'קרב אוויר' – סוף סוף סרט ציוני

כמה סמלי שהשנה יום ירושלים מתנגש עם "יום הקולנוע", אולי היום החשוב ביותר עבור הקולנוע בארץ. לראשונה אחרי שנים, הקולנוע הישראלי זוכה לעדנה צנועה עם 'קרב אוויר' בבימוי רועי הורנשטיין, סרט עלילתי שנוגע בתפיסה מדינית מורכבת ללא אילוץ של פרוטגוניסט פלסטיני.

הסרט שנוצר בהשראת 'מבצע מוקד' שפתח את מלחמת ששת הימים, מספר על טייסת בצפון הארץ שעוברת מסע מנטאלי ולוגיסטי לכשירות מבצעית עד למוכנות להתקפה ומלחמה כלל אזורית. כיאה לסרט תקופתי העלילה מתובלת במעט בשוביניזם ומצ'ואיזם ותאורה חמה של הסיקסטיז, ויותר מהאווירה הרומנטית- פאתוסית שהסרט מחולל, ההפקה הזו היא בעיקר ניצחון שקט על הגורמים ששלטו במשך שנים בלקטורה ובשיח הלאומי.

מרהיב לראות בתחילת הקרדיטים טלאי הפקתי מכובד של קרן קולנוע שומרון, קרן רבינוביץ', קשת, יונייטד קינג- האחים אדרי ועוד. אך זה רחוק מתחילת הדרך. הסרט התבשל במשך 15 שנה, וקיבל כותרות מסירובי מימון מקרנות הקולנוע הגדולות. כך למשל באחד הסירובים קיבל הערה מאחד הלקטורים:

"התסריט מכיל מינון נמוך של כל המימד האנטי מלחמתי והשאלה ביחס לחיוניותה או דרכים להימנע ממנה כמעט שאינם נידונים[…]הסרט נשאר באזור המוגן של סרט מלחמה ישיר ומתוחקר, ובכך נמנע מאמירה חדש על משמעותה הפילוסופית והרגשית. לא שואל שאלות מוסריות, לא מאפשר מבט פנימה אל נפשו של הטייס. אין קביעת עמדה. אין מבט אחר".

כך מתגלה הלחץ התרבותי המיוזע לתסריטאים אל שפלות לאומית בסרטים בישראל. היסטריה או אי נוחות להיקרא קולנוע "מגויס", וזה רק מעט מהמערכה הבירוקרטית שהורנשטיין נדרש לעמוד בפניה. בהמשך דרש בירור ואף נערך דיון במועצת הקולנוע ותחקיר מעמיק ומאיר עיניים על קרנות הקולנוע שנתגלה בעקבותיו.

במאמר מוסגר, עד שנות ה-60 המדינה אפשרה מתן החזר מס על רכישת כרטיסים, ובכך עודדה הפקת סרטים ישראליים על ידי חברות מסחריות. תנועת הרגישות החדשה שהושפעה מהגל הצרפתי בשנות ה-70 ביקשה להיפטר מהקולנוע הפטריוטי ולערער את דימוי הצבר הקלאסי, ובשלוחותיה הפוליטיות (קבוצת קי"ץ) שינתה את המודל הכלכלי של הקולנוע בישראל. כך בשנת 1979 הוקמה קרן הקולנוע הראשונה, "הקרן לעידוד סרטי איכות" שמידרה את הסרטים שנכנסו למרקע בארץ. משנת 2016 ביוזמת שרת התרבות בוצעו תחקירים, נפתחו קרנות קולנוע בפריפריה, דירקטורים בקרנות באורח פלא יצאו לפנסיה ועוד.

לבסוף בשנת 2017 קרן רבינוביץ' נעתרה לבקשת הורנשטיין ותקצבה סכום ראשוני משמעותי על סך כשני מיליון שקלים, מה שהחזיר את האמון לתמיכת קולנוע מוסדית, ונתן את יריית הפתיחה הרצינית להגשמת החלום.

הסרט נוגע-לא-נוגע בקונפליקט התודעתי על מלחמת ששת הימים שבמחלוקת אקדמית מוסרית עד היום על הגדרתה כניצחון ואף נס או כמלכודת מדינית. בדומה להוואי הסרטים מבצע יונתן ואקסודוס שמכונים בגנאי "ריאליזם ציוני" או "תעמולה" שמציגים את הניצחון בהרואיות. אדרבא, הוא לא מתנצל או מגמגם. הוא חי, בועט ובולט בצדקת הדרך. כך למשל נמצאים משפטים שמזה שנים היה קשה למצוא בקולנוע הישראלי "לא התחלנו את המלחמה הזו… אבל אנחנו נסיים אותה", "איפה החתירה למגע?" וכל זה בלי ציטוטים מפוארים מהתנ"ך ואף בלי שוט אחד של אויב מרושע. עיסוק פנימי אנושי במטרה לאומית של ביטחון. כמה נדיר כמה נדרש בימים אלה.

ב'קרב אוויר' יש סאונד איכותי מינימליסטי, משחק מעולה ולא מתחנף, הופעה מרעננת של אמיר שורוש שמעניק תווך קולנועי קליל בין האליטה ל"עמך" שאופף את חיל האוויר עד היום, אם כי לא היה מזיק עוד קצת פוסט-פרודקשן ותיקוני צבע על השכבות בין האפקטים של ההפצצות. לטוב ולרע, בניגוד לז'אנר דרמטי הדמויות לא מנפחות את עומק הסיפור, העולם הפנימי של הדמויות נותר יבש ביחס למטרה הצבאית המשותפת. כך למשל מתח בין המפקד לאלמנה במוטיב חוזר בסרט נותר לא ברור ואף מיותר.

כמה אייקוני שהסרט מרפרר על אותם צבאות מתחממים כיום, סוריה ומצרים, ועל חשש מנפילה לשבי ומסיים ביציאה למלחמה. אבל בשונה מתחושת התבוסה וחוסר המשמעות ש"סרטי יורים ובוכים" הנחילו בסל התרבות, הסרט משאיר טעם של שליחות וכבוד לאומי. ועל כן זה סרט חובה ליום הקולנוע של 2024, ולכל בעלי הזיכרון הקצר שעדיין לא חיברו בין ההיסטוריה של צה"ל למערכה של ימינו.