לא לעסקאות על חשבון הניצחון

אחד הטיעונים שנועדו להצדיק עסקות לשחרור החטופים הוא שהחטופים מוחזקים על ידי תנועת טרור רצחנית ונמצאים בסכנת חיים מיידית. לא מדובר בחטופים ושבויים בידי מדינות המכבדות את הנורמות הבינלאומיות. ולכן עסקת שחרור חטופים גם במחירים גבוהים העלולים לסכן את חיילינו, מוצדקת בכך שחיי החטופים מצויים בסכנה מתמדת ויש לעשות "הכל" כדי לשחררם.

ישראל היא לא המדינה היחידה שהתמודדה עם דילמות מהסוג הזה. ורצוי לבחון כיצד נהגה ארה"ב, במלחמתה הקיומית מול מדינות הציר במלחמת העולם השנייה ובעיקר מול יפן שהחזיקה חיילים ואזרחים אמריקניים רבים באזורי הכיבוש שלה בפיליפינים, בסינגפור, הונג קונג, אוקינאוואה ובאיים קטנים רבים. יפן הקיסרית, להבדיל מגרמניה הנאצית, לא כיבדה את אמנת ז'נבה לגבי השבויים האמריקאים, הבריטים וההולנדים וכלפי אזרחי מדינות אלה.

לא מדובר במספרים קטנים כלל. הכוחות היפנים החזיקו בשיא כיבושיהם בשנת 1943 בכ-27,000 אלף חיילים אמריקאים וקרוב ל-14,000 אזרחים חטופים. יחסית לאוכלוסיית ארה"ב דאז שמנתה 125 מיליון איש, מדובר במספר גדול בהרבה ממספר החטופים המוחזקים בידי החמאס כיום. 41,000 שבויים וחטופים אמריקאים היו מהווים במונחים ישראלים של היום כ-2,925 חטופים בידי החמאס.

יחסם של היפנים כלפי החיילים השבויים בפרט היה לא פחות ואולי אף יותר ברברי ואלים מיחסו של החמאס לחטופינו. אחוז התמותה בקרב החיילים האמריקאים, שרבים מהם מתו בצעדות מוות במשך שלוש שנות שבי ואף יותר, עמד על 40 אחוז, זאת לעומת שיעור תמותה של אחוז אחד בלבד בשבי הגרמנים, שכיבדו את אמנת ז'נבה כלפי בעלות הברית המערביות (גם כלפי חיילי בעלות הברית היהודים). צעדת המוות בפיליפינים, הריכוז הגדול ביותר של כוחות אמריקאים וחטופים באסיה הכבושה, מצויין עד ימינו בטקס שנתי.

המעשים הברבריים של יפן לא היו תוצאת סאדיזם של יחידים בפיקוד היפני או בקרב חייליו בלבד. מאחורי הברבריות היפנית עמדה מדיניות עקבית שמטרתה למחוק את תדמית עליונות הגזע הלבן, ולא הייתה דרך טובה להמחיש זאת מלהרעיב ולענות את שבויי המלחמה – שהיוו את הסמל של "הקולוניאליזם המערבי". למותר לציין כי היפנים לא סיפקו כל ידיעה לגבי גורלם של השבויים, לא אפשרו ביקורים של הצלב האדום, ולא היה כל קשר דואר או אחר בין שבויים אלה ומוסדות ומשפחות אמריקאים.

אף כי יחסם של הכובשים היפנים כלפי האזרחים האמריקאים השבויים היה פחות נוקשה, גם הם חוו התנסות קשה למדי. האפיזודה הידועה מכולם התרחשה במנילה, בירת הפיליפינים, כשמנהלת הכיבוש היפני הכניסה 3,500 אזרחים אמריקאים למחנה הסגר שהוקם באוניברסיטת סנטו תומאס המקומית, מוקפת במגדלי שמירה עם הוראות להרוג כל מי שביקש להימלט. בספר עב-כרס על המחנה שנכתב על ידי אחד הכלואים, לא סופר על שום ניסיון בריחה כזה.

כל עוד ניהול המחנה היה בידי המנהל האזרחי, היו התנאים קשים אבל נסבלים. אבל בראשית שנת 1944, כשקצינים יפנים נטלו את ניהול המחנה, המצב החמיר במהירות. הרעב הגובר, מלווה בתנאים סניטריים ירודים ותשתית שהלכה וקרסה עקב העומס והצפיפות, הוביל לתמותה נרחבת. יעיד על כך סיפורה של מרי אדמס, אחות במקצועה ומי שהייתה ממונה לפני הכיבוש על בתי החולים שניהל הצלב האדום האמריקאי בפיליפינים. אדמס, שזכתה באות הערכה על פועלה למען הכלואים, שקלה 43 קילו בעת השחרור ומתמונה שלה עם אחיות אחרות בעת שחרורן נראה שגורלן היה כגורלה.

