ניידת ונייחת – העימות בין אילנה דיין וגלית ולדמן

בראיון של אילנה דיין עם האם השכולה גלית ולדמן היא גילתה דבר מדהים – גאווה לאומית ונחישות להילחם על גורלה של ישראל.

גלית ולדמן. רוב הישראלים דומים לה יותר מאשר לדיין. צילום מסך

קשה להבין מה בדיוק עובר על ישראל בלי לקחת בחשבון את התהום הפעורה בין כלל האזרחים הפטריוטים, הבטוחים בזהותם הלאומית היהודית, לבין האליטות הליברליות-פרוגרסיביות שכל דבר קולקטיבי מעורר בהן אי-נוחות, ואולי לא יהיה מוגזם לומר חרדה ממש. טבח 7 באוקטובר עורר ברוב הישראלים אינסטינקט רב-עוצמה של הישרדות, והם הגיבו כפי שניתן לצפות מחברה בריאה להגיב: בזעזוע, ואז בזעם, ולבסוף בנחישות. גם האליטות הפרוגרסיביות הגיבו כפי שניתן היה לצפות מהן: לאחר ההלם הראשוני שהוציא אותן לרגע מאיזון, הן חזרו אל חשדנותן הטבעית כלפי הרגש הלאומי והפטריוטיזם. עבורן, אינסטינקט ההישרדות הלאומי עצמו הוא יותר בעיה מכפי שהוא פתרון.

הפער הזה בין הציבור הלאומי לאליטה הפרוגרסיבית, בין הנייחים לבין הניידים, הוא לא בדיוק הפער בין ימין לשמאל, על אף שיש חפיפה רבה בין שני המושגים. כלומר זה לא בדיוק הבדל פוליטי אף שהשלכותיו הפוליטיות של ההבדל ממשיות. מכאן הקושי למסגר את הוויכוח בתוך גדרם הצרה של המונחים הרגילים של המחלוקת הפוליטית. ההבדל מובן לרובנו באופן אינטואיטיבי גם כשאיננו עוצרים להגדיר אותו. אבל מידי פעם הוא לובש צורה מוחשית וצלולה כמו זו שסיפקה הדרמה האנושית המאופקת שהתחוללה במסגרת התכנית עובדה בראיון שערכה אילנה דיין עם גלית ולדמן, אימו של רס"ן אריאל בן משה זכרונו לברכה, איש סיירת מטכ"ל, שנפל בקרבות ה 7 באוקטובר.

קטע קצרצר – דקה ו 47 שניות – מתוך השיחה הזאת עלה לרשת וזכה – בצדק – לתשומת לב רבה. כוחו של הקטע בפרסונליזציה שעשה לרעיונות המופשטים כשעל המסך התגלו שתי נשים המגלמות את שתי התפישות ואת הניגוד החריף ביניהן. אפילו תסריטאי מנוסה, לו ניתנה לו כל השהות בעולם לנסות לכתוב דיאלוג, היה מתקשה לתפוס כל כך הרבה על התהום הפעורה בין האליטה לבין שאר הישראלים בכל כך מעט מילים. ומתוך הדיאלוג הזה אפשר גם, נדמה לי, להבין את הסערה סביב סדר העדיפויות בין מטרות המלחמה, ומקום החזרת החטופים בתוכן. לכן יש טעם לחזור אליו ולבחון אותו בתשומת לב – שורה אחרי שורה.

צריך לומר ביושר, קודם לכל, שקשה מאד לראיין הורים שכולים טריים. הרעב של המדיה לריגוש ולסנסציה עומד בניגוד חריף להגינות הפשוטה ליחס מכבד כלפי כאבו הפרטי של אדם. אין מראיין מקצועי שלא התנסה בקושי להתגבר על הסתירה המובנית בסיטואציה. דיין מתמחה בהתמודדות עם קשיים מסוג זה, והיא עושה זאת טוב יותר מכל מראיין אחר בתקשורת הישראלית. הופעתה הפשוטה, האיפור המינימלי, המשקפיים נטולי המסגרת, התנזרותה מהתחכמות, צליל קולה השקט, המשלב רכות מלטפת עם דיקציה בהירה, חדה, אפילו מצוחצחת, עוטים על המציצנות התקשורתית עטיפה של מכובדות עיתונאית.

