"אוסלו אפשר למפלצת הזאת לשפר את יכולותיה"

בימים האחרונים עולה לדיון האפשרות שהרש"פ תקבל בדרך כלשהי אחריות על רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, ותנהל ישירות את המשך המאבק בחמאס ובארגוני הטרור. אך האם היא באמת מסוגלת לכך?

זו סוגיה שימיה כימי הסכמי אוסלו, אך נדמה שהציבור שכח את לקחי התקופה העיקריים. אירועי הדמים של האינתיפאדה השנייה, במסגרתם שוטרי הרש"פ לקחו חלק בארגון וביצוע מתקפת הטרור הרצחנית, מיקדו את תשומת הלב הציבורית בבוגדנות של ערפאת. ההנחה כאילו אש"ף הוא פרטנר כלשהו לשלום התמוטטה לחלוטין, עמדה בה רוב הציבור מחזיק עד היום.

אולם היה מרכיב נוסף להסכמים שחשיבותו לימינו רבה אף יותר. לצד השאיפה לכונן שלום ולצעוד לעבר המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, קמה ציפייה מרכזית נוספת: שהרש"פ תילחם בחמאס במקום צה"ל. והזירה העיקרית לכך הייתה אמורה להיות בעזה. המובאות להלן לקוחות מתוך ספרו של יובל בלומברג 'מלכודת אוסלו', שקריאתו מומלצת במיוחד בימים אלו.

כך אמר יצחק רבין בראשית התהליך ב-1993:

אני מקווה שיימצא פרטנר אשר יהיה אחראי לבעיות הפנים בעזה. הוא יטפל בהן בלי בג"ץ, בלי בצלם ובלי בעיות של כל מיני יפי נפש, אימהות ואבות למיניהם"

ובהזדמנות אחרת אמר:

אני מעדיף שפלסטינים יצטרכו להתמודד עם השלטת סדר בעזה. אולי הפלסטינים יעשו את זה יותר טוב מאיתנו. אל תדאגו — שם לא יהיו בג"צים. האגודה לזכויות האזרח לא תבוא לשם לבדוק ולבקר. יש להם את הכללים שלהם. אבל העיקר הוא שלא חיילי צה"ל יעשו זאת"

זו הייתה התפיסה. ישראל התקשתה להתמודד עם התפתחות חמאס בשטח, והרש"פ שנתפסה כ"גיבורים מקומיים" כפי שתיאר זאת בזמנו נחום ברנע, היא שתוכל לעשות סדר: "הם חזקים ומטילי אימה. לא יהיה גורם שייטיב מהם להילחם בחמאס", הסביר ברנע.

כדי להבין את ההקשר לאירועים ולשאיפה המדינית הזו, כדאי להיזכר במעט רקע. חמאס, בניגוד לאש"ף, היה מאז ומתמיד גורם מקומי שצמח מתוך השטח הפלסטיני. הארגון התפתח בתשתית חברתית-תרבותית של האחים המוסלמים שפעלה ברצועת עזה עוד מאמצע שנות ה-70, ויצרה רשת ענפה של מוסדות צדקה, חינוך ודת.

חמאס נוסד באופן רשמי ב-1988 בשמו המוכר כיום, והחל לקחת חלק באינתיפאדה ובמתקפות גוברות נגד ישראל. אש"ף לעומת זאת פעל מבסיסים מחוץ לגבולות המדינה: בירדן, בלבנון ולבסוף בטוניס. כאשר אש"ף תמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, מדינות המפרץ העבירו לחמאס את תקציבי התמיכה שלהם בפלסטינים. בראשית שנות ה-90, כאשר החלו השיחות באוסלו, חמאס כבר היה גורם חזק ומבוסס, בעיקר ברצועת עזה.

תיאוריית אוסלו גרסה כי דווקא חולשת ערפאת ותלותו בהסכמה ישראלית והכרה מערבית, יהפכו את המלחמה בחמאס לאינטרס ישיר ומרכזי שלו, ובכך הרש"פ תוכל להחליף את ישראל במאבק בטרור. כפי שהסביר האלוף במיל' שלמה גזית: "בין הפלסטינים בשטחים תפרוץ מלחמת אזרחים עם תחילת המנהל העצמי, אך השפעתה על ישראל תהיה מינימלית, והזרם המרכזי באש"ף יוכל להתגבר על מתנגדי ההסכם".

