כדי להבין את הכרוניקה שהובילה להסכם המופקר, יש קודם להבין את עומק השריטה שהותירה המלחמה
הציון הסמוך של חמישים שנה למלחמת יום כיפור ושלושים שנה לחתימה על הסכמי אוסלו אינו רק שני תאריכים עגולים שזכו במקרה להיות צמודים בלוח השנה. מדובר בשני תאריכים המהווים שברים טקטוניים בסיפור המכונן של שני המחנות הפוליטיים בישראל, ובחינתם חושפת את הזיקה בין האירועים אותם הם מציינים.
מלחמת יום כיפור, או יותר נכון ההלם שיצרה ו-2,600 הקורבנות שגבתה מאיתנו, היא זו שעיצבה את מחנה השמאל כפי שאנו מכירים אותו. המלחמה הפכה אותו משמאל חברתי שמרוכז בסוציאליזם לשמאל מדיני שדוגל בשטחים תמורת שלום.
למרות הניצחון הצבאי שסיים את המלחמה, הסיקור התקשורתי מדי שנה נסוב על האבדות והמחיר ששילמנו, והוא זה שמוביל את האתוס של "רק לא מלחמה". המטרה המוצהרת של צה"ל היא לנצח במלחמה הבאה אך בפועל היא עודכנה למטרה אחרת: להחזיר את הילדים הביתה בשלום. כשזו גם רוח המפקדים, לא פלא שמאז מלחמת יום כיפור צה"ל לא ניצח באף מלחמה. הוא פשוט לא ניסה.
הרדיפה המתבקשת אחר שלום הפכה לאובססיה שהגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו, במסגרתם הובאה ללב ארץ ישראל חבורת מחבלים וארגון אש"ף שעמד לפני קריסה הוחזר לחיים. הסכמים אלו, שהיו אמורים להיות זמניים ובפועל בעיקר גרמו לוויתורים ישראלים ללא כל תמורה, הם שבנו את הימין הישראלי מחדש.
בעידן שאחרי השלום ההיסטורי עם מצרים, מלחמת לבנון השוחקת והאינתיפאדה הראשונה, הימין המדיני היה על הקרשים והציבור הישראלי העדיף את חלום השלום על פני הסתפקות בביטחון. אך הניסיון לצמצם את מספר הקורבנות ששכלנו כחיילים במלחמות גרם לגידול דרמטי במספר הקורבנות ששכלנו כאזרחים ברחובות ישראל.
מאות פיגועים ורצח המוני של אזרחים חפים מפשע במרכזי ערים גרמו לציבור לאבד את האמון ב"שלום". תחושות האימה בעליה לאוטובוס עדיין צרובות ברבים מאיתנו. אט אט חלחלה בקרב ברוב הישראלים הבנה כי אין כאן הזדמנות היסטורית לשלום, אלא פשיטת רגל מוסרית וביטחונית של כל תפיסת רעיון הריבונות. הרי מה הם הסכמי אוסלו אם לא הכרזה ישראלית שאנו מפקידים את ביטחוננו וגורלנו בידי רשות ביטחונית עוינת ואף מעבירים אליה נשקים?
לא ניתן להבין את הכרוניקה והאיוולת שהובילו להסכמי אוסלו מבלי להבין את השריטה העמוקה שחרטה מלחמת יום כיפור בתודעה הישראלית. ללא התוצאות הקטלניות של מלחמת יום כיפור, ניתן להניח שהסכמי אוסלו לא היו באים לעולם.
בוגרי מלחמת יום כיפור הם אלו שמובילים את מחנה השלום המזדקן אך זה שעדיין שולט על מוקדי הכוח התקשורתיים, הביטחוניים והכלכליים. ככל שחולפות השנים, הולך ומתמעט הדור הפוסט-טראומתי של מלחמת יום כיפור, והדור הפוסט-טראומטי של פיגועי אוסלו נוטל את ההובלה.
יש לקוות שחילופי הדורות יתנו אותותיהם גם בחילופי האליטות על מנת להחזיר את צה"ל לימיו כצבא מנצח, שבזכות עוצמתו גם יבוא שלום עלינו ועל כל ישראל.
עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
