כדי להשלים את מטרת חיסול חמאס, ישראל חייבת לפעול ככל האפשר ללא מגבלות חיצוניות
הלוואי ויכולתי להיות אופטימי לגבי היכולת של ישראל להביס את חמאס במלחמה שנעצרה, אך לצערי אני פסימי מתמיד. הייתי פסימי מההתחלה, בעיקר משום שסברתי כי מטרות המלחמה המוצהרות של ישראל לא היו בנות-השגה מבחינה מדינית, ובוודאי לא משקפות המציאות בשטח – מציאות חמורה בהרבה ממה שבירושלים או וושינגטון מסרבים להודות.
המטרה העקרונית והמוצהרת של ישראל היא חיסול חמאס. הצהרות בסגנון מזכירות מאוד את השיח מימי טראמפ אודות המטרה האמריקנית של חיסול דאעש. בניגוד לרטוריקה הראוותנית של הנשיא לשעבר, טראמפ לא ממש חיסל את דאעש. הארגון עדיין קיים ומהווה איום בכל מקום בו הוא צץ. אך טראמפ כן הצליח לחסל את יכולת דאעש להחזיק בטריטוריה כשליט הריבון בשטח.
זה היה הישג משמעותי אך אין צורך להפריז בחשיבותו. ארגוני טרור לרוב יעילים יותר כאשר הם תוקפים במפתיע ולא כאשר הם מנסים לכבוש שטחים; בנוסף, דאעש הוא למעשה פלג מורד של אל-קאעידה, ארגון האם שעדיין מהווה אתגר משמעותי, כך שדאעש עשוי בכל עת לחבור אליו מחדש או פשוט לקום מחדש בשם אחר. מה שמניע את הג'יהאד היא ההשפעה האזורית של רעיונות עליונות השריעה, ולא זהותו הארעית של ארגון טרור כזה או אחר.
המצב עם חמאס דומה ובמובנים מסוימים מרגיז יותר. "חיסול" חמאס מעולם לא היה אפשרות מציאותית. הנהגת הארגון מדלגת בין קטאר וטורקיה, וגם אם נניח שישראל תצליח לצוד את ראשי חמאס, כפי שעשתה למשל למחבלים שביצעו את הטבח במינכן ב-1972, המרדף ייקח זמן רב מאוד. לכך יש להוסיף את העובדה כי חיסולים על אדמת מדינות זרות ועוינות עשויים להוביל להשלכות קשות משלהם.
לעצם העניין, חמאס אינו היריב העיקרי מולו ניצבת ישראל. חמאס משמש כשליח איראני ונהנה מברית מעשית עם טורקיה של ארדואן ("בת-ברית" של ארה"ב שממשיכה לאיים בשבירת המצור הימי על עזה) וקטאר (עוד "בת-ברית" של ארה"ב שמשמשת בפועל כצינור החמצן של חמאס). חיסול החמאס בעזה יפחית רק במעט ובאופן זמני את האיום האיראני על ישראל בגבול הדרום, וישנה כמובן תמיד הסכנה של התגברות האיום בחזיתות האחרות בצפון וביו"ש.
יתרה מכך, מציאת תחליף לחמאס תהיה קלה למדי. זו בדיוק הנקודה בה תיאורו הדמיוני של ביידן לגבי עתיד השטחים הפלסטינים (וההתעקשות המטופשת על "פתרון שתי המדינות" אותו הפלסטינים דוחים וישראל לא יכולה לקיים) נתקל במציאות הקשה. המחשבה לפיה מרבית הפלסטינים הם אנשים שוחרי שלום שאינם קשורים לחמאס היא מגוחכת. חמאס לא רק שולט בעזה אלא גם משקף את תחושות רוב נשלטיו – אוכלוסייה צעירה הנמצאת תחת אינדוקטרינציה מתמדת לשנאת יהודים.
חמאס נוסד בזמן האינתיפאדה הראשונה וזכה להצלחה מיידית משום שהיה קרוב יותר לרגש הפלסטיני המצוי מאשר אש"ף בראשות ערפאת. חמאס עלה לשלטון בעזה באמצעות בחירות, והיה זוכה בבחירות גם ביו"ש אילו רק יורשו של ערפאת, "הנשיא" עבאס, היה מאפשר כאלו.
