ממש כמו אז, והיום יותר מתמיד, ישראל חייבת לדאוג לעצמה ובעצמה
ב-24 בנובמבר 1947 עלה משה שרת (אז שֶרְתוֹק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לנאום בפני עצרת האו"ם בניו-יורק, חמישה ימים לפני ההצבעה המפורסמת על תוכנית החלוקה.
שרת הציג את עיקרי הטיעונים של היישוב היהודי בעד קבלת התוכנית, בראשם ההכרה הבינלאומית לה זכתה "העובדה שהיהודים יושבים בארץ ישראל כבביתם". לדבריו, למרות שהכרה זו "חלה בשעתה על כל שטחה של ארץ ישראל לרבות עבר הירדן", בנסיבות הקיימות היה היישוב מוכן "לעיין עכשיו בתוכנית החלוקה, כדי להקל על קבלת החלטה מצד ארגון האומות המאוחדות".
לסיכום הזהיר כי אם תידחה קבלת הפתרון לשאלת ארץ ישראל, הרי ש"עם תום שלטון המנדט בארץ תפרוץ בה בהכרח התנגשות דמים, שתהיה גדולה וחמורה מזו העלולה לפרוץ אם הארץ תחולק". על פי שרת, להתפתחות זו היו "עלולות להיות השלכות רציניות בזירה הבינלאומית" מאחר ש"העולם לא יכול להישאר אדיש למצב שיתהווה אז בארץ ישראל".[i]
מיד אחריו עלה לדוכן ג’מאל אל-חוסייני, נציג הוועד הערבי העליון שהיווה את ההנהגה הפוליטית של ערביי ארץ ישראל בימי המנדט. בניגוד לטענות המדיניות והמשפטיות כמעט של קודמו, חוסייני פנה מיד לאגדות היסטוריות לכאורה. "זה אלפי שנים אנו יושבים בפלסטין", פתח והסביר: "על כן היא ערבית והערבים בלבד רשאים לעצב את גורל ארצם ולשמור על אחדותה".
בהמשך הוסיף וטען כי "אין ליהודים זכות מוסרית, מדינית או היסטורית לדרוש זכויות לאומיות כלשהן בארץ לא שלהם". לדברי חוסייני, "הכרזת בלפור הייתה בלתי חוקית, ואף היא לא התכוונה למדינה יהודית. לא הכרזת בלפור ולא המנדט של חבר הלאומים מהווים יסוד שיצדיק את חלוקת ארץ ישראל".[ii]
ב-29 בנובמבר נערכה לבסוף ההצבעה המכריעה באו"ם, שיאו של מאבק מדיני סבוך. במשך חודשים ארוכים, מאז הכרזת הבריטים על כוונתם לסיים את המנדט בארץ ישראל ולהחזיר את שאלת עתידה לאו"ם ובמהלך כל עבודת הוועדה שמונתה לעניין, שליחי הסוכנות פעלו במרץ לשכנוע מדינות העולם בעד הצעת החלוקה ולמרות כל מגרעותיה.
כפי שהודה שרת, לתוכנית המוצעת היו חסרונות רבים מבחינת היישוב. חבלי הארץ שהיו אמורים להיות בשטח המדינה היהודית נחלקו לשלושה קטעים בנגב, באזור מישור החוף ובגליל המזרחי, ומחוברים ביניהם בצווארי בקבוק פגיעים במיוחד.
הגבולות הצרים של המדינה היהודית המוצעת היו כמעט בלתי אפשריים להגנה, וזאת בנוסף לוויתור על ירושלים שעל פי הצעת החלוקה הייתה אמורה להיות תחת שליטה בינלאומית. למרות זאת, בעיקר בשל הרצון לקבל גושפנקא למדינה ועל רקע עזיבת הבריטים הצפויה ומשבר העקורים החמור בקרב שורדי השואה באירופה, היהודים החליטו לקבל את החלוקה.
