ניידת ונייחת – העימות בין אילנה דיין וגלית ולדמן

קשה להבין מה בדיוק עובר על ישראל בלי לקחת בחשבון את התהום הפעורה בין כלל האזרחים הפטריוטים, הבטוחים בזהותם הלאומית היהודית, לבין האליטות הליברליות-פרוגרסיביות שכל דבר קולקטיבי מעורר בהן אי-נוחות, ואולי לא יהיה מוגזם לומר חרדה ממש. טבח 7 באוקטובר עורר ברוב הישראלים אינסטינקט רב-עוצמה של הישרדות, והם הגיבו כפי שניתן לצפות מחברה בריאה להגיב: בזעזוע, ואז בזעם, ולבסוף בנחישות. גם האליטות הפרוגרסיביות הגיבו כפי שניתן היה לצפות מהן: לאחר ההלם הראשוני שהוציא אותן לרגע מאיזון, הן חזרו אל חשדנותן הטבעית כלפי הרגש הלאומי והפטריוטיזם. עבורן, אינסטינקט ההישרדות הלאומי עצמו הוא יותר בעיה מכפי שהוא פתרון.

הפער הזה בין הציבור הלאומי לאליטה הפרוגרסיבית, בין הנייחים לבין הניידים, הוא לא בדיוק הפער בין ימין לשמאל, על אף שיש חפיפה רבה בין שני המושגים. כלומר זה לא בדיוק הבדל פוליטי אף שהשלכותיו הפוליטיות של ההבדל ממשיות. מכאן הקושי למסגר את הוויכוח בתוך גדרם הצרה של המונחים הרגילים של המחלוקת הפוליטית. ההבדל מובן לרובנו באופן אינטואיטיבי גם כשאיננו עוצרים להגדיר אותו. אבל מידי פעם הוא לובש צורה מוחשית וצלולה כמו זו שסיפקה הדרמה האנושית המאופקת שהתחוללה במסגרת התכנית עובדה בראיון שערכה אילנה דיין עם גלית ולדמן, אימו של רס"ן אריאל בן משה זכרונו לברכה, איש סיירת מטכ"ל, שנפל בקרבות ה 7 באוקטובר.

קטע קצרצר – דקה ו 47 שניות – מתוך השיחה הזאת עלה לרשת וזכה – בצדק – לתשומת לב רבה. כוחו של הקטע בפרסונליזציה שעשה לרעיונות המופשטים כשעל המסך התגלו שתי נשים המגלמות את שתי התפישות ואת הניגוד החריף ביניהן. אפילו תסריטאי מנוסה, לו ניתנה לו כל השהות בעולם לנסות לכתוב דיאלוג, היה מתקשה לתפוס כל כך הרבה על התהום הפעורה בין האליטה לבין שאר הישראלים בכל כך מעט מילים. ומתוך הדיאלוג הזה אפשר גם, נדמה לי, להבין את הסערה סביב סדר העדיפויות בין מטרות המלחמה, ומקום החזרת החטופים בתוכן. לכן יש טעם לחזור אליו ולבחון אותו בתשומת לב – שורה אחרי שורה.

צריך לומר ביושר, קודם לכל, שקשה מאד לראיין הורים שכולים טריים. הרעב של המדיה לריגוש ולסנסציה עומד בניגוד חריף להגינות הפשוטה ליחס מכבד כלפי כאבו הפרטי של אדם. אין מראיין מקצועי שלא התנסה בקושי להתגבר על הסתירה המובנית בסיטואציה. דיין מתמחה בהתמודדות עם קשיים מסוג זה, והיא עושה זאת טוב יותר מכל מראיין אחר בתקשורת הישראלית. הופעתה הפשוטה, האיפור המינימלי, המשקפיים נטולי המסגרת, התנזרותה מהתחכמות, צליל קולה השקט, המשלב רכות מלטפת עם דיקציה בהירה, חדה, אפילו מצוחצחת, עוטים על המציצנות התקשורתית עטיפה של מכובדות עיתונאית.