זו הייתה השאיפה אולם התברר כי בינה לבין המציאות קיים פער גדול. לא ברור בכלל האם ערפאת רצה להילחם בחמאס בנחישות הנדרשת, ויותר גרוע: גם לו היה באמת רוצה, לא בטוח שהיה בכלל יכול.

בשנות השיא של האינתיפאדה הראשונה נרצחו בפיגועי טרור מדי שנה כ-25 יהודים בממוצע. המחיר היה כואב והרצון בציבור הישראלי לשלום והפסקת שפיכות הדם עלה. אלא שחתימת הסכמי השלום הביאה לתוצאה ההפוכה ולהסלמה בפיגועים: בשנת 1993, במהלכה נוהל המו"מ החשאי ונחתמו ההסכמים, נרצחו 58 ישראלים, 21 מתוכם אחרי הטקס החגיגי בבית הלבן; ב-1994 נרצחו 71 ישראלים, 38 מתוכם בפיגועי התאבדות ומשם המספרים הלכו ועלו.

הנתונים מראים בבירור כי ככל שהתקדם השלום, התקדם גם הטרור שיצא במהירות משליטה. מפיגועים ספורדיים שגבו קורבנות ספורים, החמאס השתכלל והחל לבצע פיגועים המוניים באמצעות מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים. הדבר יצר מבוכה קשה לממשלת רבין שמכרה לציבור שחר של יום חדש, ולחץ עליה לשנות מגמה ולגרום לערפאת למלא את חלקו בהסכם.

בהזדמנויות רבות התברר כיצד ערפאת הלך בין הטיפות. הוא גינה את הטרור במידה מינימלית כדי לצאת ידי חובה מול ישראל והמערב, בזמן שמול הקהל הביתי שיבח מחבלים והצדיק את מעשיהם. יש לכך דוגמאות לרוב, נביא אחת.

לאחר הפיגוע הרצחני בצומת בית ליד בינואר 1995 בו נרצחו 22 ישראלים על ידי מחבלי הג'יהאד האסלאמי, ערפאת התקשר לרבין להביע את "צערו על הפיגוע", מסר "תנחומיו" למשפחות, וקבע כי "יש להמשיך בתהליך השלום". הוא שלח גם את יועצו דאז אחמד טיבי להודיע כי "מטרת הארגון שביצע את המעשה היא לרצוח את תהליך השלום״.

אבל ערפאת לא גינה את הפיגוע. "שאלתי אותו מדוע הוא אינו מגנה את הפיגוע", סיפר רבין לחבריו, "וערפאת השיב כי הד"ר טיבי כבר גינה את הפיגוע. אמרתי לו כי הוא, ערפאת, צריך לגנות את הפיגוע, ולא הד"ר טיבי, משום שערפאת עומד בראש הרש"פ". אך ללא הועיל. המסר לרחוב היה ברור: ערפאת לא מגנה פיגועי טרור. יתרה מכך: הפלסטינים הקימו סוכת אבלים לזכר של המחבלים מבית ליד, אליה הגיעו מאות תומכים לצעדה גלויה, והרש"פ לא נקפה אצבע.

ערפאת לא רק שלא גינה, אלא גם הטיף בעצמו לג'יהאד וטבח. מקרה מוכר הוא נאום יוהנסבורג, בו השווה בין הסכמי אוסלו להסכם שחתם מוחמד עם בני שבט קורייש, והסביר כי מדובר בהסכם זמני שנועד לשרת את המטרה הרחבה: השמדת ישראל.

"כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה. אבל להמשיך את הדרך עד ירושלים, עלינו להמשיך ביחד, ולא לבד". כאן פנה למוסלמים ברחבי העולם: "עליכם לבוא ולהילחם, ולהתחיל את הג'יהאד לשחרור ירושלים". ואם זה לא היה ברור: "ואני אומר לכם בכנות, מאח לאח, אנחנו זקוקים לכם. אנחנו זקוקים לכם כמוסלמים, כמג'הדין".

הנאום הוקלט ופורסם ברדיו בישראל, מה שהוביל לדרישה מערפאת להבהרות. בפגישה עם פרס כמה ימים לאחר מכן ערפאת טען כי דבריו לא הובנו כהלכה: "מוחמד דיבר על ג'יהאד קטן ועל ג'יהאד גדול, הג'יהאד הגדול הוא הג'יהאד של הנפש, לא ג'יהאד אלים". פרס הסתפק בזה והמשיך לקדם את ההסכם, אותו כינה "החכם ביותר, ההכרחי ביותר והטוב ביותר שישראל עשתה".

