מה צ'רלי ביטון באמת חשב על השמאל

כאשר חבר הכנסת לשעבר צ'רלי ביטון הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, שורת אנשי שמאל ופעילים חברתיים הספידו אותו ברשתות החברתיות.

יו"ר חד"ש איימן עודה כתב בחשבון הטוויטר שלו כי ביטון היה "לוחם למען צדק חברתי, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים החשובה", והוסיף כי "תמיד נזכור את המאבק שלו לחיבור ציבור המוחלשים למען שלום, שוויון וצדק חברתי". ח"כ עופר כסיף כתב על היכרותו האישית עם המנוח וסיפר: "לא במקרה מצא צ'רלי בית פוליטי אצלנו בחד"ש, התנועה היחידה שאז כהיום דוגלת בשוויון מלא ובצדק חברתי לכולם – מעמדי, לאומי, מגדרי, אזרחי, עדתי וכיו"ב".

אך מה היה יחסו האמיתי של ביטון לחד"ש ושל חלק מחברי המפלגה אליו? לאחר שלוש כהונות בהן שימש כנציג המפלגה, החליט ביטון בשלהי הכנסת ה-12 להיפרד מחד"ש ולפעול ראשית במסגרת סיעה עצמאית ולאחר מכן תחת השם 'הפנתרים השחורים', תנועת המחאה שהיה ממקימיה בראשית שנות ה-70. כמיטב המסורת, הפרידה הפוליטית הפומבית הייתה ממושכת ועצבנית מכל הצדדים.

כבר בסוף 1978 החלו לצוץ דיווחים על פרישת ביטון מחד"ש, בשל "חיכוכים קשים" ו"חילוקי דעת עקרוניים" בינו לבין חברי הסיעה. בדיווח מיולי 1989 נטען כי ביטון מתכנן הקמת רשימה חדשה יחד עם חברו ל'פנתרים' סעדיה מרציאנו. ביטון אמר אז לגבי עזיבת המפלגה כי "העניין של חד"ש בשבילי זה לא מה שהיה. בשבילי המודל של חד"ש זה לא המודל שאפשר ללכד סביבו שכונות ועיירות פיתוח". לדבריו, "המפלגות הקומוניסטיות מתמוטטות ונוחלות כישלון בימים אלה ברחבי העולם" ולכן "חד"ש כגוף לא יכולה למשוך קולות".

הסאגה נמשכה לאורך הקיץ, כאשר באוגוסט דווח כי ביטון שוקל להתפטר מהכנסת "על רקע לחצים פנימיים שהופעלו עליו בחד"ש" ולהקדיש את "כל כוחו" לפעילות במסגרת ההסתדרות.

בכתבה במעריב בספטמבר 1989 נטען בין היתר כי ביטון אמור לקבל תפקיד בהסתדרות בתמורה לעזיבת המפלגה, וסופר כי בחודשים האחרונים בכנסת "צ'רלי חש את טיבם האכזרי של עיקומי האף: אף פעם לא השתלב במרקם החברתי של חברי המפלגה הקומוניסטית. האידיאולוגיה רחוקה ממנו, הדוגמטיות מטריפה את דעתו", וביטון עצמו הוסיף: "הבנתי שבתוך המפלגה יש מאבקי כוח ויש רצון להחליף ולרענן את השורות".

לגבי המצב במפלגה עצמה נכתב כי "חד"ש עמדה במצב מביך ברחוב הערבי, לאחר שהחליטה להעמיד מועמד יהודי בראש רשימתה להסתדרות". פעיל פוליטי המצוטט בכתבה אומר: "יכול להיות שחד"ש הבינה שיש להזיז את ביטון ולהכניס במקומו חבר כנסת ערבי כדי להרגיע את הרוחות". באותו עיתון דווח מספר ימים לאחר מכן כי ביטון החליט שלא להתפטר מהכנסת, לאחר שראשי חד"ש "נסוגו מהתחייבותם" להציבו במקום מכובד ברשימה להסתדרות, או במילותיו של ביטון: "כשאמרו לי מקום חמישי, אמרתי להם – נא באוזן! אני לא אתן להם לחרבן עליי".

בדיווח ב'כל העיר' בנובמבר נכתב כי "הבעיה האמיתית" בשורות חד"ש נוגעת לסוגיית ביטון, אשר על פי הדיווח דורש סכום של מיליון שקלים כדי לפרוש ולפנות את מקומו לחבר כנסת אחר.

לאחר שפרש לבסוף מחד"ש החל ביטון במקביל במגעים עם המערך, מתוך תקווה שממשלת הליכוד תיפול בקרוב וייערכו בחירות, ובהקמת תנועה חדשה משלו, אך גם הדרך לשם התבררה כעמוסת מכשולים. באפריל 1990 דווח למשל כי ההסכם המסתמן עם המערך, במסגרתו אמור לקבל ביטון "סגנות שר, 40 מיליון שקל ו-70 משרות" הפך אותו מחדש ל"מנהיג השכונות הבלתי מעורער", כך שאפילו "אנשי ימין מוצהרים" אשר "דרשו להפסיק לדבר על שלום" שוקלים להצטרף לתנועה החדשה.

ומה באמת לגבי ביטון ומפלגת העבודה? בין הסופדים לביטון השבוע הייתה ח"כ נעמה לזימי, אשר כתבה כי המנוח היה "פנתר שחור, לוחם חברתי, שאף לצדק אוניברסלי ושוויון לכולם. למדינה של חיים בכבוד לכל יושביה".

גם במקרה הזה המציאות הפוליטית מתבררת מורכבת יותר מן התיאור הרומנטי והנאיבי של לזימי. בסוף נובמבר 1989 החלו להופיע ידיעות על מגעים בין ביטון ומפלגת העבודה, במסגרתם דרש ביטון שריון לנציגי השכונות, משום שלדבריו "מפלגת העבודה פגעה רבות בשכונות שם התפתח העוני, ואין סיבה שהנושא לא יטופל עתה בהיקף גדול".

אך השיחות לא עברו באופן חלק וגם מתוך המפלגה נרשמה התנגדות לצירוף ביטון. מספר שבועות לאחר שדווח כי לשכת מפלגת העבודה החליטה על הקמת ועדה למשא ומתן עם ביטון, אשר ביקש כי המפלגה תכיר בו כסיעת יחיד, פורסם כי המוסד לביקורת של העבודה "התבקש להורות לנציגי המפלגה להפסיק כל מגע עם ח"כ צ'רלי ביטון שפרש מחד"ש".

זה קרה בעקבות פניה מצד ח"כ לשעבר הרב מנחם כהן אשר טען כי צירוף ביטון למפלגה, אם ישירות ואם כמערך טכני עמה, "נוגד את מהות המפלגה ודרכה הציונית". הנימוק: "ח"כ ביטון היה אחד הח"כים הבולטים שנאבקו נגד פתיחת שערי מסך הברזל ליציאת יהודים ועלייתם ארצה".

בהמשך, ח"כ מיכאל בר זוהר הגיש ערעור על ההחלטה לקיים מגעים עם ביטון, ואופיר פינס, מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בירושלים, פנה למזכ"ל המפלגה בקריאה "שלא לקבל לשורות המפלגה אדם בעל עבר פלילי" ולאשר סעיף דומה בחוקת המפלגה.

עוד דרש פינס "להחיל את העיקרון רטרואקטיבית, ובמידת הצורך להפעילו גם על מי שכבר התפקדו בחודשים האחרונים במסגרת המפקד שמתנהל בימים אלה במפלגה". על פי הכתבה, פינס אמנם לא ציין את השם המפורש, אולם בכתבה צוין כי "בדבריו התכוון לח"כ צ'רלי ביטון העומד להצטרף למפלגה" ובעבר ריצה עונש מאסר קצר בשל תקיפת שוטר בהפגנה.

בין לבין ביטון התלונן כי "מפלגת העבודה לא מסוגלת לקבל אותנו כשותפים אמיתיים. היא לא מוכנה לתת לנו עצמאות. במפלגת העבודה יש מקום כבוד לקיבוצים ויש מקום כבוד למושבים, אבל אין כנראה מקום כבוד למחוז של תושבי השכונות. המפלגה רוצה אותנו כשרתים". הוא המשיך והדגיש: "הם רוצים את הקול שלי בכנסת בלי התחייבות. על קשקושים בקומקום אין מה לדבר".

ובינתיים המגעים נמשכו, כאשר ראשי העבודה "הגבירו מאמץ לאתר עריקים" שיפסיקו תמיכתם ביצחק שמיר ויסכימו להצטרף לקואליציה בראשות שמעון פרס.

בפגישה עם ראשי העבודה באביב 1990 ביטון "השמיע טענות קשות" על כך שסיעות השמאל והעבודה בראשן "לא תמכו בפנייתו לוועדת הכנסת להכיר בו כסיעה עצמאית". על פי המדווח הוא ביקש להתמנות כסגן שר האחראי על שיקום השכונות אך נאמר לו כי "שיקום השכונות נמצא תחת אחריות משרד השיכון וזה הובטח לאגודת ישראל". בתגובה אמר ביטון למעריב כי המשא ומתן ימשך עם צוות מצומצם: "רצו לדחוף לנו את יוסי ביילין אבל אמרתי להם שאנחנו לא מוכנים, כי השכונות מעניינות אותו כמו פצעים בתחת".

לאחר עוד פיצוץ במגעים, דווח במעריב על מכתב אותו שלח ביטון לפרס, ובו כתב כי "…נדהמתי לגלות שח"כים מסוימים מסיעות השמאל, בניצוחו של שריד [איש רצ], מנהלים נגדנו מסע הסתה גס וחסר מעצורים". על פי הכתבה, בהמשך אמר ביטון בהקשר זה מעל דוכן הכנסת "את מה שהוא חושב על יוסי שריד ועל השמאל: שהם גזענים, לבנים, אנטי פועלים, שונאי דתיים, מתעבי שכונות".

גם במקרה של הפיצוץ הסופי בין ביטון לחד"ש, וגם במקרה של המגעים האינסופיים בינו לבין העבודה, ניתן לייחס חלק מן ההצהרות והפעולות משני הצדדים לכיפופי ידיים פוליטיים, ספינים תקשורתיים, מאבקי תקציב וכמובן צורת ההתבטאות האופיינית והפרובוקטיבית של ביטון ז"ל. אך איבתו של ביטון לחלקים בשמאל לא הסתיימה עם פרישתו הסופית מן הכנסת לאחר הכישלון לרוץ בבחירות 1992 תחת רשימת 'התקווה'.

במספר ראיונות שהעניק בשנים לאחר מכן המשיך ביטון בקו דומה כלפי שותפיו לדרך לשעבר. בראיון משנת 2009 הודה למשל כי למרות חברתו הארוכה בחד"ש הרי שמעולם לא היה קומוניסט: "תפיסת העולם שלי היא סוציאליסטית, חברתית, מעמדית. קומוניזם זה אידיאולוגיה כבדה".

ב-2007, כאשר נשאל על הסיכוי שישראלים יצאו לרחובות לאחר פרסום דו"ח וינוגרד על מחדלי מלחמת לבנון השנייה, השיב ביטון: "השמאל פעם היה שמאל, היום הוא אימפוטנט. הוציאו לאנשים את כל הרוח מהמפרשים". בהמשך סיפר על אכזבתו ממנהיגים מאוחרים יותר של העבודה אשר התנהגו "כאילו אין בעיה עדתית". לגבי המפלגה עצמה התנבא ביטון ב-2017 וטען כי זו "מפלגה רקובה מהיסוד שתתפורר בכל מקרה. ולא יעזור שהם יקראו לעצמם 'המחנה הציוני' או העבודה".

לדבריו אז, "השנאה של בני עדות המזרח למפא"י לא השתנתה כהוא זה, וזה לא משנה אם עמיר פרץ או אבי גבאי יעמדו בראש העבודה. אנשים לעולם לא ישכחו את מה שמפא"י עשתה למזרחיים. דורות על גבי דורות של מזרחיים לא ישכחו את מה שהם עשו לנו – איך הם התעללו במזרחיים והם לא יצביעו עבורם".

גם בתחום המדיני עבר ביטון תהליך התפכחות, כאשר סיפר למשל ב-2011: "האמנו שאפשר יהיה להגיע להסדר שלום בצורה של שתי מדינות לשני עמים, אבל אני רואה שהכול שקר ורמייה. אף אחד לא רוצה להגיע שלום, אלא רק לזרוק אותנו לים… גם אלה שמדברים מתוך רצון להגיע לשלום – קח את יוסי ביילין שאמר לנו פעם שלא מדובר בירושלים אלא באבו דיס. השקרן הזה עכשיו אומר שצריך לחלק את ירושלים ובהמשך הוא יגיד שצריך לתת להם הכול ולהוציא אותנו".

בכתבה מקיפה מאת אינס אליאס שהתפרסמה ב'ישראל היום' לאחר מותו של ביטון, סיפרו חלק מבני משפחתו כי "השמאל אף פעם לא חיבק אותנו. השמאל ראה אותנו כעבדים. אתה יכול להיות עבד, להביא אותי עד לכנסת וזהו. חברתית הוא היה בשמאל, אבל השמאל לא קידם את המטרות החברתיות. מדינית הוא זז ימינה. זה דרך שהוא עשה".

בבחינת שלל הציטוטים ואמירות העבר מפי ביטון על השמאל ומפי אחרים בשמאל עליו, ההתרפקות הנוסטלגית בה בחרו חלק מהמספידים בשמאל הנוכחי כדי להנציח את זכרו של ביטון נראית רחוקה מהמציאות ההיסטורית המורכבת בהרבה מכמה ציוצים פשטניים. חברי כנסת פופוליסטים כיום כמו עודה או לזימי פשוט מנסים לנכס את ביטון למחנה אליו לא היה שייך מעולם עד הסוף ואותו נטש בטריקת דלת מהדהדת. הם אולי סומכים על זיכרון קצר או בורות ציבורית כדי לרשום לעצמם עוד כמה נקודות פוליטיות על חשבון אדם שהלך לעולמו, אבל האמת כרגיל חזקה מהכל.