מתוך העמדה הזאת בדיוק בחרה דיין שלא להתחיל את השיחה עם ולדמן שזה עתה שכלה את בנה, באופן הצפוי, ב"אז קודם כל מה שלומך?" במקום זאת היא אותתה כבר במילים הראשונות על מודעותה לסכנת הוולגריות האורבת לשיחה מעין זו. "תגידי גלית", היא שאלה, כמהססת, "יש טעם לשאול אותך מה שלומך?" אבל ולדמן סירבה להתמסר לטשטוש הגבולות הזה, שביקש להציב את המראיינת בצידה של המרואיינת, כאילו הניחה יד חברית סביב כתפה, במקום לעמוד מולה. ולדמן השיבה בפשטות "כן" והבהירה, מצידה, שהיא לא צריכה שינהגו בה בכפפות של משי. דיין שברגע הראשון הגיבה לדברים כפשוטם, קיבלה את התיקון, ופשוט שאלה את השאלה.

אילנה דיין: מה שלומך?

גלית ולדמן: גאה מאד.

לא לתשובה הזאת דיין ציפתה. וכאן, שתי שורות אל תוך השיחה, הדיאלוג תפס תפנית מפתיעה ומכאן ואליך התפתח לעימות, משום שדיין הגיבה, מתוך הפתעתה כנראה, במשהו שהוא בעצם נזיפה סמויה.

דיין:     אמא שאיבדה את הבן שלה לפני שלושה שבועות וחצי…

ולדמן:  נכון.

דיין:    ויושבת מולי וזה ברור לי ש… אני לא יודעת אם את תבכי או לא תבכי, אבל את אומרת פה לא יראו…

ולדמן חתכה אותה בחדות.

ולדמן:  אני לא אבכה פה.

דיין:     פה לא יראו אישה שבורה.

ולדמן:  לא.

דיין:     פה יראו אישה גאה.

ולדמן:  נכון.

דיין:     כי זה מה שאת רוצה שיראו, או כי זה מה שאת מרגישה?

ולדמן:  כי אני רוצה ש… קציני צה"ל והפקודים שלהם להרים את הראש. זה השעה שלנו כעם. חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול.

דיין:     אבל מי שלא אמורה להיות מוכנה לזה בשום דרך זאת אמא שצריכה לקבור את הבן שלה.

אנחנו מלמדים סטודנטים לתסריטאות ותלמידי משחק שהסאבטקסט יותר חשוב מהטקסט. הסאבטקסט, מה שהדמות רוצה לומר באמצעות המילים, הפעולה שהיא עושה דרכן, יותר חשובים מהמילים עצמן. כאן הפעולה היא במובהק נזיפה. דיין אומרת לולדמן מה מצופה בעיניה מאם שכולה ולמה ולדמן אינה עומדת בציפיה הזאת. הסאבטסקט הוא: אם אינך המומה מכאב אז איזו מין אמא את?

ולדמן מגיבה לסאבטקסט הזה בהתרסה.

ולדמן:  שלחתי אותם לשם. הבנים שלי חיילים מגיל 14 וחצי. בפנימייה הצבאית של חיפה. יש לי עוד בן כזה.

דיין:     שהוא רק בן 15.

ולדמן:  שהוא רק בן 15.

דיין:     ואת תצטרכי עכשיו לחתום לו.

ולדמן:  ברור.

דיין:     בגלל שאת אמא שכולה.

ולדמן:  ברור. את תדברי איתו הוא יגיד לך את זה. ברור.

דיין:     אבל אני מדברת איתך.

ולדמן:  ברור!

דיין:     למה?

ולדמן:  יש לך מקום אחר להיות בו?

דיין:     יש לך אפשרות לאבד עוד בן?

ולדמן:  לא, זה כמעט קרה.

ולדמן מתייחסת כאן לבן אחר שלה, שביט, שגם הוא לחם בחמאס בשבת הנוראה של 7 באוקטובר. כשבתוך כל הכאוס הנורא נודע לשביט שאחיו אריאל נהרג, הוא חייג לאימו לשאול אם היא צריכה אותו לצידה. היא אמרה לו שלא יחזור הביתה בשבילה. שעליו להישאר עם חבריו הלוחמים. כך הוא עשה. מאוחר יותר הוא נפצע פציעה לא קלה בקרב על קיבוץ חולית, ליד דרום הרצועה, סמוך לגבול מצרים.

