ניצחון ציוני ב-MIT: במקום בו עמד מאהל תומכי החמאס תיערך חגיגת עצמאות

גל ההפגנות בעד החמאס ששטפו את הקמפוסים בארה"ב חושף את עומק החדירה של רעיונות קיצוניים ומסוכנים אל תוככי הממסד האקדמי המערבי במוסדות שאמורים להיות סמל של מנהיגות ערכית ויושר אינטלקטואלי. המהירות שבה המוסדות הללו קרסו והרפיסות שגילתה ההנהגה שלהן זעזעה רבים וגרמה לתחושת ייאוש קשה, אבל במקומות מסוימים היא דווקא הניעה לפעולה וחייבה את היהודים האמריקנים לבחור צד ולהתגייס למערכה.

זה מה שקרה בקמפוס של אוניברסיטת MIT בבוסטון, כאשר בשבוע שעבר הצליחה קבוצה קטנה אך נחושה של סטודנטים יהודים וישראלים להוביל את המוסד לנקוט ביד קשה נגד המפגינים הפרו-חמאסיים ולקיים בקמפוס מסיבת יום עצמאות משמעותית.

"הכל התפוצץ בעצם לפני כשבועיים. ארגנתי פה עצרת גדולה של הקהילה הישראלית והיהודית כמחאה על ההפגנות האנטי ישראליות"  מספר לנו ד"ר דביר האריס, ישראלי בוגר הטכניון השוהה במוסד ללימודי פוסט דוקטורט. "באו 700-800 איש ונתנו נאומים והייתה אווירה מאוד טובה" הוא אומר. לדבריו, "זו התצוגה הראשונה של איזושהי גאווה לאומית יהודית מאז מתקפת הטרור של החמאס". השלב הבא היה להיאבק על הזכות לקיים במקום את חגיגות יום העצמאות המסורתיות.

כל מי שצופה בסרטונים ובדיווחים מהמחאות הללו בקמפוסים יודע שלא מדובר באירוע בנאלי או מובן מאליו. הוא חייב מאבק ארוך נגד הנהלת המוסד שניסה לדחות ולהזיז את האירוע הציוני הזה מספר פעמים. רק כאשר הסטודנטים היהודיים בקמפוס הבהירו בצורה ברורה שהם אינם מתכוונים להיכנע, ההנהלה נאלצה לפעול ולאפשר את האירוע. זה אולי ניצחון קטן, אבל חשוב מאוד. מארגני האירוע מסבירים בשיחה איתנו את הרקע למאבקים הללו בקמפוס ואת הניסיון שלהם להוביל שינוי.

"אנחנו קמנו בבוקר השביעי באוקטובר לחדשות, לסיוט הכי גדול שלנו. יש לי משפחה גם בקיבוץ רעים, בן דוד שלי נרצח שם וחבר שלי נרצח בכפר עזה, מת מות גיבורים, הרג שני חמאסניקים. נורא ואיום" מספר לנו ד"ר יובל יעקבי, בוגר הטכניון העושה גם הוא פוסט דוקטורט ב-MIT. "אני הולך פה לעבודה במכון כמו איזה זומבי. לא יודע מי אני, מה אני בכלל, באבל, בשוק, בפחד גדול. ויומיים אחר כך מרימים פה עצרת ענקית שכותרתה, victory is ours. הניצחון הוא שלנו. ובאים, כן, משבחים את מעשי הזוועה האלה, את הפוגרום הנוראי הזה. ואני עומד שם, רואה את זה מול עיניים, ואני פשוט לא מאמין. לא מאמין".

זה היה המשבר הראשון. אבל המשבר החמור יותר הייתה תגובת ההנהלה. "אני בטוח, אני בטוח במאה אחוז שבאותו הערב, המחנכים פה הגדולים, נשיאת המכון, או מישהו מטעמה, יוצא באיזה הצהרה נגד הדבר הזה. לפחות מחאה כלשהי, או אמירה שזו התנהגות לא מקובלת". אבל שקט. דממה. ולמעט הצהרה קלושה על כך שיש דברים שראוי לא לומר, ההנהלה לא גילתה שום מנהיגות. "פשוט חוסר עמוד שדרה מוסרי". אומר יעקבי. ומשם זה נמשך: "כל כמה זמן היה קורה עוד משהו. הם התבצרו בלובי תוך כדי צעקות של אינתיפאדה, שרים בערבית שיר על פלסטינה-ערביה. שמה זה אם לא טיהור אתני של מדינת היהודים מיהודים. הם אומרים את זה במפורש".