מתוך העמדה הזאת בדיוק בחרה דיין שלא להתחיל את השיחה עם ולדמן שזה עתה שכלה את בנה, באופן הצפוי, ב"אז קודם כל מה שלומך?" במקום זאת היא אותתה כבר במילים הראשונות על מודעותה לסכנת הוולגריות האורבת לשיחה מעין זו. "תגידי גלית", היא שאלה, כמהססת, "יש טעם לשאול אותך מה שלומך?" אבל ולדמן סירבה להתמסר לטשטוש הגבולות הזה, שביקש להציב את המראיינת בצידה של המרואיינת, כאילו הניחה יד חברית סביב כתפה, במקום לעמוד מולה. ולדמן השיבה בפשטות "כן" והבהירה, מצידה, שהיא לא צריכה שינהגו בה בכפפות של משי. דיין שברגע הראשון הגיבה לדברים כפשוטם, קיבלה את התיקון, ופשוט שאלה את השאלה.

אילנה דיין: מה שלומך?

גלית ולדמן: גאה מאד.

לא לתשובה הזאת דיין ציפתה. וכאן, שתי שורות אל תוך השיחה, הדיאלוג תפס תפנית מפתיעה ומכאן ואליך התפתח לעימות, משום שדיין הגיבה, מתוך הפתעתה כנראה, במשהו שהוא בעצם נזיפה סמויה.

דיין:     אמא שאיבדה את הבן שלה לפני שלושה שבועות וחצי…

ולדמן:  נכון.

דיין:    ויושבת מולי וזה ברור לי ש… אני לא יודעת אם את תבכי או לא תבכי, אבל את אומרת פה לא יראו…

ולדמן חתכה אותה בחדות.

ולדמן:  אני לא אבכה פה.

דיין:     פה לא יראו אישה שבורה.

ולדמן:  לא.

דיין:     פה יראו אישה גאה.

ולדמן:  נכון.

דיין:     כי זה מה שאת רוצה שיראו, או כי זה מה שאת מרגישה?

ולדמן:  כי אני רוצה ש… קציני צה"ל והפקודים שלהם להרים את הראש. זה השעה שלנו כעם. חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול.

דיין:     אבל מי שלא אמורה להיות מוכנה לזה בשום דרך זאת אמא שצריכה לקבור את הבן שלה.

אנחנו מלמדים סטודנטים לתסריטאות ותלמידי משחק שהסאבטקסט יותר חשוב מהטקסט. הסאבטקסט, מה שהדמות רוצה לומר באמצעות המילים, הפעולה שהיא עושה דרכן, יותר חשובים מהמילים עצמן. כאן הפעולה היא במובהק נזיפה. דיין אומרת לולדמן מה מצופה בעיניה מאם שכולה ולמה ולדמן אינה עומדת בציפיה הזאת. הסאבטסקט הוא: אם אינך המומה מכאב אז איזו מין אמא את?

ולדמן מגיבה לסאבטקסט הזה בהתרסה.

ולדמן:  שלחתי אותם לשם. הבנים שלי חיילים מגיל 14 וחצי. בפנימייה הצבאית של חיפה. יש לי עוד בן כזה.

דיין:     שהוא רק בן 15.

ולדמן:  שהוא רק בן 15.

דיין:     ואת תצטרכי עכשיו לחתום לו.

ולדמן:  ברור.

דיין:     בגלל שאת אמא שכולה.

ולדמן:  ברור. את תדברי איתו הוא יגיד לך את זה. ברור.

דיין:     אבל אני מדברת איתך.

