עד עכשיו חילקנו את הארץ, הגיע הזמן לאחד אותה

75 שנים אחרי ההחלטה על תוכנית החלוקה, ישראל צריכה לקבוע ריבונות בכל חלקי הארץ כיעד לאומי

חוגגים בת"א לאחר הכרזת האו"ם ב-29.11.47 | הנס פין, לע"מ

75 שנים לכ"ט בנובמבר הן ציון דרך יפה, במיוחד כשהוא מקביל לרגע המכריע של הרכבת קואליציה לאומית אמיתית מזה הרבה שנים. קואליציה שתהיה לה משימת על – לאכוף את שליטת מדינת ישראל על ארץ ישראל באופן מלא. זו המשמעות של כל מונחי ה"משילות", "ריבונות", "שלטון החוק" ועד לנהלי פתיחה באש. כל מה שמבטיח שנהיה באמת בעלי הבית כאן, בבית הלאומי שלנו.

משימת הקואליציה תהיה כפולה. גם להגדיר, לתכנן ולקיים את תהליכי אכיפת השליטה על הארץ, וגם להסביר אותם לעם. להפוך את הציבור לשותף פעיל ומזדהה עם המשימה. זהו מבחן מנהיגות לאומית ייחודי, וכולנו צריכים להודות שנפלה בחלקנו הזכות לעמוד בו. זהו מבחן שאנחנו נכשלים בו כבר יותר מדי זמן.

הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 אמנם העניקה חותמת הכשר בינלאומית למדינה יהודית, אך היא גם קבעה את העקרון הפסול של חלוקת הארץ. עבור חלק מדור המייסדים, זה היה רק שלב ראשון בשחרור הארץ כולה, לכן גם מלחמת העצמאות נקראה "מלחמת השחרור". אבל במרוצת השנים "השחרור" נעלם. מאמצים כבירים הושקעו בלהחליף אותו ב"כיבוש" ודווקא חלוקת הארץ נמשכה, עד שהגיעה לשיא באסון אוסלו ובעקירת גוש קטיף וצפון השומרון. במקביל התחלנו לאבד את הנגב והגליל.

כאמור, לקואליציה הלאומית המתגבשת יש הזדמנות היסטורית לעצור את גלגל הנסיגות וקריעת הארץ, ולהתחיל בתנועה הפוכה. אנחנו חייבים לראות בארץ ישראל המערבית – זאת שממערב לירדן – כמקשה אחת. לראות אותה כך במונחים של ניהול המרחב הלאומי – תכנונית, תחבורתית, ביטחונית, כלכלית וחברתית. תוכניות הפיתוח מכל סוג שהוא לא יכולות להיעצר ב"קו הירוק". שחרור הארץ חייב להמשך. יש לנו מספיק עוצמה צבאית, כלכלית וחברתית כדי להתקדם מעבר לקו בו נעצר צה"ל ב-1949.

ולצד משימות יום-יומיות של תכנון קווי המים, החשמל וצירי התחבורה, אנחנו חייבים להשקיע במחיקת ה"קו הירוק" במקום הכי חשוב – בתודעה הלאומית. בשיח הציבורי, בתקשורת ובמיוחד במערכת החינוך. מפת ההיסטוריה הלאומית חייבת להיות מונגשת, מוכרת ומושרשת, ביחד עם הכרת הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. נקודות במפה, החל ממעברות הירדן שם חצה יהושע בן נון, דרך שילה וחברון, בית אל, שכם ועוד, חייבות להתחבר למפת המורשת שכל ילד מכיר. "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן".

מבלי שנחוש מתחת לרגלנו את הארץ כולה כשייכת לנו בזכות, לא נוכל להתקיים כאן. לכן הממשלה הלאומית החדשה חייבת לשקם את הגאווה והכבוד כבעלי בית בארצנו, להציג חזון לדורות הבאים (שגם לפניהם אנחנו "עתידים לתן דין וחשבון"), לפרוט אותו לתכנית פעולה וליישם אותה. ויפה שעה אחת קודם.

ההתנגדות לכך שליהודים תהיה מדינה ריבונית בכל הארץ תמשיך להיות חזקה (גם בתוך ישראל) ותמשיך לחבל במשימה מהרגע הראשון. אבל אין לנו ארץ אחרת. וגם אי אפשר לקיים מדינה התחומה בגבולות הצפופים של מישור החוף, כאשר הנגב והגליל נשמטים מידנו. פקקים ויוקר המחייה מפנים אותנו למרחבי יהודה ושומרון ולכל החלק המזרחי של ארץ ישראל המערבית, לפתח שם את עתידנו הלאומי. זו משימה עצומה, שלא יכולה להתבצע בצעדים קטנים ופעולות קוסמטיות בלבד.

בפסח אנחנו אומרים שכל דור חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. הדור שלנו חייב לראות את עצמו דווקא כמי שנפלה בחלקו הזכות להכינס לארץ ולרשת אותה, על מלא. כמו שנאמר בספר דברים –

 והֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"

רק אם נרגיש ונתנהל כבעלי הבית, נוכל להיות באמת עם חופשי בארצנו השלמה.


מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס”ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בברה”מ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. הבעיה – הכותב הוא אולי הליכודניק היחידי שחושב ונוהג נכון. אם הליכוד היה מורכב מאנשים נוספים כמו הכותב, הרבה ממצביעים פוטנציאלים של הליכוד (מכיר כמה וכמה מהם, כולל חברי המפלגה) לא היו נשארים בבית ביום הבחירות אלא קמים ומצביעים עבור הליכוד.