ערפאת המשיך לעודד את הטרור בנאומיו בערבית, לתמוך בג'יהאד ולשבח מחבלים מכל הארגונים, כולל התייחסויות אוהדות לשייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס שישב אז בכלא הישראלי: "אם יש מביניכם מישהו שיש לו הסתייגות מהסכם אוסלו, וואלה, לי יש אלף הסתייגויות מאוסלו. אני יודע שהדרך ארוכה וקשה ומפרכת אחיי, אבל אני אומר לאסירינו ולעצורינו, ובראשם לנסיכם שייח' אחמד יאסין, אני אומר זאת אחיי".

לצד הרטוריקה הזו כלפי פנים, ערפאת לעיתים גינה או התנער מטרור, בעיקר לאחר שהאמריקנים הפעילו עליו לחצים בנושא. אך גם במקרים המעטים בהם פעל נגד חמאס, זו הייתה רק פעולה למראית עין. במה שזכה לכינוי ה"דלתות המסתובבות", הרש"פ הייתה מבצעת מעצרים של פעילי חמאס ומשחררת אותם כעבור ימים ספורים.

בספטמבר 1994 דווח למשל על גל מעצרים שביצעה הרש"פ בקרב עשרות פעילי הג'יהאד האסלאמי, רובם פעילים פוליטיים ולא מחבלים. אך כעבור שלושה ימים רובם המוחלט שוחררו. במקרה אחר ערפאת הודיע על מעצר ראש הג'יהאד האסלאמי בעזה, אך התברר בדיעבד כי הוא למעשה שוהה בדירת מסתור ואף יצר קשר עם אשתו.

באפריל 1995 דווח על מעצר 250 אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי, ועל הוראת הרש"פ להקים מנגנון לרישוי ורישום כלי נשק. הדבר עורר תקווה אצל רבין שערפאת עושה סוף סוף את "הדבר הנכון". אולם התברר, שוב, כי מדובר בהונאה. כך סוכמה הפרשה ב'ידיעות אחרונות':

גל המעצרים האחרון ברצועה הוא ה־11 בשנה החולפת. כמו אחרי כל פיגוע דרמטי, נשלחים אותם השוטרים לאסוף את אותם הפעילים הפוליטיים, תוך השמעת אותן הצהרות על מאבק במתנגדי השלום. אף מחבל לא נעצר. אף סליק נשק לא נתפס. העצורים התרגלו, הם יודעים שהשחרור יבוא בתוך ימים. בחמאס אומרים שערפאת רוצה לרצות את הישראלים, להיראות כמי שנלחם בטרור, אבל הוא פוחד ממאבק אמיתי פוחד ממלחמת אחים"

וכך זה נמשך כל תקופת אוסלו. ערפאת לא נלחם בחמאס. הוא לא רצה לעשות זאת ולא יכל לעשות זאת גם אילו היה רוצה. כבר בחודשים הראשונים ליישום ההסכמים גברו הפיגועים. ירי, דקירות, התפרעויות ויידוי בקבוקי תבערה הפכו למציאות יום-יומית, ונורות האזהרה החלו להבהב בצד הישראלי.

"בשבועות הראשונים של הממשל העצמי הפלסטיני בעזה, התברר לנו בעליל כי ערפאת ואנשיו אינם משתמשים בבסיס הכוח החדש שלהם כדי לפרוק באופן שיטתי את נשקם של חמאס ושל גופים אופוזיציוניים אלימים אחרים", העיד לימים בספרו אורי סביר, אז מנכ"ל משרד החוץ תחת פרס. וכבר אז הפלסטינים סיפרו לסביר סיפורים:

אתם לחמתם נגד הטרור רק בכוח — ונכשלתם", אמר לי חסן עספור כשנפגשנו בראשונה בעזה. "לערפאת יש אסטרטגיה שונה, והיא תצליח. תסמכו עליו, חזקו אותו, ותראו. אנחנו מקיימים משא ומתן עם חמאס ורבים מאנשי חמאס עוברים לצד שלנו"

במקום להלחם בחמאס, ערפאת הגיע איתו להסכמות. ביולי 1995 הרש"פ וחמאס החלו במגעים על הבנות לפיהן חמאס "יחדול מפעילות צבאית מתוך שטחי הרש"פ", שבאותו זמן כללו את עזה ויריחו בלבד. פיגועים שיוצאים משאר הערים הפלסטיניות, הכפרים והשטח סביבם – עם זה לא הייתה לרש"פ בעיה. ההסכם נחתם בדצמבר ובמסיבת עיתונאים משותפת הכריז חמאס כי "אין מטרתו להביך את הרש"פ". דובר הרשות סאלים זנון אמר אז: "אנחנו לא מגיניה של ישראל". המטרה הייתה ברורה: להוריד את הלחץ מהרשות כמי שלא מטפלת בטרור שבשטחה, ובמקביל לאפשר לחמאס להמשיך לעבוד כרגיל למען המטרה המשותפת.

אש"ף שהובא ארצה מטוניס קיבל נשק, תחמושת ואימונים כדי להילחם בחמאס בלי בג"צ ובלי בצלם, החליט ש"אין פתרון צבאי לטרור" ופעל מול חמאס באמצעים פוליטיים. פלא שזה קרס? המודיעין הישראלי, אגב, טען בזמן אמת כי ההסכם הזה הוא "עניין של פרשנות".

המצב היה כה חמור עד שכבר בספטמבר 1994, ארבעה חודשים בלבד אחרי שנחתמו הסכמי קהיר המכונים "עזה ויריחו תחילה" כמימוש הראשון של אוסלו, ופחות משלושה חודשים אחרי שערפאת נכנס לעזה בליווי אלפי מחבלי אש"ף, רבין הבין שהעסק לא עובד:

אם הפלסטינים לא מסוגלים לספק ביטחון כפי שהתחייבו — הבסיס לכל התהליך בסימן שאלה… אם הפלסטינים לא יוכיחו יכולת להשתלט על ביצועי הטרור של החמאס והג'יהאד נצטרך לשקול באיזו מידה יש להמשיך את המשא ומתן על העברת הסמכויות ועל יישום ההסכם. לא נקבל מצב, שבו הצד הפלסטיני אינו ממלא את חלקו בהסכם, ואנחנו נמשיך כאילו לא קורה דבר"

מפקד אוגדת עזה דאז, תא"ל דורון אלמוג, ניסח את הדברים בפשטות: "39 מקרי ירי מאז האוטונומיה, והפלסטינים לא תפסו אף מחבל". בראיונות הודה הרמטכ"ל אהוד ברק כי יישום אוסלו הביא להחרפת המצב. "האם נכונה הטענה שביצוע הסכם אוסלו יצר את התנאים שבהם יכלה המפלצת הזאת לשפר את יכולת הפעולה שלה?", נשאל ברק על ידי העיתונאי רון בן ישי, והוא השיב: "אין שום ספק".

על רקע ההתדרדרות הביטחונית המהירה, פרסם רפי איתן, מבכירי המוסד לשעבר, מאמר שסקר את המציאות החדשה והציע לבחון הכל מחדש. "הודעתם של יאסר ערפאת ודובריו כי מצאו שפה משותפת עם חמאס סתמה את הגולל על יכולתם ורצונם של הפלסטינים לחיות בשלום עם ישראל", כתב איתן ב'ידיעות אחרונות' בדצמבר 1994.

לדבריו, מאז שעברה השליטה ברצועת עזה לידי ערפאת איבדה ישראל את השליטה בנתיבי ההברחה לרצועה "כדי לא לפגוע בהסכמי אוסלו", מה שהביא להברחת כמויות נשק שהן "מעבר לכל דמיון". עוד הוסיף כי "יש עדויות לכך שה'מגפה' הולכת ומדביקה 'כיסים' ראשונים בתחומי הקו הירוק, בין ערביי ישראל".

איתן קרא לממשלה להכיר בעובדות ולחשב מסלול מחדש:

אני יודע שקשה לעכל זאת, במיוחד למי שהאמינו שעידן חדש הגיע. אני יודע שיש עוד מי שמאמינים שהורדת ההתנחלויות תעזור לערפאת להחזיר לעצמו שליטה ולהתמתן. אין לכך כל סיכוי. ייתכן שערפאת ידע לתמרן ולשרוד, אבל לא יוכל יותר להדביר את הטרור ולכפות שלטון מסודר. המיליציות הפירטיות עברו את נקודת האל חזור. העם הפלסטיני אינו מוכן ואינו נכון לשלום עם ישראל — לפחות לא בעתיד הנראה לעין"

אלו היו פני הדברים בחודשים הראשונים להסכמי אוסלו, לפני רצח רבין ועליית הליכוד ונתניהו, כאשר המצב היה בשליטה מלאה של ממשלת השמאל והכל התקדם על פי תוכניתם "אדריכלי השלום" ופטרוניהם האמריקניים. זו התקופה המתוארת לנו היום כ"אווירת אופוריה" בישראל, בה חיינו בתחושה שהעולם נפתח בפנינו והכל יהיה טוב.

ההמשך ידוע. דווקא בתקופת נתניהו חלה ירידה בפיגועים, אבל הרש"פ שברה את הכלים במהומות הכותל במהלכן נשק שנמסר לידי השוטרים הפלסטינים הופנה לראשונה כלפי ישראל. ישראל של סוף שנות ה-90 התנהלה בין הטרור האש"פי לבין הטרור החמאסי, שהמשיך להכות תוך עצימת עין מצידו של ערפאת, עד להתפוצצות באינתיפאדה השנייה, במהלכה הצהיר ראש אמ"ן עמוס מלכא כי ערפאת נותן את ברכת הדרך לפיגועים ולמעשה אין כבר הבדל בין ארגוני הטרור השונים. "האינתיפאדה הנוכחית כבר אינה עממית, אלא מכוונת מלמעלה על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים".

ומה קורה היום? מבצע 'חומת מגן' החזיר את הנוכחות הצבאית הישראלית, ובמהלך השנים שאחריו נוטרלו באופן שיטתי תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. מה שיוצר אשליה כאילו הרש"פ כיום היא "משהו אחר", שאפשר לראות בו שותף במאבק נגד החמאס והג'יהאד. אבל גם זה בלוף.

כל התסמינים המדאיגים שהיו בשטח בשנות ה-90 קיימים גם כיום. מערכת החינוך של הרש"פ רוויה בהסתה אנטישמית מהסוג הברברי והירוד ביותר. הרש"פ תומכת כלכלית במשפחות מחבלים שרצחו יהודים, ללא הבדל ארגוני או אידאולוגי, ומקיימת פולחן שאהידים מפותח בדמות הקדשת כיכרות, קיום עצרות, שמות רחובות וכדומה. לאחרונה גם מתגברים מעשי טרור המבוצעים על ידי שוטרים פלסטינים במהלך שירותם.

גם הייתה רוצה, הרש"פ לא מסוגלת להילחם בחמאס. חימושה דל, אימונה גרוע, והלכידות בשורותיה לוקה. והחשוב ביותר – אין לה תמיכה עממית בשטח. חמאס ניצח בבחירות כבר ב-2007 ומאז לא התקיימו בחירות ברשות, אך בכל הסקרים הוא מנצח בענק, וזה עוד לפני ה-7.10, שהוביל לעליה בתמיכת האוכלוסייה ביו"ש בטרור החמאסי. כאשר נוצר לראשונה עימות רציני בין כוחות הביטחון של הרש"פ לחמאס בעזה, בשנת 2007, הוא הסתיים בקריסה מוחלטת ובריחה המונית של אנשי המנגנונים מחוץ לרצועה.

הרש"פ חיה כיום על כידוני צה"ל. לעיתים רחוקות מאוד היא מבצעת מעצרים של פעילי חמאס וארגוני טרור אחרים, וכשהיא עושה זאת מדובר בצעדים חריגים וחלקיים מאוד. גם בשיא "הצלחתם" של הסכמי אוסלו, הרש"פ מעולם לא הפגינה רצון או יכולת להילחם בחמאס, ואין שום סיבה שמשהו מזה ישתנה היום.

זה לא מקרי: לאש"ף וחמאס מטרות דומות ואמצעים דומים. שניהם ארגוני טרור שמטרתם השמדת ישראל. ומהבחינה הזו, שהיא היחידה החשובה מבחינתנו, ההבדלים ביניהם הם הבדלים של טקטיקה וסגנון. הרש"פ כבר עשתה את ה-7 באוקטובר שלה. אנחנו קוראים לזה האינתיפאדה השנייה. הסיבה היחידה שהיא לא עושה זאת שוב הוא צה"ל. מי שחושב שהיא מסוגלת לעשות משהו אחר חי בסרט מסוכן.