הטענה לפיה חמאס אינו נהנה מפופולריות נשמעת מטופשת עוד יותר מול הפגנות התמיכה הנלהבות בארגון ברחובות ערי המערב. לא רק מחאה "פרו-פלסטינית" אלא תמיכה גלויה בטרור וקריאות לאינתיפאדה. חמאס נהנה מגב בינלאומי חזק של תנועת האחים המוסלמים, ולא יסבול ממחסור במגויסים פוטנציאליים.
אין לי כוונה לבטל את יכולת הלחימה המבצעית של ישראל. לפחות בצפון הרצועה צה"ל השמיד את התשתית הפיזית בה השתמשו המחבלים למאבקם המתמיד ולוחמיו הרגו אלפי אנשי חמאס. אלו הם נכסים שיהיה קשה להחליף אותם.
ישראל פגעה קשות ביכולת הנוכחית של חמאס להחזיק ולשלוט בטריטוריה. אדוניו האיראנים יתקשו לפצות בקרוב על ההפסד הזה, גם אם יפעילו את יכולתם לאיים על ישראל בנקודות אחרות. אך האם ישראל תוכל להגשים את מטרתה לחסל את חמאס כשולט ברצועה? כך נכתב ב'ניו-יורק טיימס' השבוע:
גורמים אמריקנים אמרו לישראל כי כל מבצע צבאי מתוכנן לא יפגע בזרימת החשמל והמים או בעבודה באתרים הומניטריים כמו בתי חולים ובתי מחסה של האו"ם במרכז ובדרום עזה"
מן הסתם, ביידן יודע כיצד חמאס חומס לעצמו משלוחי סיוע ופועל בתוך ומתחת לאתרים הומניטריים לכאורה, כולל בתי חולים. גם שיתוף הפעולה בין ארגון הטרור לגורמים באו"ם ידוע לשמצה.
כיצד ישראל יכולה לעקור את חמאס מהשורש כאשר הממשל האמריקני מתעקש לנהל, ולהכשיל, את יכולתה להילחם בטרור היכן שהטרור נמצא? ולאחר שאנשי ביידן לחצו על ישראל להימנע מפעולה בצפון עזה עד אשר יפתח מסדרון אזרחי לדרום, האם כעת הם עומדים למנוע כל התקפה שעלולה ליצור עקירת אזרחים?
שום דבר מזה לא נשמע הגיוני מבחינה אסטרטגית, אך נשמע הגיוני בהחלט מבחינה פוליטית-צינית. למרות כל הדברים שביידן אמר (יותר בטווח הזמן המיידי שלאחר ה-7.10 ופחות לאחרונה), הוא טרם גילה רצון לעמוד מול הזרם המתנגד לישראל במפלגתו שלו. עבור הנשיא אם כן, העובדה כי חמאס חטף לעזה בני ערובה כולל תינוקות, נשים וקשישים, הייתה כמו הסטת תשומת לב שנשלחה משמיים.
מבחינה צבאית, ישראל הייתה אמורה לכתוש את אויביה עד לשחרור ללא תנאי של החטופים. אך מסיבות רגשיות ותרבותיות שונות, האפשרות לשחרור לפחות חלק מהם זכתה לבכורה על פני מטרות צבאיות נלוות.
עבור ביידן היה זה נס פוליטי, שהעניק לו הזדמנות לדחוף לקראת הפסקה מתמשכת במבצע הצה"לי, אותו מבצע שהביא עליו כעס מצד תומכי חמאס במפלגה הדמוקרטית. ביידן הבין את היתרונות במצב בכל הנוגע לפוליטיקה הפנימית בשנת בחירות, וכך הלכו והתפתחו ההצהרות מפי הממשל: המטרה העליונה הפכה להיות השבת החטופים. מי חטף אותם? התשובה לשאלה זו הלכה ונמוגה בערפילי הזיכרון, כמו גם העובדה שישראל נאלצה לשחרר שלושה מחבלים מורשעים עבור כל בן ערובה ישראלי.
כעת, כאשר הנשיא ואנשיו מביעים תקווה כלשהי, זו תקווה להצלחת הסכם גדול שיביא לשחרור החטופים כולם בתמורה להפסקת אש קבועה. ראש ה-CIA ויליאם ברנס נמצא בקטאר השבוע לשיחות עם פטרוני חמאס שם, ומזכיר המדינה בלינקן צפוי להצטרף אליו בקרוב. ב'ניו-יורק טיימס' דווח כי מטרת הממשל היא הפסקת אש "עד שחרור כל החטופים", כ-150 שנותרו בשבי חמאס.
היכן ההיגיון בדבר? אם תוכרז הפסקת אש עד לרגע בו חמאס יחליט לשחרר את החטוף האחרון, הרי שזהו חמאס, ולא ישראל, שיקבע מתי מתחדשת הלחימה.
בינתיים, בכל יום בו המבצע הישראלי הושהה, ממשל ביידן הנדחק בידי חלק מאנשי מפלגתו מציב עוד תנאים לאופן בו ישראל אמורה להתנהל אם היא מעוניינת בהמשך התמיכה האמריקנית. ישראל נאלצה כאמור לשחרר עבור כל חטוף שלושה מחבלים החופשיים כעת לשוב ולעסוק בטרור, בזמן שחמאס בעזה הרוויח זמן יקר לבצר את עמדותיו ולהניח מלכודות חדשות לצה"ל, בין היתר באותם אתרים "הומניטריים" בהם ביידן אוסר על ישראל לפעול.
גם אם הייתה אפשרות פוליטית ופסיכולוגית לחדש את המלחמה תחת הנסיבות האלו, מלחמה אשר גם רבים מאוהדי ישראל לאחר ה-7.10 יאשימו אותה בחידושה לאחר הפוגה ארוכה, כיצד צה"ל יוכל לנצח תחת הגבלות כאלו?
אני מעלה את השאלה הזו כדי להזכיר לכולם שאלמלא ועד שאויבי ישראל יובסו באופן מוחלט, המחזור של מלחמות קיומיות וסבבים תקופתיים של טרור פשוט ימשך לו.
גרסה מלאה של הכתבה התפרסמה באתר נשיונל רוויו.
אמנם כולנו יודעים שאין חפים מפשע בעזה אבל העולם עוד לא הבין את זה. וההתנהגות ה״הומניטרית״ שלנו בעזה לא בדיוק עזרה בהסברה בנושא זה.
בנוסף הטיעונים לגבי אסון ה7.10. הם חלשים כי מולם עומדת טענת המידתיות. ולגבי החטופים, אנו כבר הראנו שעסקה היא אופציה ולא קשה לנחש באיזו אופציה המערב יעדיף.
לכן, חובה עלינו לאמץ את הנרטיב שמאמין שיש עזתים טובים ולהתחיל (באיחור) הסברה המתמקדת בסבל שהחמאס גרם וגורם לאזרחיו (וישנן לא מעט עדויות רלוונטיות) תוך הבהרה שאחת ממטרות המלחמה היא הצלת תושבי עזה מארגון הטרור שמדכא אותם וגונב להם את הסיוע ההומניטרי.
תחת הסברה כזו יהיה אפשר לערער על ההומניות של רעיון הפסקת האש וכך להשיג את התמיכה הנחוצה לנצחון.
לפחות לצבוע בצבע את הדלק שנכנס לעזה כדי לאתר אותו אם יגיע
לחמאס. זה לא בעיה. גם המלט שיגיע לחמאס.
במלחמת וויטנאם נהרגו 60,000 אמריקאים וקרוב למיליון וויטנאמים. מי ניצח? כולנו יודעים. צריך לדעת מה מרתיע את האויב ולפעול לפי זה.
הרוגים והרס בעזה לא מזיז להם כלום. רק הפסד שטח מרתיע. צריכים אויבנו להיוכח כי מי שפותח במלחמה איתנו מפסיד.
הפתרון הוא גירוש אוכלוסייה במקרה הזה – גירוש עד לפחות דרומה מרפיח , מניעת חזרה גם במחיר על עימות עם כל העולם ואז הקמת ישובים שלנו בשטח שגירשנו אות האויבים שלנו. כבר היו מבצעים והרגנו אלפי מחבלים ורס רב. זה לא הרתיע.
נאסרללה רואה מה אנחנו עושים עכשיו ולא פותח במלחמה אם יפתח אז לגרש את תושבי דרום לבנון ולעשות אותו דבר.
הכל נכון למעט הדימוי לויטנאם.
שם הסיפור לא היה הרתעה אלא המשכה. האמריקאים איבדו את המוטיבציה באמצע ונסוגו לפני חיסול מוחלט של האויב והצפון ויטנאמים (בגיבוי ברה״מ) ניצלו את ההזדמנות להשיג נצחון.
הלקח שצריך ללמוד משם הוא שאסור להפסיק באמצע וליסוג.