לאור המספרים הגדולים של השבויים האמריקאים, התנאים הקשים בהם הם הוחזקו והסכנה הברורה והמיידית לחייהם, נשאלת השאלה מה עשתה ארה"ב למען שחרורם?

מסתבר שהיא לא עשתה הרבה. במהלך כל שלוש שנות השבי, יצאו לפועל שתי עסקות חילופי שבויים בלבד, באמצע 1942 ושוב כעבור שנה. סך כל המשוחררים עמד על קצת מעל 3,000 נפש, פחות משמונה אחוזים מסך 41,000 הכלואים. לחילופי השבויים, השתמשו באוניית פאר שוודית שנשאה את דגלה של מדינה ניטרלית במהלך המלחמה. ברי המזל שיצאו מהתופת, ציינו את שפע האוכל על האונייה אחרי חודשים של מחסור ורעב ואת המים החמים והקרים שזרמו בברזים ובמקלחות – חיזיון שנעלם באזורי הכיבוש היפנים לפחות בקרב האזרחים והשבויים ממדינות בעלות הברית.

לא זו בלבד שמדובר היה במספר קטן של משתחררים במהלך המלחמה, האמריקאים עמדו על כך שהיחס בחילופי השבויים יהיה פריטטי, כלומר: אחד לאחד, למרות הא-סימטריה הברורה במספרי השבויים של כל צד והעובדה שהאמריקנים נזקקו לעסקה זו הרבה יותר מהיפנים. ארה"ב כמעט ולא החזיקה בחיילים יפנים שבויים – וה"שבויים" היו למעשה, אזרחים אמריקאים ממוצא יפני שהסכימו לחזור או להגר ליפן. כשמספר זה לא הספיק, ארה"ב שידלה, ויש אומרים שאף חטפה, אזרחים ממדינות דרום אמריקה ממוצא יפני כדי למלא את המכסות. למרות הא-סימטריה, ארה"ב עמדה על עיקרון הפריטטיות.

האם ארצות הברית התאכזרה לחייליה השבויים? האם להנהגה האמריקנית "לא היה אכפת" משבויי המלחמה? ההיפך הוא הנכון. היחס היפני המחפיר כלפי השבויים היה בראש הכותרות, ושימש כחלק מהותי מהתעמולה האנטי-יפנית במהלך המלחמה, אלא שההנהגה האמריקנית ידעה לתעדף את האתגרים שבפניה, והיא בחרה להתרכז בניצחון צבאי על מדינות הציר, במקום בהצלה נקודתית של שבויים.

מדיניות השבויים של ארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה חייבת להוות דוגמה לציבור ולמנהיגיה של ישראל במלחמה הקיומית הגדולה שלנו נגד החמאס. אחרי הכל, באופן יחסי היו ממדיו של הטבח ב-7 לאוקטובר גדולים לאין ערוך יותר מההתקפה על פרל הארבור, ומדינות הציר אף פעם לא הצליחו לפלוש ולו ליום אחד לארה"ב שעה שהחמאס הצליח לחדור 25 קילומטרים לתוך שטח ישראל.

גם אם ארה"ב הייתה מוותרת על עקרון השוויון בחילופי השבויים והייתה מוכנה לפצות את היפנים גם בתגמולים אחרים, ההם בוודאי לא היו כוללים השלכות אסוניות למאמץ המלחמתי כמו אלו שכוללת העסקה המסתמנת עם חמאס. דרישות החמאס להפוגות בלחימה, העברת אספקה ודלקים, וכמובן: שחרור סיטונאי של מחבלים עם דם על הידיים שימשיכו להפיץ טרור בישראל, עזה, ויהודה ושומרון, הן דרישות שכולן פוגעות באופן ישיר במאמץ המלחמתי ויש בהן לסכן חיים רבים.

אם יש משהו בהשוואות בין חמאס לנאצים ובין מטרות המלחמה של ישראל בעזה ("השמדת החמאס") למטרותיהן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הלקח ברור: עושים עסקות חילופי שבויים במשורה, באופן שוויוני ובוודאי לא בתנאים המסכנים את היעד המרכזי – מיטוט והכרעת האויב.

פרופ' הלל פריש הוא חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון