גינוי כבר לא מספיק: דרוש שינוי עמוק באקדמיה

התגובה הרפה לפשעי המלחמה של חמאס מצד חוגי השמאל הפרוגרסיבי העולמי התקבלה על ידי רבים בזעזוע מובן. לעיתים רחוקות בלבד ניתן לחזות באנשים משכילים כל כך מביעים בפומבי עמדות כה מבישות. ימנים ושמרנים רבים, בארץ ובחו"ל, תקפו בחריפות את מה שאינה אלא אפולוגטיקה מתוחכמת לטרור שיצאה מקרב מרצים, סטודנטים ומוסדות להשכלה גבוהה, מהם היה מצופה, לכאורה, להבחין בארגון טרור בעל אידיאולוגיה רצחנית ואנטישמית.

עבור מי שאינו נמצא בשמאל, פשיטת הרגל המוסרית של רבים המזהים עצמם כפרוגרסיביים רחוקה מלהפתיע. במשך שנים התריעו על כך שחוגים שלמים ב"מדעי הרוח" הפכו לחממות רדיקליזם פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי. חוסר הנכונות לגנות בצורה חד-משמעית את מעשי הזוועה של ה-7 באוקטובר הוא בסך הכל ביטוי אחרון ושערורייתי במיוחד לשורה ארוכה של עמדות רדיקליות.

אולם מסתבר כי האדישות שהתגלתה בקרב חוגים פרוגרסיביים תפסה את השמאל הישראלי בהפתעה מהולה במבוכה. רבים במחנה השלום חשים לא רק גועל אלא תחושת בגידה של ממש. כיצד יכולים עמיתים וחברים המחזיקים להלכה באותה השקפת עולם הומניסטית, לגלות הבנה לחטיפת קשישות ורצח הורים ותינוקות? ביטוי לדבר ניתן למצוא במכתב שפורסם בגרדיאן הבריטי עליו חתומים אנשי שמאל באקדמיה, ביניהם יובל נח הררי, אווה אילוז, יופי תירוש, יעל שטרנהל ואחרים.

מצד אחד יש לברך על נכונות אנשי שמאל להביט על מצב הדברים במחנה שלהם ולהתייצב בגלוי נגד מי ששמו ללעג את המחנה הפרוגרסיבי כולו. כל תגובה עדיפה על שתיקה והרכנת ראש. עם זאת, יש לתמוה על תחושת ההפתעה ולהצביע על כך שבין הבעת מחאה לבין עריכת בדק בית יסודי שורר מרחק רב.

רק מי שבחרו לעצום עיניים נוכח פוליטיזציה מתמשכת ושיטתית באקדמיה יכולים להיות מופתעים מפירותיה הבאושים. עתה עלינו לשאול שאלות קשות ולרדת לשורש הדברים. אין די עוד בגינויים.

מהם הגורמים ומהן הסיבות בגינן ניתן למצוא הבנה לרדיקליזם אסלאמי דווקא בקרב חוגי שמאל באקדמיה? האם מדובר במקריות מצערת או שמא ישנו קשר בין תחומי הלימוד, חומרי הלימוד ואף תכניות הלימוד השונות לבין גיבושן של מסקנות מעוותות כאלו?

רוב הסטודנטים אינם מגיעים לאוניברסיטה רדיקלים מהבית אלא עוברים תהליך מסוים באוניברסיטה. אין מדובר בטעות מצערת או שיקול דעת פגום. אדרבא, מדובר במרצים וסטודנטים המגלים דבקות קנאית מודעת במטרה הפלסטינית, דבקות שמתחרה בעוצמתה רק בסנטימנט האנטי-ציוני שלהם.

מהו מקומה ותפקידה של האקדמיה בחברה דמוקרטית? כיצד חוגים שלמים שמטרתם המקורית הייתה לשמר, לטפח ולהנחיל את הנשגב והיפה שבהגות וביצירתיות האנושית הפכו לחממות רדיקליזם הומוגני המחויב לאג׳נדה פוסט-קולוניאלית, אנטי-מערבית ואנטי-ציונית? בין אם מדובר במאבקים מגדריים, אקטיביזם סביבתי, או באג׳נדות פוסט לאומיות ואנטי קפיטליסטיות – האוניברסיטאות הפכו להיכלים אחידים של תפיסות פרוגרסיביות. זו בעיה דוחקת שיש לטפל בה מן היסוד.

המשיכה של אינטלקטואלים וסטודנטים מהשמאל לרדיקליזם פוליטי, לפני שנות ה-60 אך במיוחד לאחר מכן, לא צריכה להפתיע. כפי שהראו חוקרים כמו הסוציולוג פול הולנדר, משיכה זו אינה היוצא מן הכלל בהיסטוריה כי אם הכלל. החל מברה"מ של סטלין, דרך קובה של קסטרו, מעללי של צ׳ה גווארה בדרום אמריקה ועד מאו בסין – אינטלקטואלים פרוגרסיביים היו שם כדי לעודד, להתרשם ואף לתמוך במי שביצעו עוולות מחרידות. האל הקומוניסטי שהכזיב חלף אמנם מן העולם, אך הסלידה מן התרבות המערבית שיסודותיה הן אתונה וירושלים עדיין עמנו.

עלינו להכיר בכך שרדיקליזם זה שמקורו באוניברסיטאות לא ייעלם מעצמו. לא רק שהוא לא מתקיים במשך יותר משישה עשורים, הוא אף תפס אחיזה בקרב חלקים מהחברה ובעיקר בעולם התרבות. בהתאם, לזעזוע מן הוורטיגו מצוי השמאל העולמי מוכרחה להתלוות תכנית פעולה שמטרתה לשנות את פני האקדמיה מבלי להכפיפה לשליטה פוליטית, או לכל הפחות להציע לה חלופה.

הפקולטות למדעי הרוח חשובות מכדי להפקירן בידי מי שהפכו אותן לחממות רדיקליזם. ללא תכנית סדורה לשינוי נמשיך לקבל מרצים וסטודנטים שיספרו לנו בביטחון עצמי מגוחך על עולם פוסט מגדרי, פוסט לאומי, פוסט קפיטליסטי או פוסט ציוני, בעודם סבורים שחמאס היא תנועה פרוגרסיבית.

ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה