חלק ראשון – מטרה ראויה להילחם עבורה

במלאת שמונה חודשי לחימה מאז השביעי באוקטובר ועם התגברות האש בצפון ראוי לעצור רגע ולבחון את מצבנו האסטרטגי. ממש כמו בשנים הראשונות לאחר מלחמת יום הכיפורים, דומה שעיקר השיח מוקדש לנבירה בפרטי המחדל המודיעיני. אלא שתוצאות המלחמה קדימה לא ייקבעו על ידי הכישלון המודיעיני המחפיר שקדם לטבח ובהיערכות המקדימה שלא הייתה. מאז השביעי באוקטובר אנו נבחנים ביכולתנו לגבש אסטרטגיה נכונה, לגזור ממנה מטרות ראויות ולפעול ללא לאות להשגתן. חשובה לא פחות היא יכולתנו לאבחן פערים ביכולות והאמצעים העומדים לרשותנו לשם מימושה של תוכנית המלחמה ולטפל בהם באופן מהיר, מקצועי ונחרץ. רק כך נוכל לנצח.

סדרת המאמרים, שלושה במספר, תוקדש לניתוח היבטים מרכזיים באשר לאסטרטגיה הראויה להתמודדות עם הזירה הצפונית. החלק הראשון ידון בהגדרת היעדים של ישראל, ארצות הברית וחיזבאללה, ובשאלת ההתאמה של המטרות הישראליות לאתגר הנוכחי. החלק השני ידון בתמונת המצב הצבאית, בו אראה כי האסטרטגיה המדינית הנוכחית עשויה להיתרגם למערכה צבאית שתשחק דווקא לידי האויב, שעלולה להביא בסבירות גבוהה לתוצאות הפוכות ביחס לכוונה המקורית. החלק השלישי יציג קווים מנחים לאסטרטגיה חלופית, בהתאם למטרות שהוצגו בפרק הראשון, בלי לשחק לידי האויב. חלק זה יציג עקרונות לגיבוש תפיסה ופעולה בהתאם לסוג האיום, ליכולותינו, למטרות העדכניות ולסביבת הפעולה.

זה המקום לומר, בטרם נמשיך כי אין מדובר במאמרים שתכליתם הוצאת הרוח מהמפרשים ושידור תבוסתנות. אדרבא. מדובר בניסיון לשנות הלך מחשבה רב-שנים שהיה לו חלק נכבד בהבאתנו לעברי פי פחת לפני שמונה חודשים. שינוי הלך רוח מחייב הכרה בגירעון עמו נכנסנו למערכה הנוכחית, בפרט כאשר מדובר בזירה הצפונית, והבנה כי לא נוכל להתעלם ממנו בבואנו לפתור את הבעיות האסטרטגיות כבדות המשקל בזירה זו.

קריאת ההשכמה של ה-7 באוקטובר

צה״ל לא נערך כראוי למערכה הרב-זירתית. מצב שבו עזה משמשת כזירת מבצעים עיקרית למשך חודשים בעוד שהצפון נשמר כזירה משנית לא נצפה. במהרה התברר לעין כל – גם לאלו שהיללו את ארגון הצבא מחדש ואת ההקטנה הניכרת בסדר הכוחות הלוחם – שהצבא קטן מידי למלחמה בו-זמנית בשתי זירות אלו. בנוסף, התברר שצה״ל הגיע למלחמה הרב-זירתית רדוד וקצר נשימה במערכים רבים – פרי בניין כוח לקוי של צבא היבשה, הזנחת יכולות ייצור עצמי ותלות מוגברת בשורה ארוכה של פריטי חימוש בארה״ב. תיקון ליקויים במלחמה תוך כדי תנועה הוא דבר קשה, לא רבים הצבאות המצטיינים בו. ישראל, כטבע לאומי, מצטיינת באלתור ובשינויים תוך כדי תנועה. יחד עם זאת, לא דומה שינוי טכניקה קרבית כושלת ועדכונה תוך כדי הלחימה לעדכון תפיסת הפעלה, הגדלה, הצטיידות ושינוי במבנה וארגון הכוחות. אלו לוקחים זמן ואינם יכולים להשתוות למהירות בה פועלת עקומת הלמידה של חיילים ומפקדים טקטיים בשדה הקרב.

לאור זאת ועל רקע הצורך לפעול בנחרצות להשמדת חמאס לאור טבח שמחת תורה, הוגדרה חזית הצפון כחזית משנית מראשית המלחמה. בשבועות האחרונים מתרחשת לנגד עינינו הסלמה איטית ועקבית. ניתן לתרץ אותה בהבטחה של נסראללה לעשות כן עם הכניסה לרפיח. ניתן גם להניח כהערכה, כי חיזבאללה מנצל הזדמנות שנוצרה כתוצאה מהתארכות הלחימה, התקרבות הבחירות בארה״ב וחוסר רצונה העקבי של האחרונה בהרחבת המלחמה. מותר להעריך כי ההסלמה אינה מתקיימת כתהליך בלתי נשלט אלא כסיכון מחושב שתכליתו משיכת ישראל למלכודת.

למעשה, ניתן לומר שחיזבאללה אוחז ביוזמה בצפון לאורך חלקים רבים משמונת החודשים האחרונים ובהיבטים רבים. חיזבאללה היה הראשון לתקוף, נצר את האש ביוזמתו בעסקת שחרור החטופים בנובמבר 2023 והסלים ביוזמתו עם הכניסה לרפיח. חיזבאללה אמנם סופג אבדות רבות ומייצר לא אחת משוואות מאולצות, אך הוא נהנה מכל היתרונות של ״יריב שקול״ המסוגל להסב די נזק כדי לגרום להרתעתה של ישראל בחישוביה להרחיב את המלחמה כל עוד היא פרוסה במספר חזיתות. זאת ועוד, חיזבאללה אינו סובל באותו האופן מלחץ מבית. ניסיון להשוות את הלחצים במדינה דמוקרטית, צפופה ובעלת כלכלה מתקדמת ללחצים במדינת לבנון השסועה שבה חיזבאללה משיג את רצונו באמצעות להט דתי, עוצמה צבאית ואלימות פוליטית הוא ניסיון שווא החוטא לאמת.

מטרה ששווה להילחם עבורה?

הדרישה לבחון כמה צעדים קדימה אינה מותרות: למרות חוסר יכולתנו המוחלט לצפות את העתיד, אנחנו נדרשים לתכנן ״מקרים-ותגובות״ ולהפיק מאלו הבנה מעמיקה יותר כאשר אנו בוחנים חלופות טרם החלטה. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר במלחמה ובהגדרת יעדים להצלחתה. עבור מה אנו נלחמים? אין ספק שיש להשיב את השקט לצפון ולהחזיר במהירות האפשרית את התושבים לבתיהם. יחד עם זאת, המצב חסר-התקדים אינו יכול לקבל פתרון זמני, גרוע, כזה שירחיב את הבעיה ויתברר כמלכודת, או כזה שיעניק לצד השני נרטיב של ניצחון – אולי אפילו ניצחון של ממש, לפחות בשדה המדיני.

ההנהגה הישראלית – מראש הממשלה, עבור בשר הביטחון וכלה ברמטכ״ל, מרבים לדבר על הסדר שיאפשר את השבת התושבים לצפון. אותו הסדר נכסף, עשוי להגיע כפרי של משא ומתן או בתום לחימה. כך או אחרת, מנגנון הסיום דורש עיון. בניגוד לנעלמים רבים, התכנון לאותו הסדר גלוי וידוע, זהות המתווך ידועה ויעדי הצדדים מוכרים וידועים אף הם. הסדרים אינם באים בחינם, וחשוב להבין מי עשוי להרוויח מההסדר, מה טיבו? והאם זוהי מטרה ששווה להילחם עבורה?

במפגש הרצונות בין ישראל ובין חיזבאללה מתקיימת אסימטריה מובהקת ביעדים: הם רוצים בהשמדתנו, ואנחנו – סליחה על ההקצנה – בסך הכל רוצים להחזיר את ילדי קריית שמונה ויתר היישובים לבתי הספר עד ה-1 בספטמבר. מדובר במתכון לאסון ובהזמנה של המשך ההתשה באמצעים אחרים עד להשגת מטרותיו המוחלטות של חיזבאללה.  כפי שזה נראה כעת, אנו עומדים להילחם כדי להשיג מטרה מדינית גרועה במיוחד.

עמדות השחקנים על המגרש

ארה״ב מנהלת מדיניות עקבית שבמהותה היא החזקת המכסה מעל הסיר המבעבע בהתעלם ממה שקורה בתוך הסיר. מימוש מדיניות זה הופך לקיומי מבחינה פוליטית בראיית הממשל, על רקע הבחירות הקרבות בארה״ב. מניעת מלחמה אזורית, חתירה להפסקת אש בעזה באמצעות עסקה וחתירה למשא ומתן שבמרכזו סימון הגבול היבשתי בין ישראל ולבנון – אלו ביטויים לניסיון לממש את המדיניות. איראן ושלוחותיה – חיזבאללה וחמאס – מנצלים את הלחץ האמריקאי עד תום ומצליחים להימנע מתשלום מלוא המחיר על עצם היותם הצד התוקף והגורם העיקרי לערעור היציבות באזור, אותה הם מקדשים. כתוצאה מכך, המצב הוא שחמאס נהנה מסיוע איראני בדמות ירי ממגוון זירות, מתימן ועד לבנון, בעוד שישראל נאלצת לתמרן לא רק מול הזירות הפעילות, אלא גם מול יוזמותיה המדיניות של ארה״ב ובפרט – מול היוזמה לסיום המשבר בצפון באמצעות מאמצי התיווך של עמוס הוכשטיין בהתאם לנוסחה מוכרת ובעייתית. חיזבאללה צפוי להפיק מהסכם ברוח הצעות הוכשטיין רווח שיושג תחת אש, עם או ללא מלחמה רבתי בצפון.

עקרונות ההסדרה על פי ארה״ב

היעד המוצהר: מניעת גלישה למלחמה אזורית, הפחתת המתח (דה-אסקלציה), הגעה להסדר בין ישראל ולבנון (בראייתה – בראייתנו, לבנון במירכאות).

האמצעים: משא ומתן שתכליתו תוארה בפירוש על ידי המתווך עמוס הוכשטיין בראיון לפני כשבוע וחצי:

1. השבת אזרחים משני הצדדים לבתיהם.
2. הבטחה (עמומה) שהמציאות הביטחונית של תושבי ישראל לא תשוב להיות כפי שהייתה ב-6 באוקטובר, זאת על ידי מימוש מעורפל של 1701 – כלומר הסגה של חיזבאללה לאחור ופריסת הצבא וכוחות יוניפי״ל, הותרת חיזבאללה ככוח חמוש.
3. חיזוק צבא לבנון, שיקום הדרום בחבילה כלכלית מיוחדת, שיקום הכלכלה של לבנון בסיוע נרחב של מדינות בהובלת ארה״ב.
4. כניסה למשא ומתן על הגבול היבשתי בין ישראל ובין לבנון מתוך מטרה להגיע לגבול מוסכם בין המדינות

במציאות הביטחונית הנוכחית, ארה״ב על פי הוכשטיין מקווה שהפסקת אש בעזה תיתן לה את ההזדמנות למנף אותה להפסקת האש בצפון ופעולה בהתאם לעקרונות שהוצגו לעיל. בנוסף, ידוע שארה״ב מקיימת דיאלוג דיסקרטי עם איראן שתכליתו הבטחה שהעימות הנוכחי יישאר בגבולות מוגבלים ולא יגלוש למלחמה אזורית בשנת הבחירות. הוכשטיין אומר בקולו: לא נגיע לשלום בר-קיימא בין ישראל וחיזבאללה, זה לא על השולחן אבל אם נוכל להגיע לסדרת הבנות ולהוציא את העוקץ והתמריץ לסכסוך ולכונן בפעם הראשונה אי פעם גבול יבשתי מוכר בין המדינות – זה יעביר אותנו דרך ארוכה וזה לגמרי אפשרי.

חשוב לתת לקוראים טעימה מהלך רוחו ומחשבתו של הוכשטיין אודות לבנון: הוכשטיין מעיד על עצמו שביקר בלבנון בכל שנה מאז 1995, למעט בשנה שבה נרצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי (ב-2005) מכיוון ״שהייתה אלימות רבה ברחובות״. התאהבתי בלבנון, הוא מודה ברצון ומספר שבכל מקום בעולם אליו אתה מגיע תמיד יש יזם לבנוני ״שמנהל את העסק. על הסכם הגבול הימי, מספר הוכשטיין, שלא היה פשוט ״להביא את חיזבאללה לתהליך״ בהתכוונו להסכם הגבול הימי (אוקטובר 2022) ומיד מתקן: אנחנו [אמריקה] לא מדברים עם חיזבאללה ישירות כמובן, אבל חיזבאללה הוא גורם כוח משמעותי בלבנון והם ״הסכימו בסופו של דבר״ על פי הוכשטיין כי הם נשמעו לרצונם של הלבנונים.

כבר במשבר האוהלים במהלך שנת 2023 התבטא נביה ברי, זרועו הארוכה של חיזבאללה במערכת הפוליטית הלבנונית ובן שיח קבוע של הוכשטיין, בנושא הגבול היבשתי – 13 נקודות מחלוקת שאחת מהן, מוסתרת היטב לפי שעה, היא קו הבתים הראשון של משגב עם – ואת נחישותה של לבנון, היא חיזבאללה, לעמוד על זכויותיה. ברי דיבר כמובן גם על פרימת ההסכמה המרכזית בהסכם הגבול שחתם לפיד – היא נקודה B1. נקודה זו ממוקמת במפגש החוף עם הים ושינוי מיקומה לפי הגרסה הלבנונית יעניק ללבנון שליטה מבצעית על כפר הנופש בראש הנקרה.

נסכם אם כן את הנקודה החשובה ביותר: ארה״ב מחפשת הזדמנות להכנסת ישראל ו״לבנון״ למשא ומתן שבו המשא, מה שישראל מקבלת, יהיה הפסקת האש והשבת התושבים לבתיהם כנגד התחייבות עמומה לנסיגה של חיזבאללה; ואילו המתן ישולם בדמות ויתורים טריטוריאליים של ישראל בגבול עם לבנון. ויתורים אלו יינתנו מול לחץ צבאי של חיזבאללה ולאור הישגים משמעותיים שלו – חודשים ארוכים בהם מעל 60,000 נטשו את בתיהם, מבלי שישלם על כך דבר בעל משמעות: הוא ישרוד, יתחזק ויוכל להטמיע את לוחמיו וציודם בכפרים השיעיים אגב שיקומם של אלו בכספי משלם המסים האמריקאי ובכספיהן של מדינות תורמות נוספות.

כיצד תצדיק הממשלה נסיגה מבישה כזו? האם הדבר יובא למשאל עם? היכן זה שם את הסכם הגבול היבשתי על הרצף הזה? האם בעבור זה נצא להילחם? כדי להגשים שלב נוסף בשלבי ההתשה וההקרסה מבית מדרשם של נסראללה וח׳מינאי?

ישראל וחיזבאללה

לישראל שתי בעיות בהגדרת המטרות שלה: ראשית, היא מגבילה את מטרותיה להשבת השקט והרחקת האיום מגבולה הצפוני. זאת מול אויב המבקש למחוק אותה מהמפה. ומה יקרה ביום הראשון שלאחר הפסקת האש? האין זאת העתקה של מדיניות הסבבים מעזה אל מול אויב חזק הרבה יותר?

בנוסף, מנגנון ההסדרה המוצע על ידי ארה״ב אינו נדחה על הסף – הוכשטיין קיים מספר מפגשים טרם המלחמה ובמהלכה בישראל. לעומת הצהרות ניציות ונחרצות מהצד הלבנוני, ישראל מקבלת הלכה למעשה את עקרונות הסדר הוכשטיין, ולמעשה את המציאות שבה חיזבאללה משתמש בלחץ צבאי לצורך השגת הישגים מדיניים, שניתנים כמובן לא לחיזבאללה אלא לשלד החלול הקרוי ״מדינת לבנון״.

שילוב המשמעויות מהמדיניות של ארה״ב, הפתרון המוצע על ידה ויעדיה המוגבלים של ישראל תורמים תרומה מכרעת ליישומה של אסטרטגיית ההתשה של חיזבאללה ואיראן. התשה היא תהליך ארוך ואיטי, אך היעד אליו היא מכוונת הוא מוחלט – מחיקתה של ישראל מהמפה.

מכאן נובע כי מדיניותה של ישראל ביחס לבעיה סובלת מאי-הלימה: היא מנסה לרפא סרטן באמצעות אקמול וליישם דפוס חשיבה כושל שבו פתרונות זמניים המושגים במחיר מופקע תורמים להעמקת הבעיות. כפי שנראה במאמר הבא, לישראל יש פער באמצעים ויכולות הנדרשות למימוש מטרות ראויות כראוי למאבק הקיומי בו היא נתונה. הפער נובע מחטאי העבר ומהעובדה שאנו מצויים במלחמה ארוכה ומתישה, אליה נגררנו בעל כורחנו אך בניגוד אלינו, אויב התכונן אליה היטב.. התמודדות עם האתגר דורשת הימנעות מכניסה למלכודת הדם שמכין חיזבאללה וסירוב לקבלת תכתיבים מדיניים שיעניקו לו רוח גבית ויסייעו לו בבניית הקומה הבאה במלחמת ההתשה. הסכם הגבול הימי היה קדימון, אסור לנו להמשיך באותו הנתיב. אסור לדבר עם חיזבאללה על תיקוני גבול.

עבור חיזבאללה (ואיראן) המטרה תמיד הייתה מחיקה של מדינת ישראל, הקרסתה באמצעות התשה בלתי פוסקת וניצול עד תום של חולשות החברה הפתוחה – ליבוי מתחים ומחלוקות כדלק העיקרי להתשה. כאמור, המטרה המוחלטת מושגת באמצעות אסטרטגיית התשה בעוצמות משתנות. איראן, שהשכילה להקיף עצמה בשליחים אינה מבקשת לעצמה מעורבות ישירה במלחמה ושואפת להרחיקה מפתח ביתה. גם חיזבאללה מעולם לא פתח במלחמה מלאה באופן יזום נגד ישראל, אך אינו נרתע ממשיכתה למלכודות – במיוחד אם הוכנו בקפידה ובאין מפריע במשך שנים ארוכות.

ההתנהלות המחושבת מוצאת את ביטויה בהתשה ונועדה כאמור לשרת מטרה מוחלטת. על רקע זאת יש לראות את ההסלמה בגבול הצפון ועל רקע זאת יש להבין את השימוש שצפוי לעשות חיזבאללה בהסדר הנוגע בקו הגבול היבשתי בין המדינות. מה שישווק בתום מלחמה איטית ושוחקת כהישג בישראל – ״הסדרה ושקט לטווח ארוך״ בצירוף תיאורים אודות ״המכה הקשה״ שספג חיזבאללה – ייתפס בעיני חיזבאללה כהישג מן המעלה הראשונה המורכב משני רכיבים מרכזיים: הישג קרקעי בדמות תיקוני גבול וזכות קיום להמשיך ולהתעצם, גם אם בקו אחורי. כמו בעבר, ההחלטה לנוע דרומה תישאר תלויה ברצונו, בעת שיגיע למסקנה שהוא חזק ובטוח מספיק לעשות זאת. הוא יוכל לסמוך על סלידתה של ישראל ממלחמות מנע, על רתיעתה ממלחמה נוספת ועל עוצמתו הפנימית בלבנון, שעה שינוע כזרזיף מים בלתי מורגש דרומה בחזרה למרחב הגבול.

כדי להשלים את התמונה, ראוי לתאר בכמה מילים את המתרחש בלבנון. בארץ הארזים ישנם  גורמים שאינם מעוניינים במלחמה כוללת ואינם חוסכים את ביקורתם מחיזבאללה. הדברים הגיעו לרתיחה על רקע הירצחו של חבר הפרלמנט הנוצרי פסקל סלימן, חבר מפלגת ״הכוחות הלבנוניים״ בהנהגתו של סמיר ג׳עג׳ע המבקר את חיזבאללה בעקביות. גם סמי ג׳ומאייל, ממשיך דרכה של משפחת ג׳ומאייל שהעמידה שני נשיאים (בשיר שנרצח ואמין שנבחר במקומו – סמי הוא בנו) יוצא נגד חיזבאללה בגלוי. אלא שהמילים הקשות מכסות על חולשה פוליטית ובעיקר צבאית של הנוצרים שהודחו הלכה למעשה משליטה בארצם. כל עוד ארה״ב ומדינות המערב תומכות במדינת לבנון באופן הנוכחי, הם למעשה משלימים דה-פקטו עם כל הרע שמביאה איראן באמצעות חיזבאללה על המדינה האומללה, קשה לראות כיצד התנגדות זו משנה משהו במצב הקיים ומטה את יחסי הכוחות.

הפשרות בגבול ישווקו על ידי ארה״ב (וצרפת) כהישג ללבנון שאין לו ושם קשר לחיזבאללה, אך את האמת אי אפשר להסתיר. הסכם כזה יהיה הישג לחיזבאללה והוא יחזק – לא יחליש – את אחיזת הפלדה של הארגון בלבנון, הן צבאית והן פוליטית.

מה מניע את חיזבאללה

מדוע פועל חיזבאללה לאחרונה באופן מתגרה ומסלים?

הוא מבין היטב את מגבלותיה של ישראל, שהחריפו מאד לאחר שמונה חודשי לחימה. ישראל עייפה יותר, חיילי המילואים מותשים, מאגריה מידלדלים, הפילוג והמחלוקת הפנימיות הרימו שוב את ראשן, ארה״ב אינה עומדת לצידה של ישראל באופן מלא ומוחלט. הרשימה עוד ארוכה. כתוצאה מכך, חיזבאללה מניח בצדק שיעדיה של ישראל במבצע יהיו מוגבלים. אכן, מראש הממשלה ועד הרמטכ״ל ואלוף הפיקוד, כאשר מזקקים את דברי האיום (״נכה מכה קשה״, ״חיזבאללה יפגוש בצבא חזק״ וכו׳) – מגיעים לאותו היעד בדיוק: השבת השקט והתושבים לצפון והסגה עמומה של חיזבאללה לאחור.

מעבר לכך, חיזבאללה מכיר בעוצמתו בהשוואה לחמאס, והוא מבין שבמידה והוא יותקף הוא יוכל להתמודד צורה טובה יותר מאשר החמאס. חיזבאללה גם נמצא בחלון זמנים טכנולוגי-מבצעי שבו שורת אמצעים – כטב״מים, רקטות עתירות משקל וטילי נ״ט מתקדמים – מאתגרת את שכבות ההגנה של צה״ל בגבול. זו נקודת זמן שיש לו בה יתרון יחסי והוא שש לנצל אותו. כאשר חיזבאללה מחבר את המסקנות לעיל ובוחן את ביצועי צה״ל בעזה, הוא מגיע למסקנה שהוא יכול לעמוד בפני המערכה שצה״ל מתכנן, שיש לו מה להרוויח דווקא מכניסה של צה״ל לדרום לבנון, ועל כן הוא פועל להסלים.

סיכום

יאיר לפיד זכה בדין לביקורת על הסכם הגבול היבשתי שחתם בשלהי כהונת הבזק שלו. אך הסכם בתיווך הוכשטיין בתנאים הנוכחיים יהפוך את ההסכם של לפיד לחיוור לעומת הסכם כניעה מביש עוד יותר שמתבשל כעת.

במסגרת אסטרטגיית ההתשה הייחודית לנסראללה, הוא בוחר בכל פעם נקודת מחלוקת בקפידה, המשרתת אותו הן לצרכים פנימיים והן בשימור אש המאבק מול ישראל. כך היה לאחר הנסיגה מלבנון כאשר נסראללה בחר במחלוקת גבול בנקודה הנמצאת במשולש הגבולות ישראל-לבנון-סוריה. כך גם בנוגע למחלוקת על הגבול הימי, שליוותה את ישראל ולבנון למעלה מעשור, כאשר חיזבאללה מנצל אותה מפעם לפעם כדי ליצור משבר.

בשנים האחרונות עלו שוב, ביתר שאת לאחר חתימת ההסכם הימי, נקודות המחלוקת בגבול היבשתי – 13 במספר. נקודות אלו שימשו את חיזבאללה כזכור במשבר האוהלים בהר-דב כאשר התנה את הוצאת האוהלים במשא ומתן שתכליתו יישום תיקוני הגבול בהתאם ל"דרישותיה הצודקות" של לבנון. כך פועל נסראללה. הסכמה למתווה הוכשטיין תהיה פשוט כניסה למלכודת של נסראללה, דבר שאסור לקבל אותו.

גם את ההישג שישראל כמהה לו לא נקבל. שקט לא יהיה, במקרה הטוב זה יהיה סבב שנוצק בתבנית של סבבי עזה, שיאפשר לצד לנצל את שאיפת השקט של ישראל כדי להמשיך ולהתעצם תחת משטר של "הסדרים זמניים". האויב שנפגוש בפעם הבאה יהיה חזק עוד יותר. לישראל אין אסטרטגיה הולמת, וכפי שאראה במאמר הבא היא צועדת למלכודת שהוכנה מראש במשך שנים כאשר היא נושאת על גבה תפיסות אופרטיביות כושלות שנוצקו בשנים של ״סבבים״ ו"הפוגות".

אמת, הצפון בוער, ההסלמה ניכרת, חייהם של עשרות אלפי תושבי ישראל – אחינו – הפכו לגיהינום עת היו לפליטים בארצם. בנקודה הזו, אני מעדיף להיות בנעליו של סמנכ״ל הכספים אפור-המבע שנכנס למנכ״ל כדי להודיע לו ביובש שייאלץ לדחות את תוכניותיו, כי הגירעון שנצבר בעשורים של הזנחה, מכביד. את הגירעון הזה צברנו מאז יצאנו מלבנון ואפילו קודם לכן. התמכרנו לשקט, ונדחקנו לספק פתרונות ביניים זולים בדם ההווה ויקרים בדם העתיד, כאלו שריסקו לרסיסים את ההרתעה והכניסו אותנו למלכודת ההתשה. זו העת לעצירה, ניתוח קר, הימנעות מכניסה רגשנית למלכודות – הזעם הוא יועץ רע. במערכה השלישית יבוא זמנה של ההכרעה.