ביקורת ספר: "הבגינים"

ספרו של ד"ר גיל סמסונוב הוא אחד הספרים החשובים שראו אור בדור האחרון. ראוי שכל מי שמחשיב עצמו חלק מהמחנה הלאומי־ציוני יחזיק בביתו עותק מ"הבגינים". בכתיבה קולחת ומרתקת פורש סמסונוב את המשנה הרוויזיוניסטית ואת תולדות המחלוקת העזה בין הימין לשמאל בישראל מאז עלילת רצח ארלוזורוב ועד לימינו אלה. יותר משניתן ללמוד על העומק האינטלקטואלי של המחנה הלאומי, אפשר להסיק על רדידות המחשבה השמאלית השואבת את רעיונותיה מהגלות מאז ומעולם.

סמסונוב, פרשן פוליטי ופרסומאי בכיר, הוא בן המשפחה הלוחמת, שאביו ג'ומיק היה איש לח"י בזכרון יעקב. הוא נסיך לתפארת, כזה שלא נטש את דרך אביו ולא יצא לרעות בשדות זרים, אלא נותר נאמן למחנה הלאומי.

הפולמוס שהתפתח בכנס בית"ר בוורשה, בספטמבר 1938, המתואר בספר, מבטא באופן מובהק את ההבדל המהותי בין השמאל לימין כפי שיובהר להלן.

בשמאל עורגים עד היום על הוויכוח אם להציב את המקף המחבר בין הציונות לסוציאליזם. מקורה של אותה מחלוקת, הנראית היום סוריאליסטית וחסרת משמעות, הוא בשאיפה של הסוציאליסטית היהודיים להשתלב בעולם מחד גיסא, ולהיות ציונים מאידך גיסא. השאיפה להשתלבות באומות נשענת על הניסיון לברוח ולהתנתק מהזהות היהודית. באופן פרדוקסאלי ההתנכרות לעיירה היהודית, שגרמה לעזיבת הדת, לא הצליחה לנתק את הסוציאליסטים מהגלות. מחשבתם עודה מתבססת על מה יאמרו הגויים.

בימין לעומת זאת, או ליתר דיוק בתנועת בית"ר, נסוב הוויכוח ב־1938 כיצד להתמודד עם העולם ולהשיג עצמאות וריבונות לעם היהודי בארץ ישראל. "בגין לא התווכח על ה'מה'". על כך הייתה הסכמה: 'מדינה עברית גדולה – פתרון מלא לבעיה היהודית'. המחלוקת הייתה על נושא אחר: 'כיצד ומתי? ובאילו אמצעים נחיש ונשיג את המטרה של חיינו?"

ז'בוטינסקי, שהיה ראש בית"ר, גרס שיש להמשיך בדרך המדינית ולהגיע למדינה ריבונית באמצעות שכנוע ולחץ על אומות העולם. מנחם בגין לעומת זאת טען כי "מתחילה התקופה השלישית של הציונות: לראשונה התחילה הציונות המעשית, אחר כך הפוליטית [הציונות המדינית של הרצל וז'בוטינסקי] ועכשיו הציונות הצבאית…"

הוויכוח בין ז'בוטינסקי לבגין תלמידו התלהט, ובגין סיים את נאומו בהצעה לסדר היום: "אני מתכבד להציע כסמל למלחמתנו החדשה לשנות את סעיף ד' של הנדר הבית"רי האומר: 'אכין זרועי להגנת עמי, ולא אשא זרועי אלא להגנה'. לנוסח זה אני מציע את השינוי הבא: 'אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי'. כל הזמן שאפנו לכוח. הכוח נוצר".

המחלוקת בין ז'בוטינסקי לבגין הייתה גם עימות בין דורי, כאשר בגין מייצג את הקו המיליטנטי של הצעירים בבית"ר, וראש בית"ר יישר קו עם הצעירים המיליטריסטים.

גם בשמאל היו מחלוקות בין דוריות אך הן נסובו על הדרכים להמשיך בשיטת התרתי דסתרי. כלומר להישאר חלק מהמהפכה הבולשביקית המבטלת את מושג הלאום, תוך כדי פעילות ציונית, שהיא כמובן לאומית ביסודה ומהותה.

הפער האידיאולוגי שנבקע בין הימין לשמאל, בראשית ימיה של התנועה הציונית, הלך והתרחב עד שנוצרה תהום בין המחנות. השמאל חותר עתה לעבר האוניברסליות של המדינה באמצעות מחיקת כל סממן יהודי ולאומי של ישראל, ואילו הימין פועל מתוך אמונה בצדקת הדרך של החזון הציוני, הנובעת מאמונתו בצור ישראל. השוני בתפיסות העולם משפיע על מעמד המשפחה ועל הזיקה למסורת.

