן בפסגה. למרות שפיראוס וחיפה הן חלק מהמסדרון, יוון וישראל כלל לא הוזכרו בנאום של הנשיא הטורקי. ארדואן מוכן לספר לכל מי שמוכן לשמוע שבלעדיו לא יוקם המסדרון מקצר הטווחים (40% לפי ההערכות) בין הודו לאירופה.

יתכן ואי-הזמנת ישראל נובע מחוסר רצון הודי לחבל בקצב בו מתנהלת ההתקרבות בין סעודיה לישראל, יתכן גם שהמחאות בישראל עלולות היו למגנט לתוך הפסגה רעשים שהודו לא רצתה. יתכן אפילו שהאמריקנים הם אלו שהטילו וטו. בכל מקרה, נתניהו חגג מישראל את הפרויקט החדש, ואת המעמד הגאופוליטי שהוא מעניק לישראל. "הפרויקט ישנה את פניה של ישראל" אמר ראש הממשלה, ושוב, כמו במקרה הביידני, הפאתוס משתווה לגודל הבשורה. מן הסתם, מודי וביבי יחגגו את האירוע שוב כאשר יגיע נתניהו להודו, כנראה עוד השנה, ויתעלמו מקולות ספקניים שלא מכירים בגודל האירוע.

מיזם IMECממאיר באור חדש גם את המגעים לשלום עם סעודיה, באותו אופן בו הסכמי אברהם סימנו את הפער בין רטוריקת הסולידריות של מדינות ערב עם הפלסטינים מול האינטרסים האמיתיים שלהן.

המסדרון גם שופך אור על ההחלטה של איל ההון ההודי, אדאני, לרכוש את נמל חיפה במכרז בו הציע סכום גבוה בהרבה ממתחריו. אדאני דיבר בזמנו על הפוטנציאל של נמל חיפה, אבל מי שיער לפני שנה שחיפה עשויה לשוב אל הימים בהם הייתה חוליה מקשרת בין בריטניה לבין השטחים שנכבשו והוחזקו במזרח התיכון והרחוק? פתאום המחשבה, שכבר לפני שנה ויותר, האמריקנים וההודים התחילו לרקום את הפרויקט העצום היא כמעט מתבקשת, או לפחות ראויה להישמע.

יש הבדל בין התרבות העסקית המערבית לזו ההודית. לאחרונה סיפר אילון מאסק כי סירב להפעיל את הלווינים שלו לטובת האוקראינים המבקשים להשיב לעצמם את חצי האי קרים, והלחץ האמריקני עליו לא נשא פרי. עסק הוא עסק, פוליטיקה היא פוליטיקה. אין לביידן מנוף אמיתי על מאסק.

בהודו הקשר בין הון שלטון הוא שונה. הקירבה אל בעלי ההון מעוררת אמנם זעם באופוזיציה ההודית, אבל כך נהגו כל ממשלות הודו, ואפילו מהטמה גנדי היה מקורב לממסד העסקי עוד טרם קבלת העצמאות. ממשלות הודו מסייעות לחברות הכלכליות הגדולות, אבל גם מצפות מהן ללויאליות כלפי האינטרסים של המדינה. לא מן הנמנע, שכבר לפני שנה, בעת רכישת נמל חיפה, היינו עדים לרגע שלא הבנו את חשיבותו בזמן אמת.