ולדמן:  ברור!

דיין:     למה?

ולדמן:  יש לך מקום אחר להיות בו?

דיין:     יש לך אפשרות לאבד עוד בן?

ולדמן:  לא, זה כמעט קרה.

ולדמן מתייחסת כאן לבן אחר שלה, שביט, שגם הוא לחם בחמאס בשבת הנוראה של 7 באוקטובר. כשבתוך כל הכאוס הנורא נודע לשביט שאחיו אריאל נהרג, הוא חייג לאימו לשאול אם היא צריכה אותו לצידה. היא אמרה לו שלא יחזור הביתה בשבילה. שעליו להישאר עם חבריו הלוחמים. כך הוא עשה. מאוחר יותר הוא נפצע פציעה לא קלה בקרב על קיבוץ חולית, ליד דרום הרצועה, סמוך לגבול מצרים.

בעולמה התרפויטי של אלינה דיין, שבו רגשות פרטיים הם קדושים וכל דבר קולקטיבי חשוד, אובדן בן בקרב הוא מסוג האירועים שמאשררים את סדר העדיפויות המוסרי של האליטה, המעלה את הכאב הפרטי מעל לצרכים של הכלל. אבל ולדמן לא הניחה לדיין להפנות את האהבה האמהית כנגד הפטריוטיות. והרי יש גבול לכמה יכול עיתונאי לדחוק באם שכולה, בשם כאב שהוא אחרי הכל של האם ולא של העיתונאי.

ולכן כנראה, דיין פנתה כאן לאחור וכנגד ההתרסה של ולדמן עברה לדבר על עצמה ועל רגשותיה שלה. היא לא שאלה את ולדמן למה התכוונה באומרה ש"זה כמעט קרה". במקום זאת, כמו מטפלת העובדת עם העברה-נגדית, היא שאלה את עצמה אילו רגשות (לא אילו מחשבות) מעוררות בה עצמה המלים של ולדמן.

דיין:     אני מ… אני מנסה, מנסה להבין מה זה עושה לי שאת מדברת ככה. ודבר ראשון אני רוצה לברר איך את מארגנת לעצמך את זה. אני משוכנעת שאת…

ולדמן שוב קטעה את דיין בחדות:

ולדמן:  אני מנהלת אירוע.

דיין:     לא, ואת גאה עד מוות…

ולדמן:  כן.

דיין:     אבל איך את מארגנת את זה עם הכאב?

ולדמן:  יש זמן להכל. יש את כל החיים להתאבל. כרגע צריך לנצח.

דיין:     את לא צריכה כרגע לנצח.

ולדמן:  אני צריכה כרגע לנצח.

על פניו זו טענה פשוטה וישירה, שדיין אף על פי כן, מתעלמת ממנה: האישי תלוי בקולקטיבי – פשוטו כמשמעו, לעצם קיומו הפיזי. כשולדמן שאלה את דיין אם יש לה מקום אחר להיות בו, היא הדגישה שזה עניין של חיים ומוות, עבור הישראלים כולם.

ראיינתי את ולדמן בעצמי בגלי ישראל מאוחר יותר. הסכנה היא אמרה, הגיעה עד הבתים שלנו, עד המיטות שלנו. אנחנו צריכים להתעורר או שאיש מאיתנו לא יהיה בטוח. בלי צה"ל שיגן עלינו, אמרה, כולנו כבר היינו נדחפים אל תוך הים. או גרוע מזה.

כל זה צריך להיות ברור לכל מי שמביט על המציאות שנוצרה בישראל בעקבות הטבח במבט מפוכח. אבל הייתה בדברים של ולדמן, כמדומה, גם טענה נוספת, חשובה לא פחות: טענה נגדית לניסיון של דיין להציב את הרגשות הפרטיים ביחס של ניגוד בלבד מול הצרכים של הכלל. כי אם אתה רואה את העולם רק דרך רגשות פרטיים, סופך שאתה מקשה על אדם לשאת את הרגשות שאותם אתה מעלה על נס, מפני שאתה גוזל ממנו את האפשרות להתנחם.

אינני רוצה לשים מילים בפיה של ולדמן, אבל כך אני מבין את מה שאמרה: לקבל את עמדתה של דיין, המציבה את האימהות בניגוד פשוט לפטריוטיות – פירושו לגזול מולדמן את המשמעות של מות בנה. עבור ולדמן, הפרטי והכללי אינם מצויים בניגוד. הם שלובים זה בזה. מה שהיא התעקשה עליו בראיון – שכרגע צריך לנצח – אינו רק עמדה פוליטית ביחס לקולקטיבי. הוא יורד עד לשורש האישי והאימהי: בני לא מת לשווא.

כאן הרי נעוץ הדבר. השקפת עולמה של אילנה דיין מאיימת להפוך את ההקרבה הנוראה של גלית ולדמן לעניין אישי גרידא, ולכן בעל משמעות מוגבלת. אם כל זה היה רק אישי, הדבר יגזול ממנה את עמוד התווך הרגשי שהציבה מיד בפתיחת הריאיון, מה שזוקף את קומתה ושהוא כמדומה גם מעשנתה הנפשית החשובה: שהיא גאה מאד. גאה בבן הזה המסור, הגיבור, עז הרוח, שהקריב את עצמו בשביל דבר גדול מחייו בפרטיים, גדול ממנה וממנו כאחד, ולכן גם הוא עצמו גדול מן החיים סתם.

זה בדיוק הדבר שהאליטה החדשה החדורה ברוח אינדיבידואליסטית, הרואה באופן אינסטינקטיבי את כל מה שגדול מהיחיד, כמין מולך פוטנציאלי שעבורו אנחנו מקריבים את מה שיקר וייחודי בכל אחד מאיתנו. מכאן אפשר להבין גם איך האינסטינקט הזה, כשלוקחים אותו אל קצה ההגיוניות, נותן לגיטימציה לרעיון שהשכל הישר אינו סובל, או אינו אמור לסבול: הרעיון שעלינו לוותר על הניצחון במלחמה הזו, לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, ובלבד שיוחזרו החטופים – עכשיו. למסקנה כזאת אפשר להגיע רק מתוך עיוורון מרצון כלפי הקולקטיבי.

 

בקצה הקיצוני הזה זו עמדה המציבה את הרגש בעמדת עליונות מוחלטת מעל המחשבה, ואת היחיד מעל הכלל – עד כדי סתירה עצמית. משום שולדמן צודקת כמובן. גם הקולקטיב מורכב מיחידים שחייהם צריכים להיות יקרים מאותן סיבות. מי שלא רואה זאת מאמץ את העמדה המיוחסת לסטלין: שמותו של יחיד הוא טרגדיה, אבל מותם של מיליון זו סטטיסטיקה.

בניגוד לאליטה החדשה של ישראל, רוב הציבור, כמו האליטה הישנה, דורש להכפיף את הרגש למרות המחשבה הרציונאלית, ואינו רואה את הקיום של יחידים במנותק מן הקיום הלאומי הקולקטיבי, לא כל שכן מתוך ניגוד לסולידריות הלאומית.

במילים אחרות, רוב הישראלים הם פחות כמו דיין ויותר כמו ולדמן – אם כי רק לעיתים נדירות כמו ולדמן ממש. אבל הנחישות החדשה שהתגלתה לנו פתאום, ושלאמיתו של דבר רובנו הופתע מעצמתה, מה שרן ברץ קרא שובה של רוח 1948, עדיין לא חלחלה כלפי מעלה אל הממסד הישראלי. בזירה הפוליטית, בשירות המדינה, בתקשורת, באקדמיה, ובדרגים הגבוהים של הממסד הביטחוני, כולל במטכ"ל כמובן, עדיין לא הפנימו את השינוי הטקטוני שהתרחש בתשתיתה של החברה הישראלית ושינה, כך נדמה, את מבנה העומק שלה.

הביטחון הקיומי שעליו נבנתה חברת השפע הישראלית התערער, והיא לא תשוב להיות מה שהייתה לפני טבח 7 באוקטובר. הממסד ומנגנוניו יצטרכו להתאים את עצמם, מאחר שהישראלים כקולקטיב לא ישלימו לאורך זמן עם הקיבעונות המנטאליות של 6 באוקטובר. זו השעה שלנו כעם, כלשונה של ולדמן. במידה רבה מאד, הרגשות הפרטיים עכשיו מגויסים למשימה הקולקטיבית והתיישרו לפי קווי המתאר שלה. היחידים השתנו, לא רק הקולקטיב שהם שייכים לו השתנה. עכשיו הממסדים של אתמול יצרכו להתאים את עצמם לשינוי כדי שנוכל להתגבר על האתגרים העצומים, הגורליים שההיסטוריה הציבה – שוב – לפתחו של העם היהודי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. המונופול על הפעלת הכח והמודיעין פוגע בצרכן הסופי.
    המשטרה משום מה תיפקדה טוב. איך זה ? לא יודע.
    צה"ל נכשל.
    גם פיקוד דרום הורעב למוות ונכשל בבט"ש. המח"ט הדרומי ז"ל נהרג כשהוא קופץ עם 4 אנשים. אין לו איתו אפילו נגמש על גלגלים עם כיתת חי"ר בכוננות.
    נראה שגם המודיעין נכשל בתרגיל זאב-זאב.
    אולי צריך לתת לראש הממשלה למזכיר הצבאי שלו לאלופי הפיקודים לחטיבות המרחביות בשטח אפליקציה כמו טוויטר שתציף כל הדרך עד למעלה ידיעות גולמיות שהדרגים של הסמל או התצפיתנית הבכירה החליטו שהן משמעותיות כל הדרך אל המזכיר הצבאי של ראש הממשלה והרמטכל ואלוף הפיקוד ולא תאפשר לקצינים בדרך ליירט אותן.

  2. המחבלים הגיעו עד לבתים ולמיטות שלנו. נסיגה אחרי נסיגה. פשרה אחרי פשרה. עיסקה אחרי עיסקה.
    מספיק עם העיסקאות והפשרות והנסיגות.

  3. החלוקה שלך לאליטה ולכל השאר הוא לא נכון כאן בטח עם הדמות של האם והבן והיחידה שממנו הוא הגיע.
    לא מבין מה הצורך לחלק לאליטה ולשאר העם. בעצם אני כן מבין להמשיך לפלג את העם ולקרוע אותנו מבפנים.
    וזה בלי קשר לביקורת הלגיטימית על הראיון הנבזי של אילנה דיין.

  4. ניתוח מרתק ועוצמתי מסכיםלחלוטין בעמדתה של האם ולדמן . כמישחווה את כל מלחמות ישראל כולל מלחמת השחרור אני גם חש שרוח מלחמת העצמאות חזרה. ב 1948 היינו דוד שנלחם בגולית הי
    ום אנחנו גולית שנלחם בדוד
    שושן שחם יליד אפריל 1941

  5. נדבקתי באופטימיות שלך גדי ולא אוכל לשחרר,
    הפסימיות אורבת מעבר לפינה,
    אני יודע שהיא האוייב שלי כרגע,
    מסתכל על הבנים שלי,
    האחד בחאן יונס והשני מתאמן, שניהם הם יחידה מובחרת,
    לא יכול לשאת את ההקרבה,
    יותר מכך לא יכול לשאת את אובדן הבית היהודי כאן בארץ ישראל

  6. כדי לזקק את הנקודה שלי גדי, אתייחס רק למלחמת הקיום.
    גם אנשי האליטה (הניידים בלשונך) הם חפצי חיים וגם הם יודעים ומרגישים כי הערבים בכלל וחמאס בפרט מאיימים על עצם חייהם.
    ההבדל הוא לא אינלקטואלי אלא הישרדותי ונובע מהדחפים היסודיים של כל חיה כשחייה מאויימים – היא מתלבטת בין הדחף להימלט לבין הדחף לברוח.
    הטענה שלי היא שאצל אנשי השמאל הדחף להימלט חזק בהרבה מהדחף להילחם ולכן הם נלחמים (ואפילו היטב) רק כאשר החרב מונחת על צווארם וחותכת כפי שקרה בראשית המלחמה.
    אבל גם אז מלחמתם שואפת להיות קצרה ככל שניתן וברגע שהם מרגישים שהאיום המיידי הוסר או הוקל הם מחפשים שוב לברוח ומכאן דחיפתם הבלתי נלאית להפסיק את המלחמה כבר מזמן.
    כל היתר זה תירוצים איתם הם מסבירים לעצמם ולכולי עלמא את הדרישה להפסיק, כולל ובעיקר שימוש בחטופים שהם לא ממש מתעניינים בשלומם אלא רק ביכולתם לשמש כלי להשגת מטרתם

  7. ניתוח נהדר. צריך להפיץ אותו בפוסטרים קשים-במיוחד-לקילוף על מסדרונות כל המרפאות הפסיכולוגיות, אצל יועצי ״העצמה אידית״ ו״מאמנים אישיים״ וכל חבורת עיר וב הקישקעס כדי ״למצוא את עצמך״. כל התרבות הקלוקלת של עבודת-אני והתנכרות לכל מה שמחוץ. למי שמבקש לדעת מדוע צנחה כל כך הילודה באירופה אמריקה ורוסיה וסין, ומדוע המבנים המשפחתיים מתפוררים – זה לב העניין. את מי ואת מה את/ה עובד.

  8. מרתק לקרא את הניתוח אולם רק דבר אחד צרם

    הכינוי ״האליטות הליברליות-פרוגרסיביות״

    יותר נכון לטעמי
    חבורת הכאוס הליברלית -פרוגרסיבית״
    כ חילונית נדהמת כל יום מחדש מהחוצפה וההפקרות שהמערכת מאפשרת להם לפגוע בחיי היום יום שלנו ובמדינה כולה . אמי ניצולת שואה רואה בחרדה איך שורפים באיילון או בקפלן ומצטמררת

  9. הניתוח המדויק במאמר זה,

    מציג גם את ההבדל בין השמאל של בן גוריון לבין הסמול של חסר תעודת הבגרות.

    כיצד? האם אתם רואים את התנועה הקיבוצית, מקדשת את האינדיבידואליזם של אמת בשעתה דיין והמחנה הפוליטי שלה?

    זהו ההבדל. רוב הישראלים (תנועה קיבוצית כדוגמא, ממש לא רק הקיבוצים בחרו מפא"י) ראו בטובת הכלל כערך נעלה (עמדה אותה גלית ולדמן אכן מייצגת בראיון זה) והיום, אילנות דיין מייצגות את טובת הפרט כערך נעלה.

    התנועה הקיבוצית, פשוט מייצגת את גניבת שימות המפלגות שרוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו עשו, באופן הבולט ביותר/יותר טוב מכולן – תנועה, אשר קמה על קדושת יסודות השיתוף וטובת הכלל (חד"א משותף, עבודה משותפת, למעט בית ומיטה אין רכוש פרטי), נמצאת לכאורה באגף פוליטי של "אני הולך לתפקיד X בשירות הבטחון (נניח), ע"מ לנפנף בשם היחידה לאחר השחרור" (תסיקו לבד, גם מה זה אומר – על לאיזו יחידה אני אעדיף להתגייס).

    זו הסיבה מדוע הסמול בכל העולם, גונב שימות ומילים שהיו בשימוש קודם ומנסה להעניק להם משמעות חדשה. לדוגמא במקרה של מפלגות – מי שהצביע עבור מפלגה מסוימת, ככל הנראה ימשיך להצביע לה גם אם נכבוש אותה מבפנים ורק נשאיר את השם. הצבעה מכח האינרציה, אם תרצו.

    אך הסתירה בין עמדות גלית ולדמן (אשר אכן מעוררת השראה וכלנו משתתפים כמובן, בצערה) לבין עמדות אמת לשעתה דיין, משמעותה עמוקה עוד יותר.

  10. וואו, איזה ניתוח… איזה חדות של מילים של ניסוח דל תירור של דיוק. ממש ראוי להיכתב בנשימה אחת.
    למה הכתבה הזאת לא מופצת בכל עבר? אמת צרופה שמתמללת את הסאבטקסט עם זרקור של פרטז'קטור, מהסוג שהרבה מסתירים בתוך הכיס כי חושבים שלא ראוי להאיר את מה שעובר לרוב העם בראש, כי אולי זו מחשבה לא פופולרית.
    תודה שהעלית שחור על גבי לבן את המלך בערוותו.

  11. וואו, איזה ניתוח… איזה חדות של מילים של ניסוח של תיאור של דיוק. ממש ראוי להיכתב בנשימה אחת.
    למה הכתבה הזאת לא מופצת בכל עבר? אמת צרופה שמתמללת את הסאבטקסט עם זרקור של פרטז'קטור, מהסוג שהרבה מסתירים בתוך הכיס כי חושבים שלא ראוי להאיר את מה שעובר לרוב העם בראש, כי אולי זו מחשבה לא פופולרית.
    תודה שהעלית שחור על גבי לבן את המלך בערוותו.

  12. עקיבא, ניתחת זאת באופן מזוקק ונקי מחוות דעת אישית.
    כל כך נכון.
    הלוואי ויהיו רבים מאנשי השמאל והימין יקראו וינתחו התמונה. תודה

  13. בס"ד
    לא נותר אלא להצדיע לאמא כזו . המוסריות שלה והאמונה בצדקת הדרך שבהם התחנכו בניה האהובים .
    כוחה הנפשי שעמד להתמודד עם ראיון כזה מגלים לנו את כחות הנפש האדירים של אמהות בישראל בצל האבדן האישי העצום.

  14. אשה מדהימה ואמיצה מלח הארץ..
    אילנה דיין פלצנית פריבלגית שכחה מה זה הקרבה למען הזולת..
    באותה שבת מי שהציל את המדינה מאסון הרבה יותר גדול היו אנשים נועזים ששעטו קדימה ולא ויתרו לעצמם ונילחמו כמו אריות..
    ולא התקשורת הפלצנית שעוסקת באופן תדיר בהנדסת תודעה..
    ואת גברת דיין עם ניתוחי האירועים הגרנדיוזים שלך אינך תורמת ולא בנאום למען אחדות או הרמת המורל …נהפוך הציניות המופרעת של מושפרצת לכל עבר בניסיון להשיג עוד סקופ לפנליאון המפוקפק שלך ושכמותך…
    בימים אלה עדיף שתשתקי את זורעת הרס ופילוג ומונע. אחדות שמתחילה איכשהו להיווצר לאחר ימי הזעם של כל מיני חכמולוגים שהגזימו במשיהם וגרמו לנזקים מטורפים ..
    השכול בעיני הגברת ולדמן ניראה לך מוזר…
    הפשטות והישירות שלה נורא הבהילו אותך…
    את רגילה שמרואינייך כורעים ברך לפניך ואת מקלפת אותם בשחצנות ובצורה אגרסיבית…
    אם פעם הערכתי אותך את איבדת את זה ..
    וגם הפשלות הגדולות שעשית לעיתים בכתבות שפירסמת בתוכנית עובדה הינם מגמתיות על מנת להדגיש ולהנציח את האג'נדה שלך וחבורת הפריבלגים שאת מייצגת…