בעולמה התרפויטי של אלינה דיין, שבו רגשות פרטיים הם קדושים וכל דבר קולקטיבי חשוד, אובדן בן בקרב הוא מסוג האירועים שמאשררים את סדר העדיפויות המוסרי של האליטה, המעלה את הכאב הפרטי מעל לצרכים של הכלל. אבל ולדמן לא הניחה לדיין להפנות את האהבה האמהית כנגד הפטריוטיות. והרי יש גבול לכמה יכול עיתונאי לדחוק באם שכולה, בשם כאב שהוא אחרי הכל של האם ולא של העיתונאי.

ולכן כנראה, דיין פנתה כאן לאחור וכנגד ההתרסה של ולדמן עברה לדבר על עצמה ועל רגשותיה שלה. היא לא שאלה את ולדמן למה התכוונה באומרה ש"זה כמעט קרה". במקום זאת, כמו מטפלת העובדת עם העברה-נגדית, היא שאלה את עצמה אילו רגשות (לא אילו מחשבות) מעוררות בה עצמה המלים של ולדמן.

דיין:     אני מ… אני מנסה, מנסה להבין מה זה עושה לי שאת מדברת ככה. ודבר ראשון אני רוצה לברר איך את מארגנת לעצמך את זה. אני משוכנעת שאת…

ולדמן שוב קטעה את דיין בחדות:

ולדמן:  אני מנהלת אירוע.

דיין:     לא, ואת גאה עד מוות…

ולדמן:  כן.

דיין:     אבל איך את מארגנת את זה עם הכאב?

ולדמן:  יש זמן להכל. יש את כל החיים להתאבל. כרגע צריך לנצח.

דיין:     את לא צריכה כרגע לנצח.

ולדמן:  אני צריכה כרגע לנצח.

על פניו זו טענה פשוטה וישירה, שדיין אף על פי כן, מתעלמת ממנה: האישי תלוי בקולקטיבי – פשוטו כמשמעו, לעצם קיומו הפיזי. כשולדמן שאלה את דיין אם יש לה מקום אחר להיות בו, היא הדגישה שזה עניין של חיים ומוות, עבור הישראלים כולם.

ראיינתי את ולדמן בעצמי בגלי ישראל מאוחר יותר. הסכנה היא אמרה, הגיעה עד הבתים שלנו, עד המיטות שלנו. אנחנו צריכים להתעורר או שאיש מאיתנו לא יהיה בטוח. בלי צה"ל שיגן עלינו, אמרה, כולנו כבר היינו נדחפים אל תוך הים. או גרוע מזה.

כל זה צריך להיות ברור לכל מי שמביט על המציאות שנוצרה בישראל בעקבות הטבח במבט מפוכח. אבל הייתה בדברים של ולדמן, כמדומה, גם טענה נוספת, חשובה לא פחות: טענה נגדית לניסיון של דיין להציב את הרגשות הפרטיים ביחס של ניגוד בלבד מול הצרכים של הכלל. כי אם אתה רואה את העולם רק דרך רגשות פרטיים, סופך שאתה מקשה על אדם לשאת את הרגשות שאותם אתה מעלה על נס, מפני שאתה גוזל ממנו את האפשרות להתנחם.

אינני רוצה לשים מילים בפיה של ולדמן, אבל כך אני מבין את מה שאמרה: לקבל את עמדתה של דיין, המציבה את האימהות בניגוד פשוט לפטריוטיות – פירושו לגזול מולדמן את המשמעות של מות בנה. עבור ולדמן, הפרטי והכללי אינם מצויים בניגוד. הם שלובים זה בזה. מה שהיא התעקשה עליו בראיון – שכרגע צריך לנצח – אינו רק עמדה פוליטית ביחס לקולקטיבי. הוא יורד עד לשורש האישי והאימהי: בני לא מת לשווא.

כאן הרי נעוץ הדבר. השקפת עולמה של אילנה דיין מאיימת להפוך את ההקרבה הנוראה של גלית ולדמן לעניין אישי גרידא, ולכן בעל משמעות מוגבלת. אם כל זה היה רק אישי, הדבר יגזול ממנה את עמוד התווך הרגשי שהציבה מיד בפתיחת הריאיון, מה שזוקף את קומתה ושהוא כמדומה גם מעשנתה הנפשית החשובה: שהיא גאה מאד. גאה בבן הזה המסור, הגיבור, עז הרוח, שהקריב את עצמו בשביל דבר גדול מחייו בפרטיים, גדול ממנה וממנו כאחד, ולכן גם הוא עצמו גדול מן החיים סתם.

זה בדיוק הדבר שהאליטה החדשה החדורה ברוח אינדיבידואליסטית, הרואה באופן אינסטינקטיבי את כל מה שגדול מהיחיד, כמין מולך פוטנציאלי שעבורו אנחנו מקריבים את מה שיקר וייחודי בכל אחד מאיתנו. מכאן אפשר להבין גם איך האינסטינקט הזה, כשלוקחים אותו אל קצה ההגיוניות, נותן לגיטימציה לרעיון שהשכל הישר אינו סובל, או אינו אמור לסבול: הרעיון שעלינו לוותר על הניצחון במלחמה הזו, לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, ובלבד שיוחזרו החטופים – עכשיו. למסקנה כזאת אפשר להגיע רק מתוך עיוורון מרצון כלפי הקולקטיבי.

בקצה הקיצוני הזה זו עמדה המציבה את הרגש בעמדת עליונות מוחלטת מעל המחשבה, ואת היחיד מעל הכלל – עד כדי סתירה עצמית. משום שולדמן צודקת כמובן. גם הקולקטיב מורכב מיחידים שחייהם צריכים להיות יקרים מאותן סיבות. מי שלא רואה זאת מאמץ את העמדה המיוחסת לסטלין: שמותו של יחיד הוא טרגדיה, אבל מותם של מיליון זו סטטיסטיקה.

בניגוד לאליטה החדשה של ישראל, רוב הציבור, כמו האליטה הישנה, דורש להכפיף את הרגש למרות המחשבה הרציונאלית, ואינו רואה את הקיום של יחידים במנותק מן הקיום הלאומי הקולקטיבי, לא כל שכן מתוך ניגוד לסולידריות הלאומית.

במילים אחרות, רוב הישראלים הם פחות כמו דיין ויותר כמו ולדמן – אם כי רק לעיתים נדירות כמו ולדמן ממש. אבל הנחישות החדשה שהתגלתה לנו פתאום, ושלאמיתו של דבר רובנו הופתע מעצמתה, מה שרן ברץ קרא שובה של רוח 1948, עדיין לא חלחלה כלפי מעלה אל הממסד הישראלי. בזירה הפוליטית, בשירות המדינה, בתקשורת, באקדמיה, ובדרגים הגבוהים של הממסד הביטחוני, כולל במטכ"ל כמובן, עדיין לא הפנימו את השינוי הטקטוני שהתרחש בתשתיתה של החברה הישראלית ושינה, כך נדמה, את מבנה העומק שלה.

הביטחון הקיומי שעליו נבנתה חברת השפע הישראלית התערער, והיא לא תשוב להיות מה שהייתה לפני טבח 7 באוקטובר. הממסד ומנגנוניו יצטרכו להתאים את עצמם, מאחר שהישראלים כקולקטיב לא ישלימו לאורך זמן עם הקיבעונות המנטאליות של 6 באוקטובר. זו השעה שלנו כעם, כלשונה של ולדמן. במידה רבה מאד, הרגשות הפרטיים עכשיו מגויסים למשימה הקולקטיבית והתיישרו לפי קווי המתאר שלה. היחידים השתנו, לא רק הקולקטיב שהם שייכים לו השתנה. עכשיו הממסדים של אתמול יצרכו להתאים את עצמם לשינוי כדי שנוכל להתגבר על האתגרים העצומים, הגורליים שההיסטוריה הציבה – שוב – לפתחו של העם היהודי.