יעקבי שהתחיל את לימודי הפוסט-דוקטורט שלו השנה הבין לפתע לאן הוא הגיע: "זה היה איזה סוג של הגשמת חלום, להגיע למוסד המפואר הזה, ששינה את תנאי האנושות כמה פעמים בהיסטוריה, בטכנולוגיה שהוא הוציא מפה. ואז אני מבין שהמוסד הפך להיות סוג של חממת חמאס כזאת".

מהשיחות שאני מקיים עם הסטודנטים בקמפוס עולה כי התגובות הרופסות של הנהלת המכון הם הסיפור האמיתי, קו השבר המשמעותי שהניע אותם לפעולה.

"האדמיניסטרציה ישנה על האף הם חוטאים בסימטריה גם כשיהודים נרצחים. זה התחיל עוד לפני שישראל בכלל עשתה משהו הרבה לפני המתקפה של צה"ל, ותוך כדי שיישובי העוטף עוד נשרפים ומדממים" אומר האריס. "הכל עובר אצלם דרך צוות של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הכל שיקולי תדמית".

"יש אנשים בהנהלה הבכירה שהם לא מאוהבינו אבל גם מי שכן תומך עקרונית בישראל, הם מיישרים אותו בקלות. מאוד קשה ללכת נגד הזרם. הם מסתכלים על זה בתור בעיה ארגונית עסקית ובניתוח סיכונים שלהם זו המסקנה". לדבריו, הם שוקלים את הלחצים הפנימיים של הארגונים הפלסטיניים וחברי סגל שתומכים בחמאס שמפעילים הרבה מאוד לחץ, לעומת לחצי הנגד שמפעילים היהודים: "היהודים הם יהודים. במיוחד האמריקנים. מאוד שקטים ובגדול די כנועים. מי ששוקל את זה מול זה יכול להקריב את האינטרס של הישראלים בשביל לקבל שקט תעשייתי". "מעבר לרמה המוסרית המוסד גם לא אוכף את החוקים של עצמו. וזה משלהב את המפגינים עוד יותר כי הם יודעים כי במקרה הגרוע יקבלו נזיפה. המוסד נכנע לטרור."

האריס מסביר שדברים מסוג זה נאמרו לו בפגישות ושיחות שקיים עם חברי סגל והנהלה. "הנשיאה אמרה לי שההפגנה היא 'שלווה'. קריאות למוות של הציונים זה עניין 'שליו'? הם עשו ידיים אדומות שמזכירות את הלינץ ברמאללה. זה לגיטימי?"

תחת ההלם מתגובות המוסד, הסטודנטים הישראלים והיהודים בקמפוס החלו להתארגן. מי שהובילו את התהליך הזה היו דווקא הסטודנטים הישראלים, שלא רגילים להוריד את הראש.

"אנחנו ישראלים, אנחנו ערסים, ואנחנו ביחד, ולמזלנו יש פה חברי סגל שיצרו קהילה. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, קהילה יהודית וישראלית, וזה נותן הרבה כוח". אומר לנו יעקבי "אבל אני תמיד חושב על אותם סטודנטים, שקטים, יהודים, אתה יודע, בעיקר אמריקאים, שרגילים להוריד את הראש ולשתוק, כי זה מה שהם למדו שעוזר להם להתמודד עם זה. הם פשוט לא מגיעים לקמפוס. כשהם מגיעים הם יושבים פה ב'הלל', המרכז היהודי, מתפללים, עושים שם שיעורי בית ולא מוציאים את האף. והם הקורבנות. הם הקורבנות האמיתיים של הסיפור הזה. בסוף, אם זה ימשיך, אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אבל בסוף, לדעתי, אם זה ממשיך במסלול הזה, אין פה יהודים. בטח לא יהודים ציונים".

נקודת המפנה הייתה תנועת מאהלי המחאה שהחלה בקמפוסים בארצות הברית לפני מספר שבועות. וב-MIT היא הגיעה להבשלה בעימות מול ההנהלה סביב קיומה של מסיבת יום העצמאות בקמפוס.

משיקולים שונים, מסיבת העצמאות של הארגונים היהודיים בקמפוס תוכננה להתקיים שבוע לפני יום העצמאות, ביום שלישי ה-7.5, ועל פי התיאום עם ההנהלה היא נועדה להתקיים ברחבת הדשא המרכזי שבה הוקם מאהל המחאה הפרו-חמאסי. כשהתקרב מועד האירוע, ולאור העובדה שההנהלה נמנעה באופן מוחלט מעימות עם המפגינים, דרשו ממארגני המסיבה לדחות את התאריך או לשנות את המיקום. הדבר הזה היה קו פרשת המים שעורר גם את הסטודנטים היהודיים לפעולה.

"בשלב הזה גם היהודים האמריקניים התפוצצו. החברה העדינים של 'הלל' התפוצצו על הנהלת הארגון ואמרו לא משנה מה, האירוע יקרה איפה שקבענו". מספר האריס. הארגון הבין שהפעם מדובר במשהו אחר והחליט גם הוא להתעקש מול ההנהלה. "ברגע שהם שמעו את זה גם מהאמריקנים הם הבינו שזה עניין רציני. רבנית רפורמית מ'הלל' באה אליהם ואמרה להם שהחבר'ה שלה שמדברים על לשבור את החוקים ושהאירוע הזה יקרה בכל מחיר". אומר האריס, שרואה אירוע דרמטי. "זה יום העצמאות, לא חג יהודי אלא ציוני והם, היהודים האמריקנים, מוכנים להתאבד על הגבעה הזאת. הקהילה מאוד עצבנית מאוד רוצה לעשות משהו ונמאס לה. שבעה חודשים נותנים להם בראש והם מבעבעים. אז הם אמרו 'עד כאן'".

ביום ראשון, ה-5.5. שלחו הסטודנטים היהודיים מכתב חריף לנשיאת המכון סאלי קורנבלות' בו הם הבהירו את עמדתם:

"אנחנו רוצים למנוע אי הבנות על רקע כישלונה של האדמיניסטרציה בפינוי המאהל הלא חוקי ברחבת קרסג (מקום האירוע המתוכנן, ע.ב.), ואנו מבהירים כי הקהילה הישראלית תקיים את אירוע יום ישראל שלה כמתוכנן, בכל תנאי. אסור לאפשר לאנשים המעוניינים לעקור את היהודים ממולדתם להדיר את היהודים מMIT. אנו מצפים שהאירוע יתקיים בשלום ובשלווה כמתוכנן".

המכתב כלל גם רמיזות לנקיטה בהליכים משפטיים במידה והדבר לא יתאפשר כאשר צוין כי "במידה וההנהלה סבורה כי ישנה בעיה ביטחונית המצדיקה פגיעה בזכויות שלנו, אנא ציינו זאת במפורש ובכתב בצירוף הסבר מדוע בעיות ביטחון הנוגעות למאהל הלא חוקי הזה לא טופלו עד כה".

בעקבות הלחצים הללו, שהגיעו לראשונה גם מכיוונם של ארגוני הסטודנטים היהודיים, ההנהלה אפשרה את קיומו של האירוע המתוכנן, על אף שהוא לא היה "רשמי", שכן האירוע הזה, המאורגן בצורה רשמית על ידי ארגון 'הלל' נקבע מחדש לתאריך המקורי של יום העצמאות.

כדי להמחיש את רצינותה, ההנהלה שלחה מכתב לסטודנטים במאהל הפרו-חמאסי ביום שני (6.5), בו הובהר שהם נדרשים לפנות את המקום וכי מי שלא יתפנה יעמוד בפני צעדים משמעתיים. רבים משוכני המאהל הלא חוקי התפנו מרצון אך רבים אחרים נותרו במקום, וחלקם יצאו מתחום המאהל אך נשארו בקרבתו וארגנו שם הפגנה גדולה. בשלב זה הוזעקה למקום גם המשטרה המקומית שגידרה את המקום, וההנהלה נאלצה לנקוט בהליכים. הדבר לא הועיל ובאותו יום אחר הצהריים המפגינים הפרו-חמאסיים פרצו את מחסומי המשטרה וחדרו אל השטח שנית במטרה להקים מחדש את המאהל.

על הרקע הזה התקיימו למחרת אירועי 'יום ישראל' של הסטודנטים היהודיים, שהביאו למקום מאות משתתפים, כאשר האירוע הזה התקיים לצידה של מחאה סוערת מצדם של האקטיביסטים הפרו פלסטיניים במתחם.

"היהודים האמריקאים גילו את הזעם שלהם, הם פתאום סימנו קו בחול, ואמרו, עד כאן. והם הרימו שם את המסיבה הזאת, על אפם ועל חמתם של כל השוכני המאה". אומר יעקבי. "הסטודנטים הכריחו בעצם את כל העולם ואחותו להביא משטרה, לשמור עליהם שהם יעשו פה את המסיבה כפי שהם קבעו, שלא ידחפו אותם לפינה".

לאחר האירוע הזה ולאור התמשכות האלימות והעבירה על החוק של המאהל הפרו-חמאסי הלא חוקי, הנהלת המכון הבינה שעליה לנקוט ביד תקיפה יותר.

ביום רביעי, ה-8.5, נרשמה הסלמה בפעילות המחאה. בבוקר פעילים פרו-פלסטינים חסמו את הכניסה של אחד המבנים המרכזיים בקמפוס. מאוחר יותר הם הסירו דגלי ישראל ודגלי ארה"ב, וחיללו אותם בנוכחות סטודנטים ואנשי סגל ישראלים. למחרת, ב-9.5, פעילים פרו פלסטינים חסמו שוב את הכניסה למבנה בקמפוס תוך שהם מונעים כניסה ויציאה מהשוהים במקום, וכן חסמו את אחד הכבישים בתוך המתחם, מה שהוביל להתערבות של המשטרה ולמעצרים.

כתוצאה מכך הנהלת האוניברסיטה החליטה שלא ניתן יותר להמשיך באופן הזה, והורתה על פינוי המתחם. ביום שישי בבוקר (10.5) הוא פונה. הנשיאה קורנבלות' הסבירה במכתב ארוך שנשלח לסטודנטים ולסגל את השתלשלות העניינים ואת ההחלטה. המכתב מנוסח בצורה מאוד "סימטרית" כאשר היא מנסה בכל כוחה לתאר זאת כמאבק בין שתי קבוצות: "הקהילה שלנו מכילה אנשים שקרובים ששלהם נפגעו במתקפת הטרור הרצחנית ב7.10 ואנשים אחרים שקרוביהם מצויים תחת סכנת חיים ברפיח". אך בסופו של דבר גם היא נאצלת להודות כי הצד הפלסטיני הפך את המצב לבלתי סביר וחצה את כל גבולות הסובלנות וההכלה: "זו הייתה נקודת מפנה. המציאות הובילה למצב שאיש לא יוכל יותר לכנות זאת הפגנה בדרכי שלום. הסיכון של שיבוש הקהילה שלנו באופן מוחלט הפך את המצב לבלתי נסבל. לא נוכל לאפשר באופן אחראי את המשך קיומו של המאהל".

זהו הישג משמעותי לפעילים היהודיים והישראלים בקמפוס. כפי שתואר בהרחבה במכתבה של הנשיאה, ההנהלה ניסתה בכל דרך להגיע להסדרים והסכמות עם המוחים על פינוי של המאהל מרצון וללא אכיפה, והעובדה שהמאהל פונה בסופו של דבר כאקט של אכיפת החוק היא משמעותית. "היה לנו חשוב שזה יגיע כך ולא מתוך איזו הסכמה עם המוחים שמבטיחים להם דברים שונים כמו צמצום הקשרים שלח המוסד עם ישראל או דברים מהסוג הזה" אומר האריס.

בסופו של דבר לצד המסיבה ה"לא רשמית" שהתקיימה במקום ביום שלישי שעבר, תתקיים מחר (ג) המסיבה הרשמית של הארגונים היהודיים בתאריך יום העצמאות המקורי. נכון לכתיבת שורות אלו המאהל והמחאה הפרו-חמאסית במקום קופלו, והאירועים מתוכננים להתקיים כסדרם. זהו הישג יפה לארגונים, לסטודנטים ולאנשי הסגל היהודיים במקום, אבל יש כאן משהו עמוק יותר.

"הדבר המיוחד פה, זה שהיהודים האמריקאים, שהאינסטינקט שלהם הוא להיות יונים התחילו להתעורר". אומר יעקבי. "וזה משהו יפה לראות, אני חושב שאם המאבק שלנו פה עושה משהו, זה את זה. יש אלמנט בציונות שהוא צודק ולא חכם, שהוא נכנס ראש בקיר. שהוא פרואקטיבי, איזשהו אקט מרדני. ואני חושב שאת זה חלק מהיהודים האמריקאים פה לומדים".

"זה נשמע לי כמו חוויה הרצליאנית. כמו התובנות שלו אחרי משפט דרייפוס." אני אומר לו.

"חד משמעית, אני מעולם לא הרגשתי מה זה להיות מיעוט יהודי, אני חדש פה. לא הכרתי את התחושה. וזה משהו אמיתי. העולם, לפחות העולם שלי פה, בתוך הקמפוס, לא אוהב יהודים, ועוד יותר לא אוהב יהודים ציונים. ואני אדם בעל דעות שמאלניות. אני מתנגד לבנימין נתניהו, אבל אני ציוני בכל רמ"ח איברי, ואני חושב שהמדינה היהודית זה משהו שהוא פלא, וגם משהו שחייב להיות. ההיסטוריה הוכיחה את זה כבר מספיק פעמים, כדי שנבין. ורק בגלל שאני חושב ככה, שונאים אותי. מדהים".