הבדל מהותי נוסף בין המחנות הוא הייחס לשואה. בניגוד לזלזול בניצולים של הצברים והפלמ"חניקים (ע"ע "כצאן לטבח", של אבא קובנר והכינוי המעליב לניצולים "סבונים"), ראו בגין וחבריו את עצמם כ"בני דור ההשמדה" וככאלה הם הרגישו חובה כלפי הנספים, לממש את צוואתם, כפי שהתבטא בגין. "נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו…לדורי דורות".

"שנאת כלבים לזאבים"

הבעלות שניכס לעצמו השמאל על המאבק לשחרור והקמת המדינה נחשפת בספר כחסרת בסיס היסטורי ומוסרי. עדויות רבות מדיונים שנערכו בפרלמנט הבריטי, שאותן חשף סמסונוב לאחר עבודת מחקר מעמיקה, מלמדות על הקשיים הרבים שהערימו אצ"ל ולח"י על ממשלת המנדט, עד אשר נאלצו חייליו לעזוב את ארץ ישראל. וינסטון צ'רצ'יל התוודה באזני אחד מפעילי האצ"ל כי "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה".

"ההגנה" שיתפה פעולה רוב הזמן עם המנדט והסגירה את יריביה הפוליטיים לידי הבולשת הבריטית. בדברים שהטיח בגין כלפי בן גוריון טמונים הרעות החולות שמלוות את המדינה מאז ימי המנדט ועד היום. "אתה משתולל כקין", זעק בגין אל בן־גוריון. "ברחובות ירושלים משוטטים מאות ואלפי שליחיך. הם הובאו לא לשמירה אלא להלשנה; לא לעבודה אלא לריגול; לא למלחמת חופש אלא למלחמת אחים".

ההלשנה נותרה טבע שני של השמאל כפי שניתן לראות בהתנהגותם של ארגונים חתרניים מבית מדרשו כאשר גם בימים אלה, בשעה שישראל נלחמת על המשך קיומה, מחבלים הצאצאים האידאולוגיים של בן גוריון במאבק ומעבירים מידע לאויבים הקרובים והרחוקים. גילוי נוסף של הלשנה מופיע ברדיפה הממוסדת של השמאל אחרי "נוער הגבעות" והשחרתו, באותן שיטות בולשביקיות שבהן ביצעו דמוניזציה לבגין, לאצ"ל ולח"י.

לא לעבודה – ההסתדרות, אותו מנגנון אפל שהקימה מפא"י, שבאמצעותו גזרו חרפת רעב על אנשי "חירות" עד בחירות 77', מקדשת ומשכללת את הבטלה ומבצעת עד היום סבוטאז' במשק הישראלי, והריגול – בדברי ימיה של מדינת ישראל זרועים מקרי ריגול רבים נגד המדינה. המכנה המשותף לכולם; מישראל בר, עבור באודי אדיב ועל ל'מרגל הבלתי שפוי' מ"חרבות ברזל", הוא, שהם צמחו בערוגות שמאל והיה להם על מי להסתמך.

המלחמה של "ההגנה" כנגד מאבק השחרור והעצמאות שאותו הנהיגו אצ"ל ולח"י, הגיעה לשיאה בהטבעת ספינת הנשק אלטלנה. הנשק שהיה על סיפון אלטלנה היה יכול לשנות את פני המערכה במלחמת השחרור ולהביא לניצחון בירושלים. אולם בן גוריון וחבריו חששו שהבאת הנשק ע"י האצ"ל תשנה את תדמיתו השלילית שעל טיפוחה שקדו שנים רבות. השליטה במדינה הייתה ועודנה התכלית היחידה של המדינה בעיני השמאל. הדבר מסביר את השלכת הנשק למצולות במלחמת השחרור ואת הצהרות הסרבנות של ממשיכי דרכו, כמו "האחים לנשק", במסגרת ניסיון ההפיכה השמאלי שהחל עם היודע תוצאות הבחירות בנובמבר 22'.

לעומת הנאמנות המסויגת של השמאל למדינה השזורה כאמור בדברי ימי המדינה, ניתן לגם להבין מהיכן נובעת הנאמנות של המחנה הלאומי למדינה. זו שהתבטאה בנשיכת השפתיים בהתנתקות ובהסכם אוסלו. היא נסמכת גם על דבריו של בגין, בהגיעו ארצה עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, כפי שתיארם פרופ' אריה אלדד:  "אבא שלי [ישראל אלדד] פגש אותו מיד עם הגיעו לארץ במאי 1942, הוא אמר לו: מנחם, הארגון הצבאי הלאומי שלך. קדימה, תכריז על מרד". ובגין ענה: "בית"רי לא עורק, אני חייל בצבא הפולני".

