ביקורת ספר: הימנים

איך מתארים היסטוריה של מחנה אידיאולוגי? איך בכלל תוחמים מחנה? בוחנים את האישים? את ההגות על רקע אישי? אירועים ותגובות אליהם? זו שאלה שחשוב לזכור כאשר קוראים את 'הימנים', ספרו של מתיו קונטינטי בהוצאת סלע מאיר.

המחבר לקח על עצמו משימה בלתי רגילה: להבין מאה שנים של מפלגה, שהיא גם ביטוי של מחנה, אידיאולוגיה ואסכולה דתית. ככה זה באמריקה, המפלגה הרפובליקנית היא לא רק מפלגה.

קונטינטי מתאר בעיקר את ההגות ואת הרקע האנושי של מי שיעצבו את המפלגה הרפובליקנית על פני מאה שנים. הכל מתחיל בבית שאכלס את מערכת כתב העת 'וויקלי סטנדרט' ז"ל, ובשנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הייתה למעשה לאליטה השמרנית. ההקדמה מבכה את לכתו של המגזין ואת הרעיונות שייצג, ומביאה ציטוט של רוג'ר סטון, יועצו היודע לשמצה של טראמפ, לפיו "קוראי ה'נשיונל אינקוויירר' (צהובון שנודע בהפצת קונספירציות ועבודה עיתונאית שנויה במחלוקת, ע"א) הם קהל הבוחרים של טראמפ".

האין זה כל הסיפור האמריקני? אם בישראל לכל ציבור יש מפלגה (או לפחות פוליטיקאי בולט), באמריקה לכל ציבור יש כתב עת או עיתון, וקוראי עיתון אחד יכולים ממש "לנצח" את קוראיו של עיתון אחר. זוהי רמת אוריינות שאין בנמצא בישראל – עשרות כתבי עת, מאות ספרים ושורת מכוני מחקר – וההפסד כולו שלנו. אמריקה כך מסתבר, בנויה עליהם.

לצורך השוואה, ההיסטוריון והסופר ריצ'רד ברוקהייזר חשף בהרצאה פרט שמחזק את התזה: בארה"ב של המאה ה-18 היו יותר עיתונים וכתבי עת לנפש משהיו בבריטניה וצרפת בתקופה המקבילה, ולאורך המאה מספרם רק גדל.

גם ברמה המקומית והקרובה יותר לאזורי הספר של אז, החברה האמריקנית הייתה אינטלקטואלית, משכילה ואוריינית יותר מהחברה ממנה יצאה באירופה. בישראל ניתן לציין אולי רק שני כתבי עת ימניים: 'השילוח' של קרן תקווה, ו'האומה' מבית מכון ז'בוטינסקי. זהו המיקוד החשוב שאני מוצא בספרו של קונטינטי.

ברוקהייזר ממשיך ומספר כיצד רבים מהאבות המייסדים היו עיתונאים מקצועיים, כתבו או ערכו עיתונים לאורך כל חייהם. את הסיבה לאוריינות הגבוהה תולה ברוקהייזר בכך שכנסיות רבות קידמו את קריאת התנ"ך, ועל כן "מי שחונך לקרוא בתנ"ך חונך גם לקרוא עיתון". לשמרן האמריקני יש מנעד עצום של כלי הפצת דעה לקרוא לפי בחירתו, החל מעיתונים יומיים, כתבי עת או עיתונים כלכליים. אליהם נוספיםו עוד עשרות עיתונים מקומיים ואתרי דעה, ובלי לציין כמובן את הטלוויזיה. איש ימין ישראלי יכול וצריך להביט על מקביליו מעבר לים בקנאה וללמוד מהם כיצד להפיץ רעיונות.

מנגד, ישנן נקודות דמיון רלוונטיות לישראל בהיסטוריה האמריקנית כפי שקונטינטי מנתח אותה. הוא מהדהד למשל את המשפטנית פיליס שלאפלי לפיה "אין ולא הייתה זכות חוקתית להפלות, אלא רק זכות חוקתית שניתנה על ידי בית המשפט העליון". נשמע מוכר?

את תיאור סוף שנות ה-60 ששטפו את המערב באלימות, מתאר קונטינטי בצבעים שלא היו נפקדים ממחאת קפלן ומהיחס באקדמיה לרפורמת לוין. בתיאור עלייתו של מושל אלבמה הדמוקרט והגזען ג'ורג' ואלאס, הוא מצטט מרצה לספרות: "האיש אומר את מה שהוא חושב… הוא משגשג בזכות זה שהוא אומר את מה שהוא חושב, בזכות זה שהוא גס ומעצבן". גם את היחס העוין לבית משפט אקטיביסטי שמבקש להוביל תהליכים חברתיים מתמצת קונטינטי בתיאורו את מתנגדת ההפלות שלאפלי: "לא נבחרי ציבור הם אלה שערערו כל כך את חיי היום יום של הבסיס הדמוקרטי המסורתי. שופטים ופקידים הם אלה שעשו זאת".

תוך קריאת הספר נתקפתי פרץ של אדרנלין וקנאה. קנאה בימין האמריקני שיש לו כל כך הרבה מכונים וכתבי עת, כל כך הרבה כלים להפצת דעה ודעת. בטור האחרון שפרסמתי באתר זה קראתי לייסד אגודת סופרים ימנית שתקדם את עולם הרוח ותייצר אלטרנטיבה לממסד הקיים.

אני מבקש להרחיב את הקריאה הזו לא רק לעולם הספרות היפה, אלא לספרות העיונית ולמחקר בכלל. גם ללא ההשוואה הבלתי נמנעת למקביליו האידיאולוגיים, הימין הישראלי לוקה בחסר חמור של גופי מחקר ויצירת סדר יום. הימין חייב להתגייס ליצירת מוסדות אורייניים שיוכלו לבסס את אידיאולוגיה והיעדים. הימין צריך להפוך למחנה של הרעיונות.

אחת התוצאות של חוסר אוריינות היא עלייתם של כוחות שוליים המנוגדים לדרך רוב הימין לעמדות השפעה, וכן ניהול כושל של מאבק אידיאולוגי. הימין הגיע לניהול המאבק על הרפורמה המשפטית ללא כלים מתאימים כדי להגן עליה, וללא הטיעונים שיסבירו אותה לכתחילה.

ומה יהיה אם וכאשר ישוב הימין לאופוזיציה? על סמך מה יתנגד לממשלה שתקום? מה ינחה אותו? קונטינטי מבהיר היטב מה קרה לאחר שהתבססו כל המוסדות האורייניים של הימין האמריקני – הם היוו בפועל את האופוזיציה האפקטיבית ביותר לנשיאותו של קלינטון, וגם רשמו הישגים בתקופתו.

בתור התחלה, אני מחכה לגרסה הישראלית של ה'וויקלי סטנדרט'. זה היה מגזין, עם כתבות ומאמרי דעה עיתונאים, אבל בראש ובראשונה כתב עת שהעסיק כמתווכי דעה אישים שונים ממוסדות אורייניים שמרניים באמריקה, כותבים שעיקר עבודתם הייתה במכוני המחקר השמרניים. אני מחכה לכתב העת שיכתבו בו כותבים מכל רחבי הקשת האזרחית של הימין, וליום בו יהיו בישראל יותר כתבי עת ומוסדות אורייניים ממה שיש בה כיום. לשיח מבוסס רעיונות ולפוליטיקה בה הרעיונות מובילים את הפוליטיקאים ולא להפך.

זהו ספר מומלץ לכל מי שמגדיר את עצמו איש ימין, במיוחד עבור צעירים בעולם האקדמי והעיתונאי. הכרת המילה הכתובה ככלי המרכזי של הרעיונות תוביל לבסוף לניצחון פוליטי וחברתי.