זה לא חוק גיוס, זה חוק כסת"ח

השיח הציבורי סוער בימים האחרונים סביב חוק הגיוס החדש הכולל הארכה משמעותית של שירות הסדיר והמילואים לצד המשך הפטור משירות של הציבור החרדי. החוק הזה מעורר את האמוציות ואת הפוליטיקה המוכרת לעייפה משנים של עיסוק בסוגיית גיוס החרדים, אולם יש כמה נקודות המחייבות בחינה מעמיקה.

משבר כוח האדם של צה"ל שהתגלה במלוא חריפותו במהלך המלחמה האחרונה הוא תוצאה של תהליך ארוך של שחיקה במוכנות ובבניין הכוח של צבא היבשה. התכניות הרב שנתיות ב-20 השנים האחרונות, שגיבשו רמטכ"לים כמו בני גנץ, גדי אייזנקוט ואביב כוכבי, כללו קיצור משך שירות החובה של הלוחמים הקרביים וקיצור של משך שירות המילואים.

אך קיצור השירות לא נעשה בחלל ריק, והוא היה חלק מתהליך עמוק של ניוון צבא היבשה, שכלל סגירה סיטונאית של חטיבות שריון וחי"ר, החלשה מכוונת של חלק מהחטיבות שנשארו בהתאם ל"חץ" המטכ"ל של המוכנות הצבאית (למשל אוגדה 252, שנוונה בכוונה) וביטול יכולות אחרות של צבא היבשה כמו היחמ"מ (מודיעין מטרות), או כוחות סיוע כדוגמת טייסות מסוקים. הצבא כולו צעד על טכנולוגיותו, והעתיד היה טמון בכטבמ"ים, מצלמות וסייבר. המון סייבר.

המלחמה האחרונה חשפה את הבלוף שעמד בבסיס הדוקטרינה הזו כולה. יש צורך בשריון, בלוחמי חי"ר, במודיעין שדה ובשלל גדול של יכולות ויחידות שנחשבו לנחלת העבר. שירות המילואים הארוך של יחידות רבות שחלקן עדיין לא השתחררו מוכיח זאת כאלף עדים. ואת זאת הצבא מנסה לתקן.

אבל גם את התיקון, הצבא, כדרכו, עושה בחוסר אחריות ובאופן לא מקצועי. עוד לא הסתיימה המלחמה, לא בוצעו תחקירים ולא נעשה עבודת ביקורת רצינית על תהליכי בניין הכוח שהובילו אותנו עד הלום, והצבא כבר דורש עוד תקציבים ועוד חיילים.

הצורך ברור, והחוסרים ידועים, אבל בטרם הוצגו תכניות מסודרות לבניין כוח חדש כבר מוצפת דרישה למשאבים נוספים, בלי אפילו לטרוח לספר לנו מה בכוונת הצבא לעשות במשאבים האלו. כבר התבשרנו על הגדלה של תקציב הביטחון בעוד 15-20 מיליארד שח מדי שנה, שתשמש על פי חלק מהפרסומים לרכישת עוד 4 טייסות של מטוסי קרב ו2 טייסות מסק"רים, כחלק מ"מסקנות המלחמה", שכמובן עוד לא פורסמו ולא נידונו כהלכה.

ומה יעשו עם הגדלת הסדיר וכוחות המילואים? לצה"ל אין תכנית רצינית לבניין כוח חדש. למעשה תר"ש תנופה, התכנית הרב שנתית שגיבש הרמטכ"ל הקודם כוכבי עדיין בתהליכי ביצוע עד לסוף השנה. והתכנית הזו כוללת, למקרה שלא ידעתם, את כל הכשלים של הקונספציה הקודמת: הקטנת יחידות השדה, הגברת ההצטיידות הטכנולוגית והאווירית, והמשך ניוון יחידות חי"ר ושריון במילואים והעברת הדגש ליחידות עילית מוגדרות על פי מה שמכונה "החץ הצה"לי".

לפני שהצבא דורש משאבים, מצופה ממנו להכין תר"ש חדש, להציג תכנית חדשה לבניין הכוח, להגדיר בצורה סדורה מה כשל בתכנית הקודמת ובאילו שלפניה, ולהוביל מהלך אחר שבונה כוח יבשה מאומן, מצוייד ורציני. בינתיים הכל נראה כמו פרטאץ' על גב פרטאץ'. והעובדה שרוב התקציב המוגדל מתוכנן לרכישת עוד מטוסים יקרים וחסרי רלוונטיות לזירות האיום הקרובות, מלמדת בעיקר שצה"ל מתכנן כרגע לעשות עוד מאותו דבר. עוד מצלמות, עוד סנסורים, עוד מטוסים, עוד פצצות חכמות, עוד "מכשול" חכם ועוד קונספציה שכבר מזמן פשטה את הרגל.

אז מה הצבא רוצה לעשות עם כוח האדם המוגדל? אני מצטער להיות זה שמבשר לכם את זה, אבל נראה שגם כאן אין בשורה. צה"ל הגדיר את שנת 2024 כ"שנת לחימה" (כאילו שלצבא יש שנים אחרות) ובהתאם הוא צריך לפתור כמה בעיות. ראשית הצבא הסדיר נשחק לעייפה במהלך המלחמה, ויש צורך בשימור רמת כוח האדם שבו, ולפיכך הארכת השירות תעכב את שחרורם של לוחמים מנוסים, וותיקי הקרבות בעזה, ותאפשר את המשך הפעלתם במהלך השנה הזו. בטווח הרחוק יותר מהלך זה יאפשר להגדיל את היחידות, אך ללא הגדלה מקבילה בציוד לחימה – בעיקר טנקים, נגמשים, תותחים מתנייעים, וציוד בסיסי ללוחמים זה בעיקר יהיה גידול על הנייר. ונכון לעכשיו לא שמענו על הצטיידות בציוד מסוג זה.

בעיה נוספת שהחוק נועד לפתור הוא שירות המילואים בבט"ש. בזמן שהסדיר יהיה עסוק מעל הראש בעזה ואולי בגבול הצפון, יש צורך בשימור היערכות מוגברת בבט"ש ביהודה ושומרון ובצפון, שגם בשעה שדברים אלו נכתבים עדיין מאויישים בעשרות אלפי חיילי מילואים המשרתים כבר למעלה מ-120 יום בצו 8. לשירות במתכונת כזו יש חסרונות רבים ועלויות רבות, וצה"ל צריך להתאים מחדש את תכנית הגיוס והפעילות של צבא המילואים למציאות החדשה של לחימה ארוכה ומתמשכת. החוק החדש, מאפשר לעשות בדיוק את זה.

מעבר להארכת גיל הפטור, שעליו נדבר תיכף, הוא כולל אפשרות להאריך משמעותית את שירות המילואים השנתי של כל חייל, שכיום מאפשר תעסוקה של 21 יום פעם ב-3 שנים. החוק החדש יאפשר העסקה של לא פחות מ-41 יום מדי שנה. במידה והחוק יעבור הוא יאפשר לצבא לעבור את "שנת הלחימה" בלי לגייס שוב מאות אלפי מילואימניקים בצו 8 מיוחד, שעלותו יקרה ושניתן להפעילו רק באישור שר הביטחון או הממשלה ואינו מאפשר גמישות לצבא.

בהתחשב בכך שרבים מחיילי המילואים שוחררו בדצמבר 2023, זימונם לשירות חדש בשנת 2024 יהיה על פי החוק החדש בצו רגיל, ולא בצו חירום.

גם הארכת גיל השירות אינה רצינית בהקשר הזה. לוחם בגיל 25-35 שונה מהותית מלוחם בגיל 35-45, וזה לא מקרי שברוב יחידות המילואים ישנה הידלדלות טבעית של הלוחמים בגילאי 35-40. ביחידה שבה שירתתי עד לא מזמן (כעת אני מתנדב ביחידה אחרת), הייתי אחד הבודדים שהגיעו לגיל 40 המופלג והיחיד בגיל זה שעוד שובץ בתפקיד לחימה. הארכת השירות לאנשים בגילאים אלה במתכונת הנוכחית אינה רלוונטית כמעט, למעט שיבוצם בתפקידי מפקדה ובט"ש, וזו ככל הנראה המטרה.

ניתן להציג תכנית חדשה גם למערך המילואים בהקשר הזה. הקמה של מערך מילואים ב', שמתחיל בגיל 35. כמו השחרור מהצבא הסדיר, שבו הצבא מארגן מחדש את כוח האדם ומשבץ אותו בהתאם ליכולות ולצרכים, גם בגיל זה הצבא יכול לשחרר את הלוחמים משירות מילואים א', שיכלול בעיקר את היחידות הלוחמות והמתמרנות, ולארגן אותם מחדש ביחידות מילואים ב', שיהיו יחידות בט"ש במהותן. תוך כדי תהליך זה ניתן גם לשבץ בתפקידי איכות לוחמי מילואים שרכשו מקצועות, ידע וניסיון ייחודיים בחייהם האזרחיים. מי שהשתחרר בגיל 21 כנהג טנק, ובינתיים הפך למומחה בתחום הרלוונטי לצה"ל, לא חייב להמשיך לנהוג בטנק בגיל 40.

גם כאן, דרישת הצבא לעוד חיילים בלי הסברים אינה רצינית ואינה מקצועית. במילים אחרות: ללא הצגת תכנית רב שנתית מעמיקה ומהפכנית של בניין כוח חדש, אימונים, שיקום יכולות, הצטיידות ובניית מסגרות לוחמות חדשות, לחוק הגיוס החדש יש רק השפעה אחת: הגדלת כוח אדם, וזה מה שהוא נועד לעשות. סביר להניח שלוחמי המילואים יועסקו על פי החוק החדש בבט"ש עד שירד הלחץ מהצבא הסדיר, ולאחר מכן ניתן לצפות שתדירות הזימון למילואים תרד לרמות שהייתה בשגרה, ואולי אפילו החוק ישונה חזרה.

בתזכיר חוק הגיוס החדש צה"ל בא לחברה הישראלית בדרישה להתמסרות מלאה ומבקש שנעמיד לרשותו את המשאב היקר מכל: עוד חיי אדם, עוד עסקים שיהרסו, עוד משפחות שייאנקו תחת הנטל. החברה הישראלית כבר הוכיחה שהיא מוכנה להתמסר באהבה, אך לנוכח הכשלים והמשבר העמוק של ה-7.10, נדרש גם שיקום האמון. דרישה לעוד חיילים בלי רפורמה רצינית בבניין הכוח, היא דרישה חצופה ויהירה, ומעל הכל פשוט לא מקצועית.

בינתיים, החוק הזה מעורר מחדש את שאלת השוויון בנטל וחוסר ההוגנות של הפטור החרדי, וחצי הזעם של הציבור מופנים לשם, בעוד שהפיקוד הבכיר של צה"ל מסית מעליו את הביקורת ומפנה את האש להיכן שנוח. חוסר השוויון וחוסר ההוגנות מול הציבור החרדי היא סוגיה קריטית הצריכה מענה, אך קשה להאמין שחוק גיוס כלשהו היה משנה את התמונה. זו סוגיה חברתית-כלכלית יותר משהיא צבאית-ביטחונית, והפניית הזעם הציבורי לשם היא משגה עמוק. כשמדובר בהתחמקות מביקורת ציבורית ומלקיחת אחריות, הפיקוד הבכיר שלנו תמיד מגלה תחבולנות וקטלניות.