הסרט קרב אוויר מוכיח שגם בישראל אפשר לייצר סרט אקשן איכותי בתקציב מוגבל, ולמכור את הסיפור הציוני בלי קלישאות וקיטש
בחברה מקוטבת שבה כל נושא, קטן כגדול, עלול לייצר פולמוס וכל עמדה שמביע אדם חייבת להתיישר עם היותו ב'ימין' או ב'שמאל', 'נייח' או 'נייד', 'נעור' או 'משיחי', עלולה גם התבוננות בסרטי קולנוע לפול לבורות ערכיים ידועים מראש. עמדה אידיאולוגית נוקשה עלולה להוביל לשיפוט מוקדם, לקטרקט אידיאולוגי המגביל את היכולת לראות ולהכיר את סגולותיה של היצירה הקולנועית או לחילופין, את חסרונותיה.
נדמה שבשל כך הפכה בשבועות האחרונים גם הצפייה בסרט 'קרב אוויר' לעניין מגזרי. השתתפותה של קרן קולנוע שומרון בהפקת הסרט חילקה את צופיו דוברי העברית לשני מחנות מנוגדים: אלו ראו בו מוצר שתכניו הקולנועיים הערמומיים נועדו להעביר את צופיו על דעתם הליברלית ואלו הפכו את רכישת הכרטיס למעשה של הפגנת סולידריות לאומית.
ועדיין, צפייה ב'קרב אוויר' במנותק מהמטען הפוליטי המלווה אותו מאפשרת הערכה מדויקת יותר של איכויותיו הקולנועית הלא מבוטלות. צפייה כזו גם עשויה להוביל לכמה תובנות אשר אינן מזוהות, באופן מובהק עם מחנה כזה או אחר, מחשבות העשויות לפרנס את הצופה גם אחרי שסיים לבלוס את גרעיני הפופקורן האחרונים.
ופופקורן הנו אכן בן לוויה נדרש לסרטו של הבמאי רועי הורנשטיין אשר ניסה לייצר סרט פעולה מקומי שאינו נופל מסרטי פעולה דוברי שפת עבר. את תנאי הסף הנדרשים צולח 'קרב האוויר' בהצלחה לא מבוטלת: הוא מציג דיוקן עתיר פירוטכניקה של חיל האוויר הישראלי ביוני 1967 ובכלל זה סצנות פעולה למכביר המצולמות ומופקות היטב ואינן מעוררות שמץ מבוכה. במדד הישיבה על קצה הכיסא ע"ש טום קרוז רושם הסרט הישג סביר ותזוזותיו (המינוריות) של המחוג המודד את מפלס האדרנלין מעידות כי הורנשטיין ושותפיו יודעים היטב את המלאכה. כך שאת 'קרב אוויר' יש לראות כהישג קולנועי. בתעשייה שאינה משופעת בסרטי פעולה, מוכיחים יוצריו כי ניתן, בתקציב לא גדול, להפיק סרט דינמי ועמוס אפקטים ושלמרות הכול, יש בארץ סרטים עם נבלים מתים ויש פעלולנים שמדברים עברית.
אך בנוסף להצלחתו של הסרט בסיפוק מנת הטסטוסטרון לקהלו המורעב, הוא מבצע גם מהלך נוסף, לא לגמרי צפוי. 'קרב אוויר' רחוק מלהוות את הגרסה הקולנועית לטקסי יום העצמאות. הסרט חף כמעט לחלוטין, מפאתוס ומנאומים נלהבים ולמעט סמלי המגן דוד החרוטים על מטוסי הקבוצה הביתית (ועל דגל ישראל המוצג בו לקראת סופו) קשה לאתר בו התייחסות ישירה אל צדקת דרכנו הלאומית. את מקומה של העלילה הפטריוטית תופס בסרט סיפור אחר לחלוטין: גיבוריו המסוקסים, צמד טייסים כישרוניים ותאבי קרבות, מוצגים בו לא רק כשועלי קרבות החותרים דרך קבע להכרעתו של האויב שמעבר לגבול, אלא בעיקר כדמויות תחרותיות המנסות להכריע, קודם כל, זה את זה.
הקונפליקט המרכזי המוצג כמעט לכל אורכו של הסרט מעמת בין רן נשר (מאור שוויצר) לאיתן רום (דניאל ליטמן), שני זכרי אלפא החולקים ביניהם רצון עז להוכיח את כישרונותיהם ובכורתם נוכח עיניהם המשתאות של פקודיהם ומפקדיהם. המאבק העיקש מוצג בסרט לא פעם כהתכתשות עקרה. גליה (גלי איצקוביץ'), הפקידה המשרתת בטייסת של רן ואיתן, מאבחנת כי מדובר בעיקר ב"קרב אוויר חם" ומובילה את צופיו לתהייה אודות משמעותו כפל המשמעות שנושא שמו של הסרט.
המצ'ואיזם הישראלי בכלל וזה המיליטנטי בפרט הופך בסרט למושא ביקורת גלוי. היחס האמביוולנטי שהוא מפגין ביחס לגיבוריו הגבריים הפונים לטפל במיגים סוריים ומצריים רק אחרי שסיימו לטפל אחד בשני, עשויה לערער את מי שציפה לקבל בסרט גרסה מעודכנת של יהורם גאון כיוני נתניהו. למשנה תוקף זוכה עמדה זו תודות לאופן בו מעוצבות הדמויות הנשיות. בנוסף לגליה, זוכה בו גם נילי (ליהי קורנובסקי), בת זוגו של מפקד הטייסת הקודם המתמודדת עם מותו, לזמן מסך ניכר.
בשעה שהדמויות הגבריות בסרט בעיקר מתקוטטות זו עם זו, מפגינות גליה ונילי סולידריות נשית מחממת לב והכרעתה של האחרונה לשוב וללבוש מדים לקראת סופו משכנעת יותר מהמבטים הרושפים של לובשי הסרבלים והקסדות.
מבעד לעיניהן של השתיים (ותודות למשחקן המעולה של איצקוביץ' וקורנובסקי) ובשל היחס המתנשא שהן זוכות לו מצדו של חבר תרנגולי השחקים, נדרש הצופה להרהורים מחודשים אודות מקומו של האגו בתהליכי קבלת ההחלטות בחברה הישראלית ועד כמה מהתכונות שמפגינים בסרט גיבוריו הראשיים בסרט המתאר אירועים צבאיים בני חמישים ושבע שנה, מרגישות, פתאום, כעכשוויות לחלוטין.
הצגתם של בעלי הדרגות הבכירות בחיל כאטומים לצרכים של אלה הנתונים לפיקודם (מפקד הבסיס מוצג כדמות השלילית ביותר בסרט), מאבקי הכוח הפנים–צהליים המוצגים בו והנפסקים רק עם הצגתו של אויב ערבי המשותף לכולם, מזכירים, לפתע, כמה שאלות ואתגרים מוכרים מאד, מוכרים מדי.
נדמה כי 'קרב אוויר' עסוק פחות במלחמה באויב שמעבר לתעלה אלא ביכולתה של החברה הישראלית לשלב זרועות ולגייס את כוחותיה לטובת הנחלת ניצחון. לא 'מבצע מוקד' שסימן את ראשיתה של מלחמת ששת הימים עומד במוקד הסרט, אלא מאבקי הכוח המטופשים שעלולים היו לסכן את ההצלחה בו ובמבצעים הצבאיים שבאו אחריו.
כך שבצד היותו סרט פעולה יעיל, מצליח 'קרב אוויר במשימה הרואית נוספת: הוא עשוי לאתגר את ציפיותיהם של צופיו מימין ומשמאל ולגרום להם לוותר על קרבות אוויר פנים ישראליים לטובת ניצחון במערכה הלאומית הגדולה.