מאחורי הקלעים וגם לפניהם התנהלה מערכת לחצים מורכבת על כל אחת מהחברות באו"ם, הן מן הצד היהודי, הן מן הצד הערבי וגם מצד כל אחת ממעצמות המלחמה הקרה. לאחר אינספור דיונים, ועדות ודחיות, הצעות שוחד לכאורה ושלל סיפורים על אלתורים וקשרים אישיים, ובצירוף אינטרסים נדיר בו ברה"מ וארה"ב תמכו שתיהן בהצעה, היא התקבלה בעצרת הכללית ברוב של 33 מול 13. עשר מדינות נמנעו בהצבעה, כולל בריטניה.
חגיגות השמחה למשמע התוצאות הן אולי הדימוי הזכור ביותר מיום הכ"ט בנובמבר, אך מעט מדי זוכרים כי ממש למחרת פרצה בפועל מלחמה.
הערבים דחו כמובן את ההצעה על הסף. מוסא אל עלמי, ראש מחלקת ההסברה של הליגה הערבית, טען כי החלטת האו"ם היא "פתרון פרו-ציוני כמעט במאה אחוז", והוסיף כי "הצעה שתאפשר המשך עלייה יהודית גם היא הצעה שהערבים לעולם לא יסכימו לה".
לדבריו, "הערבים יתנגדו בכל האמצעים העומדים לרשותם להמלצות הוועדה המיוחדת והניסון לכפות את תכנית החלוקה יוביל למלחמה במזרח התיכון". הוועד הערבי העליון תיאר את דו"ח ועדת האו"ם כ"מגוחך, לא מעשי ולא צודק" והאשים אותה ב"מגמה פרו-ציונית" וקבע כי "הערבים יתנגדו בכוח לכל ניסיון לבצע את המלצת הוועדה".[iii]
בדצמבר 1947 התכנסו ראשי מדינות ערב בקהיר והחליטו "לעשות להכשלת תכנית החלוקה, למנוע הקמת מדינה יהודית בפלשתינה ולשמור כי ארץ זו תהיה ערבית, עצמאית ומאוחדת". כמו כן הוחלט לארגן כספים, מתנדבים ותחמושת לטובת הלחימה בארץ ישראל.[iv] הנציג הפלסטיני חוסייני איים כי "קו החלוקה יהפוך לקו של דם ואש".
אבל כאמור עוד קודם לכן, בשעות הבוקר של ה-30 בנובמבר וכאשר הדי חגיגות הלילה עוד באוויר, כנופיה ערבית פתחה בירי לעבר שני אוטובוסים של אגד באזור פתח תקווה. בפיגוע המשולב נרצחו שבעה יהודים והוא נחשב ליריית הפתיחה בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. כותרות העיתונים העבריים וסוכנויות הידיעות היו חלוקות בין הצהרות שמחת היישוב על החלטת החלוקה, לבין דיווחים על עימותים ומהומות ברחבי הארץ.
דוד בן-גוריון, פרגמטי כתמיד, העיד בדיעבד כי למרות שראה ברחובות ירושלים "צהלה ושמחה" ואנשים "רוקדים ברחובות", הוא עצמו חש כי "השמחה לא הייתה במעוני". לדבריו כבר אז ידע "מה צפוי לנו" – "מלחמה עם כל צבאות ערב". את תחושותיו ביום ההיסטורי סיכם כשילוב של "גיל ורעדה".
ההמשך ידוע והתגשם כמעט במדויק לפי חששות בן-גוריון. מעט יהודים הצליחו תוך קורבן כבד לנצח את צבאות ערב העדיפים מבחינה מספרית, ורבים מתושבי הארץ הערבים ברחו או גורשו תוך כדי לחימה. ב-1967 השיג צה"ל ניצחון מזהיר נוסף ולאחר הסכם השלום עם מצרים ב-1979 והנסיגה מגוש קטיף ב-2005 עוצבו גבולות ישראל כפי שהם כיום, מרחק רב למדי מהצעת תוכנית החלוקה.
החלטת כ"ט בנובמבר ההיסטורית לכאורה נותרה על הנייר בלבד וכיום רובנו זוכרים בעיקר את התאריך ופחות את משמעותו. משה שרת שבנובמבר 1947 קרא לאו"ם לתמוך בחלוקה, עמד באותו הפורום פחות משנה לאחר מכן וקבע:
בשאלת הגבולות ישנן כאן שתי אפשרויות קיצוניות – או שאנו מקבלים את גבולות כ״ט בנובמבר כהלכה למשה מסיני ואין לשנות מהם אף כמלוא נימה, או שאנו רואים את הגבולות הללו [כגבולות] שכבר אבד עליהם כלח – מאז כ"ט בנובמבר חלו תמורות יסודיות ויש לדון בבעיה מחדש לאור המצב".[v]
שרת הסביר כך את השינוי במציאות:
אין החיים מאפשרים לנו להישאר קשיחים בעמדה של נאמנות מוחלטת להחלטה זו ללא שינוי. להחלטה ההיא היו הנחות מסוימות:
א. שהחלוקה תוגשם בדרכי שלום.
ב. שבמקרה שלא תוגשם בדרכי שלום, תבוא התערבות של האו"ם.
ג. שתוקם מדינה ערבית נפרדת בארץ-ישראל ושתהיה קשורה בברית כלכלית עם המדינה היהודית.
ד. שיוקם משטר בינלאומי יעיל בירושלים.
מכל ההנחות הללו לא התאמתה אף אחת, ועל כן לא ייתכן היום לגשת לבעיה על יסוד הנחות שלא התאמתו ושאינן עשויות להתאמת…לאור זה עלינו לתבוע עתה את גבולות הכ״ט בנובמבר עם תיקונים מסוימים…
לא יקשה עלינו להסביר את תביעתנו זאת. הגבולות ההם היו משונים, בלתי טבעיים. אפשר היה לנמק אותם רק בהנחה שלא יהיה צורך להגן. הסכמנו לגבולות אלה על יסוד ההנחה של ברית כלכלית והסכמנו לברית כלכלית על יסוד ההנחה של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל. ואולם כשאין מדינה ערבית ואין ברית כלכלית ויש צורך להגן על הגבולות, הרי זה מחייב שינויים מסוימים".
דברים אלו מפי הדיפלומט הישראלי הבכיר שרוב חייו ניסה לדבוק בדרכי שלום והדברות נוגעים בנקודה אקטואלית חשובה. גם כאשר היהודים היו מוכנים לפשרה כואבת לקראת סיום שלטון המנדט והתמקדו במאבק מדיני על פני צבאי, נסיבות התקופה וסרבנות מוחלטת מן הצד השני הובילו בפועל למציאות שונה בהרבה מהחלטות שהתקבלו בפורומים בינלאומיים שונים.
כבר אז הוכח מעבר לכל ספק כי מה שקובע בשטח הוא לא "מה יאמרו הגויים" אלא "מה יעשו היהודים". גם אם לא ביקשנו מלחמת עצמאות עקובה מדם, הצורך הדחוק היה קודם כל לנצח בה ולאחר מכן לדאוג מה יגידו בעולם. מאבק מדיני ואינטרסים עולמיים הם חשובים אך חשובות לא פחות הן העובדות בשטח שיקבעו ויחזקו אינטרסים ישראלים.
גם כיום, כאשר מצד אחד גורמים חיצוניים מנסים ללחוץ על ישראל ולהגביל את מרחב הפעילות הצבאי והמדיני שלה במהלך מלחמה גורלית ומתוך שלל אינטרסים זרים, ומנגד ההבטחות הפלסטיניות אודות "דם ואש" נותרו כמעט ללא שינוי, חשוב יותר מתמיד לזכור את הלקח האמיתי של כ"ט בנובמבר.
[i] אליהו אילת, המאבק על המדינה ב’, עמ’ 419.
[ii] שם, עמ' 420-419.
[iii] שם
[iv] משה גבאי (עורך), פלסטינים על פלסטין 1948-1880: תעודות ועדויות
[v] משה שרת, דָּבָר דָּבוּר 1948, עמ' 517. נאום בעצרת הכללית מיום 3.10.1948.