ההסבר להתנהלות השמאל נמצא למצוא ב"מעשר ראשון", ספרו של ישראל אלדד, מי שהיה אחד משלושת ראשי לח"י. על הטבח שבוצע בחיילי האצ"ל שהיו על ספינת הנשק אלטלנה כתב: "הייתה זו כאילו התפרקות כל יצרי השנאה שנצטברו בדמיהם מזה שנים. שנאה למתחרה הרציני היחידי שקם על שלטונם… שנאה למי שעשה ללעג את מה שהם ראו בזה גבורה רבה… שנאת כלבים לזאבים…"

הפגנות השמאל נגד הממשלה הן המופע העדכני של ה"התפרקות" שעליה כתב אלדד. מה שחסר בה הוא "תותח הדמים" שבו הפגיזו את אלטלנה. ואין ספק שאם השלטון אי פעם ייפול לידי מארגני ההפגנות הם יחזירו אותו לפעולה. הרי הוא "מוצב כ'תותח הקדוש'", כלשונו של סמסונוב, המוכן לפעולה, בבסיס הדרכה לפיקוד ומטה של צה"ל בגלילות.

רוויזיוניסט טוב הוא רוויזיוניסט מת

על נצחונו של בגין על ז'בוטינסקי בוועידת וארשה (38') נכתב ב"ספר תולדות ההגנה" ש"הכינוס נגמר בניצחונם של הקיצוניים". כלומר, פעם בגין היה נחשב לקיצוני. לכך אפשר להוסיף את דבריו של שמואל כץ, מבכירי האצ"ל ויועצו של בגין בממשלתו הראשונה, כי "התופעה החמורה ביותר בתולדות תנועת חרות: 'התיישרות' צורת המפלגה לפי קו המחשבה של בגין, שיצר מעין אווירה ביזנטית סביבו… אומרי הן". וכן את העובדה שבני בגין היה יועץ לא רשמי של אביו. ו"אם השיר הזה נשמע לכם מוכר", הרי שמתחוור שגם הנוסטלגיה היא לא מה שהיה פעם.

הערגה של השמאל לבגין "הישן והטוב", מול השנאה הכפייתית והמדבקת שפיתח אותו מחנה לבנימין נתניהו, מחייבת לשוב ולהזכיר את האיבה שטיפח השמאל כלפי בגין ואת האכזריות שבה נהג כלפי המחנה הלאומי. את קיפוח זכויותיהם של נכי מלחמת השחרור מקרב האצ"ל ולח"י. ההתעמרות וההתעלמות ממשפחות ששכלו את בניהם במלחמה. עשר שנים לאחר קום המדינה תוקן החוק התגמולים, ומנסחו, איש מפא"י, אמר בכנסת: הגיע הזמן לחסל את ההבדלים שבין אלמנות ואלמנות ובין יתומים ויתומים… זכר הקורבנות תובע זאת מאיתנו".

סמסונוב מציין כי "רק אחרי 30 שנה [בחירות 77'] חוקקה ממשלת הליכוד חוקים שהבטיחו את זכויות המשפחות השכולות". ההתעמרות לא פסחה על לוחמי המחתרת שנותרו בחיים והללו נודו והוחרמו והתקשו למצוא מקום עבודה. היו שעזבו את הארץ בשל המצוקה הכלכלית שאליה נקלעו. מנחם בגין הופתע לפגוש בהם כאשר הגיע לביקור בארצות הברית.

את היחס לרוויזיוניסטים ניתן לסכם בדברים שסיפר חבר קיבוץ דגניה במלאת לקבוצה 100 שנה. עדות שהופיעה באתר ארכיון דגניה, ונעלמה. "הכי זכורה לי החגיגה של יובל ה-70… אבל יש דבר אחד שאני זוכר מאותן חגיגות ואני מצטער עליו מאוד. אני הייתי אז מזכיר… בגין, שהיה אז ראש הממשלה ,הזמין את עצמו לאירוע, ולאחר דיון בתנועה החליטו להיעתר לבקשתו בתנאי שהוא לא ינאם. עד היום אני מצטער שהסכמנו לתנאי המגעיל הזה – תארו לכם איך זה נראה: ראש הממשלה יושב כאורח הכבוד בקהל אבל לא נואם".

ימי בנימינה

הנידוי והחרם שהיו מנת חלקם של בני "המשפחה הלוחמת" הותירו צלקות בדור השני, הדור שהגיע למנוחה והנחלה בממשלות הליכוד. אולם אין בכך להצדיק את "בגידת הנסיכים", שמפאת כבודם של בגין ועולי הגרדום לא יוזכרו כאן שמותיהם. הפער האינטלקטואלי בין הימין לשמאל, המשתקף לעיל, מעלה תהייה קשה על נמיכות הקומה, שמאפיינת רבים מבין אנשי המחנה הלאומי המרגישים צורך לקבל אישור והסכמה מצד שמאל.

ניתן להזכיר כאן לדוגמא את הקרנת הסרט על יצחק שמיר שהייתה בקיץ האחרון בין כותלי בית הכלא שבמגרש הרוסים. בסרט תוארו סגולותיו של ראש הממשלה לשעבר, וציינו לשבח את עמידתו האיתנה כנגד כל ניסיון להקמת פלסטינית. מה שעוד היה חשוב להזכיר את חוסר חיבתו לבנימין נתניהו ועדות לכך ניתנה מהנסיכים שהיו שותפים להתנתקות, תמכו באוסלו, רקמו את תכנית אנאפוליס למסירת יהודה שומרון וירושלים לאש"ף או נטשו את הליכוד. התמונה שמתקבלת מהסרט, שיזם ומימן בנו השר לשעבר יאיר שמיר, היא שחבריו של אביו היו דווקא הנסיכים שקפצו מן העגלה במעלה הדרך.

הרושם שמותיר הסרט הוא שמי שנכנע לסזון, שמעולם לא פסק, הוא הנסיך האמתי. יאיר שמיר, בעצם הפקת הסרט, פגע במורשת אביו בסמוך לתאם של לוחמי המחתרת הגיבורים משה ברזאני ומאיר פיינשטיין.

בעניין החברות בתוך המשפחה הלוחמת נראה שגם גיל סמסונוב החמיץ את ההזדמנות להיפרע מאותן חוליות חלשות בשרשרת. כאשר כותב המחבר על שני נסיכים שהתמודדו לראשות ממשלה "בנו של פרופ' בנציון נתניהו ובתם של 'שרה הקטנה' וקצין המבצעים של האצ"ל, ציפי לבני" זה נראה כמו איזו אנקדוטה אזוטרית, ולא היא. מדובר במשבר ערכי עמוק המאפיין רבים מדי מקרב הנסיכים. רוב הנסיכים לא פיתחו עומק אינטלקטואלי ואידיאולוגי והם נישאו רק על גלי זכות אבותיהם. בעצלותם ובחדלונם הם התנפצו אל מול גלי השנאה השמאליים שהוריהם יכלו להם. מוטב היה לו סמסונוב היה בא איתם חשבון בצורה יותר קשה, הראויה למי שפוסח על שתי הסעיפים. אך נראה שהוא עדיין נמצא בימי בנימינה, המושבה שאליה סופחה נחלת ז'בוטינסקי, ושבין בתיה נערכו הבר מצוות לבני הדור השני של האצ"ל.

שגיאה קשה מופיעה בספר בפרק "רבות בנות עשו חיל"- לוחמות במחתרת. כאשר משווה סמסונוב בין אליס מילר, מי שהחלה את מחול השדים לשוויון בצה"ל, לגאולה כהן ולאסתר רזיאל-נאור, הוא חוטא להן. יתר מזאת הוא משתף פעולה עם מסע דה־מילטריזציה שמבצע השמאל בצה"ל כבר שלושים שנה ושבתוצאותיו חזינו בשבעה לאוקטובר.

לו רק היה סמסונוב שב מעיין בכריכת ספרו של יוסף נדבה, "דמות האישה בעיני ז'בוטינסקי", שבה מופיעות המלים הללו של ראש בית"ר; "מחשיב אני את האעשה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית, חוץ מיגיע-כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים", הוא לא היה כותב "שאליס מילר וחברותיה פתחו במסע ארוך כדי לרכוש מחדש את המעמד שהיה ל…חברות לח"י ואצ"ל… לחנה סנש הצנחנית…"

הערות אלה הן ברות תיקון במהדורות הבאות שיש לקוות שיצאו, במידה וספר זה יתפוס מקום של כבוד בספריתו של כל מי מחשיב עצמו איש המחנה לאומי.

הבגינים- זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום, מאת גיל סמסונוב, הוצאת דביר, 319 עמודים, 2023.

 ד"ר יהודה שלם הוא חבר מערכת 'האומה', חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ומחבר הספר 'עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט'