האימפריה האמריקנית העות'מאנית

על פי מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, ישראל "איבדה בפועל את הריבונות" בצפון המדינה בשל מתקפות טילים שהובילו לפינוי כ-80 אלף תושבים ושריפת עשרות אלפי דונמים. בלינקן אמר את הדברים לפי מתקפת חיזבאללה שקטלה 12 ילדים במג'דל שמס, לאחריה וושינגטון אותתה כי היא פועלת "להכיל" את השלכות הרצח. בשני המקרים, ממשל ביידן התנהל בהתאם לציפיות בצמרתו לגבי האופן בו האזור יראה לאחר הפסקת האש אותה הוא מנסה לכפות על ישראל בעזה, כזו שתשאיר את חמאס בשלטון ברצועה כמעין הקדמה להקמת מדינה פלסטינית בהכרה אמריקנית.

תוכנית זו לניהול המזרח התיכון אינה סודית במיוחד, ונחשפה לראשונה באוקטובר 2022 בצורת הסכם הגבול הימי בין לבנון וישראל שנחתם בתיווך השליח האמריקני עמוס הוכשטיין, בימיה האחרונים של ממשלת יאיר לפיד. על פי התוכנית, ארה"ב ואיראן ינהלו במשותף מערכת של מחוזות בלבנט כולל ישראל, מדינה פלסטינית עתידית ולבנון. ירדן, שגם היא חלק מן הגיאוגרפיה המקומית, מוגדרת כמדינת חסות שאמורה לאזן את סוריה, לגביה ברק אובמה אמר בפומבי ב-2015 וגם באופן פרטי במכתביו לעלי ח'אמנאי כי תהווה "נכס" איראני אזורי ולכן אמורה להיות מנוהלת בלעדית בידי איראן. כל בעיה שעלולה לצוץ בין המחוזות תעלה לדיון משותף של ארה"ב ואיראן, כאשר הממשלות המקומיות יוכלו לשטוח את טענותיהן בוושינגטון אך יהיו בפועל חסרות יכולת פעולה עצמאית מול המעצמה החזקה בעולם ושותפתה האזורית.

ההבנה האמריקנית-איראנית הגבילה את ישראל מאז ראשית מלחמת ה-7.10. בכך שפסלה כל פעולה צבאית משמעותית נגד חיזבאללה או איראן והכריזה על הקמת מדינה פלסטינית כתוצאה הכרחית של המלחמה, היא דנה את ישראל למבוי סתום ממנו היא מנסה להיחלץ מאז. למרות הצלחות טקטיות בשבועות האחרונים (כולל פגיעה בדרגים הבכירים בטהרן וביירות) שסייעו להטות את הכף לטובת ישראל, לא ברור האם תהיה להן משמעות אסטרטגית לאחר נובמבר הקרוב.

בשלהי חודש מאי, אנשי אובמה-ביידן שוב קידמו את חזונם לממשל אמריקני-איראני משותף בשתי הודעות שתיארו כיצד יעבוד "היום שאחרי" בעזה. הבסיס להכרזות אלו הייתה התוכנית האמריקנית עבור הרצועה, שפורסמה באישור פומבי מברק אובמה עצמו, מי שמשמש בפועל כמנהיג המפלגה השלטת בוושינגטון. תוכנית אובמה, שראשיתה בסיום המבצע הצבאי הישראלי נגד חמאס, כוללת התערבות והשקעה בינלאומית בעזה ומיסוד רשמי של מעמד השטחים הפלסטינים כפרוטו-מדינה תחת פיקוח אמריקני.

יום קודם לאותה הודעה, אנשי אובמה-ביידן פרסמו את תוכניתם עבור שכנתה הצפונית של ישראל, לבנון. יועצו הבכיר של ביידן לעניין, הוכשטיין, פירט תוכנית רב-שלבית המציגה מרכיבים דומים של התערבות ופיקוח בינלאומי תוך חיזוק השקעה אמריקנית במה שנקרא "מוסדות המדינה הלבנוניים", שתפקידם היחיד הוא לחפות על חיזבאללה ולסייע לארגון הטרור המשמש כשליח איראני.

החידוש בהודעות אלו היה בחיבור המפורש שנעשה בין שתי התוכניות, גם בידי וושינגטון וגם בידי חיזבאללה. התוכנית הלבנונית אמורה להיכנס לתוקף ביחד עם תוכנית עזה, כלומר ברגע בו ישראל תסכים להפסקת אש, והאחרונה נבנתה לפי הדגם של הראשונה. ביידן וצוותו הדגישו כי ישראל כבר הסכימה למסגרת התוכנית האמריקנית ורמזו כי בדומה לחיזבאללה, בירושלים אישרו את הדרישות האמריקניות כפי שנעשה בהסכם הגבול הימי, אם כי קשה לראות כיצד ישראל הייתה יכולה לסרב כעת בעיצומה של מלחמה.

אלא שחמאס עצמו טרם הסכים להפסקת אש, וכאן נראה כי ארה"ב עומדת בפני בעיה לוגית. בכך שהיא מתכננת להעניק לחמאס ניצחון במלחמתו נגד ישראל בצורת הפסקת אש, שליטה ברצועה והקמת מדינה בתמיכה אמריקנית, ארה"ב ביטלה למעשה כל תמריץ לוויתור מצד ארגון הטרור, ובצדק מבחינתו. מדוע שחמאס יתפשר? זו כנראה הסיבה שהבית הלבן הקפיד לבקר בשקט יחסי את התמרון הישראלי ברפיח מאז החל, המנוף האמיתי היחיד שנותר בידיו כדי לקדם את תוכניתו האזורית.

אז מה כוללת התוכנית? היא מתחילה בהשקעה אמריקנית ומענקים ממשלתיים לשתי המדינות, שאמורים לגמד כל סכום אותו ארה"ב השקיעה בעזה לפני המלחמה. עבור טהרן, השקעה כזו מהווה סובסידיה; עבור ארה"ב, זו דרך "להכיל את ההשלכות" מכל תקרית חריגה, משום שישראל תהיה באופן טבעי מוגבלת בתקיפת כל דבר שנבנה בכסף אמריקני או מארח גורמים אמריקנים. בהמשך יגיע ציוד אמריקני והכשרה אמריקנית לכוחות המזוינים של לבנון ופלסטין, שבתורם ישמשו סייענים עבור צבאות טרור גדולים וחזקים בהרבה שישלטו באזור. מימון הישויות הבדיוניות האלו יהיה דומה ליצירת גרסה חמושה של אונר"א, סוכנות האו"ם לסיוע לכאורה לפליטים שמימנה ותמכה בחמאס לפני ה-7.10, אלא שכעת מי שישמש כמגן אנושי יהיו יועצים צבאיים אמריקנים.

***

הבסיס למודל הלבנוני אינו רק שילוב האינטרסים בין אלו של ארה"ב לאלו של הקבוצות החזקות בלבנון ובפלסטין, כלומר ארגוני טרור בשליטה איראנית. התוכנית מציעה בסיס רחב יותר מאשר פרטי ההשקעות הבינלאומיות, בסיס הקשור למסגרת אזורית ותיקה בעלת שורשים היסטוריים וגיאוגרפיים שהגרסה הרלוונטית ביותר שלה נרשמה אי-שם במאה ה-19. כדי להבין את הדינמיקה של התוכנית האמריקנית-איראנית לאזור, עלינו להביט לימיה המאוחרים של האימפריה העות'מאנית ויחסיה עם מעצמות אירופה.

בראשית המאה ה-19, בעוד העות'מאנים שלטו במזרח הים התיכון, עליית מצרים תחת מוחמד עלי הובילה לעלייתו מחדש של דפוס מוכר בלבנט – סדרת טריטוריות מפוצלות אשר שימשו כחוצץ בין מרכזי כוח יריבים. אלא שהפעם היה פיתול בעלילה. מעצמות אירופיות צמחו כגורם מרכזי אותו האימפריה העות'מאנית המוחלשת לא רק נכשלה לעקוף אלא הפכה תלויה בו. השחקנים הבולטים היו הבריטים, שהתערבותם הייתה קריטית בהדיפת המצרים מביירות ועכו ב-1840.

העוצמה התעשייתית והצבאית האירופית אילצה את העות'מאנים לבצע ויתורים ולהעניק לגורמים מתחרים זכויות שונות בשטח האימפריה, במיוחד במזרח התיכון, שם הפכו האירופים לגורם מדיני וכלכלי פעיל. האיש החולה של אירופה, כפי שנודעה האימפריה, הפך באותה עת לעוד כלי בלוח השחמט של מעצמות היבשת.

כתוצאה מהתככים האלו פרצה שפיכות דמים קנאית, בעיקר בלבנון לאחר הנסיגה המצרית ב-1841, והובילה ליצירת מנהל אזורי מיוחד בהר הלבנון, מעין פשרה בין הצרפתים, הבריטים והעות'מאנים בתיווך הקנצלר האוסטרי מטרניך. ההסדר החליף את אמירות הר הלבנון שהוקמה בתמיכה צרפתית והפכה בהמשך לבת חסות מצרית ויצר שני תפקידי 'קאימקאם', תואר של מושל מנהלי מחוזי – אחד דרוזי ואחד מרוני.

מערכת המחוזות התאפיינה בעליית העוינות בין הפלגים השונים שהגיעה לשיא בכמה מקרי טבח ב-1860 והובילה לנחיתת חיל משלוח אירופי נוסף בביירות באותה שנה, הפעם בהובלת צרפת. תוצאה נוספת הייתה יצירת הסדר חדש בהר הלבנון, במשא ומתן בין בריטניה, צרפת, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה: מחוז מיוחד ("מוטסריף"), רעיון אותו הציע הדיפלומט הבריטי הלורד דפרין. מחוז זה היה אמור להיות תחת פיקוח אירופי וניהול מושל נוצרי לא-ערבי, שנבחר בידי השלטון העות'מאני ופועל לצד מועצת נכבדים מקומית בה מיוצגים כל הפלגים. למחוז היה גם כוח משטרתי-צבאי שהוכשר בידי הצרפתים.

כלכלת המחוז התבססה כמעט לחלוטין על הפקת משי והייתה תלויה כמעט לחלוטין בשוק האירופי. בביירות, מרכז מחוז אחר אשר שימש כבסיס לפעילות חלק מהשחקנים בהר הלבנון ומוקד השפעה צרפתי באזור, התבססו כבר מוסדות אירופים (והחל מ-1840 גם אמריקנים) בתחומי הדת, החינוך והבריאות, לצד תשתית כלכלית ומיזמים כמו מסילות ברזל ונמל.

ההסדר המורכב הזה נותר על כנו עד מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שינתה את מערך השיקולים האירופי כלפי האימפריה העות'מאנית, שהשתתפה בה בצד מעצמות המרכז. העות'מאנים בחרו בצד הלא נכון, ולאחר יותר מ-500 שנה האימפריה שלהם הגיעה לקיצה.

לפי ההסדרים המקומיים החדשים שאושרו בידי חבר הלאומים לאחר ועידת סן רמו, המחוז המיוחד של הר הלבנון הוחלף במנדט צרפתי. במקביל, המחוז המיוחד של ירושלים שהוקם כ-11 שנים לאחר זה בהר הלבנון, אם כי משיקולים שונים, הוחלף במנדט הבריטי שחולק במהרה לשני חלקים – עבר הירדן (כיום ממלכת ירדן) וארץ ישראל-פלשתינה (כיום מדינת ישראל עם כוכבית).

***

אין הכוונה לרמוז כי צוות המוחות של אובמה-ביידן חקר את ההיסטוריה האזורית של המאה ה-19 כדי למצוא תקדים וסדרת מפות לביסוס מדיניותו. העלאת זיכרון המחוז הלבנוני המיוחד היא פשוט עדות נוספת למבנה המתמיד של מערכת היחסים בין הלבנט לבין כוחות אימפריאליים. כפי שמתברר, אותם מרכיבים מבניים אשר שימשו לביתור האימפריה העות'מאנית משתלבים בטבעיות בחזון המדיניות האמריקני מאז כהונת אובמה הראשונה: "ההיערכות מחדש" מול איראן והגדרת סדר אזורי מחודש. במובן הזה, מדיניות אובמה-ביידן מייצגת הן הרחבה משמעותית של מודל המחוז המיוחד והן את ההפך שלו במובנים חשובים אחרים.

בעוד ההתערבות האירופית הונעה בידי אינטרסים מתחרים שדרשו את תחזוקת האימפריה הדועכת וניהול נכסיה תוך בלימת יריבים, הצעת החלוקה של אובמה מתכוונת להקים כוח אזורי ולתחזק את מעמדו תוך תיאום השקעה בינלאומית שתסייע לו "לבצע את תפקידו" כשותף אמריקני. המחוז המיוחד בלבנון של המאה ה-19 היווה פשרה בין שלטון עות'מאני ישיר לבין תחיית הנסיכות הנתמכת בידי צרפת. בעולם הקונספציה של אובמה, המחוז המיוחד יזכה להכרה כשטח חסות איראני הנשלט ישירות בידי משמרות המהפכה ושליחיהם המקומיים, יחד עם נוכחות אמריקנית מוסכמת שתפקידה לספק הגנה והשקעות, שני מרכיבים המשרתים ישירות את טהרן.

כאשר בוחנים אותה דרך עדשה כזו, מדיניות אובמה-ביידן בלבנון מזכירה טיוטה של מודל המחוז המיוחד, אותו ארה"ב מתכוונת ליישם גם בשטחים הפלסטינים לאחר סיום המבצע הישראלי המתמשך בעזה.

בבסיס המקום המיוחד שהמודל הזה תופס בלב הארגון האזורי המחודש של אובמה-ביידן נמצאת המפקדה האמריקנית הפיזית בלבנון: השגרירות בביירות. לבנון היא בין המדינות הערביות הקטנות ביותר המארחת שגרירות אמריקנית, אך זו בביירות היא השנייה בגודלה באזור (לאחר עיראק), מפלצת בת 43 דונמים בעלות של מיליארד דולרים. השאלה המובנת מאליה בתגובה למספרים האלו היא מדוע ארה"ב תבצע השקעה כזו בפסבדו-מדינה המנוהלת בידי נציגי איראן? והתשובה היא בדיוק משום שלבנון היא טריטוריה איראנית.

מטרת ההשקעה האמריקנית הגדולה בלבנון ובמוסדות המדינה שלה, כמו גם בבניית שגרירות המזכירה גרסה מודרנית של מבצר צלבני, היא לא ניסיון השתלטות או (אם להשתמש בז'רגון המאוס הנהוג בוושינגטון) יצירת "תחרות" מול איראן. בפעם האחרונה בה המעורבות האמריקנית בלבנון נתפסה כעוינת, האיראנים העלו לשמיים את בניין השגרירות ואת מגורי הנחתים בביירות, ובהמשך חטפו ורצחו אמריקנים בעיר לאורך שנות ה-80. המעורבות האמריקנית הנוכחית נתפסת בעיני כל כידידותית ורווחית, ומטרתה אינה לחתור תחת שלטון האייתוללות אלא להשלים אותו. בדומה ליחסי הבריטים עם העות'מאנים, המעורבות האמריקנית בממלכה האיראנית היא כזו של תומך, רק שלא למטרת ניהול אימפריה דועכת אלא עבור מטרה הפוכה – המצאת וחיזוק ישות מלאכותית שתנהל את האזור בחסות אמריקנית ועבור מחיר נקוב.

אם בניין השגרירות העצום הוא הסמל הפיזי להשקעה האמריקנית במחוז המיוחד של לבנון, הנתיב העיקרי למעורבות אמריקנית עובר בהכשרת וציוד כוחות הביטחון. למרות ששמו הרשמי הוא 'צבא לבנון', מבחינת ענייני פנים הכוח המזוין של המחוז המיוחד מבצע בעיקר תפקידי שיטור; ביטחון לאומי, מדיניות ביטחון ותפקידים צבאיים של ממש שייכים כולם לחצר האיראנית ולסניף המקומי שלה, חיזבאללה.

בשנים האחרונות אנשי אובמה-ביידן אף שילבו את צבא לבנון בתוך המיזם הכולל של מאבק בטרור, זה שהגדיר את המעורבות האמריקנית באזור ברבע המאה האחרונה לפחות. זהו מרכיב נוסף בשותפות האמריקנית-איראנית. מיקוד ההשקעה האמריקנית בצבא לבנון במטרה מקובלת ורווחית עבור איראן גם הוא ניסיון להפיג חששות בטהרן לגבי האופי המשותף של משימות הכוח.

בתור מחווה אחרת של הרגעה צבא לבנון נפרס לאורך הגבול עם ישראל, שם בנוסף לתמיכתו בחיזבאללה, הצבת כוח במימון אמריקני בין ישראל ובין שליחי משמעותה כי כל התקפה ישראלית תפגע למעשה בנכס אמריקני.

מודל זהה משוכפל כעת עבור המחוז המיוחד של פלסטין, שם צוות אובמה-ביידן מריץ מיזם מקביל לצבא לבנון, נקרא לו צבא פלסטין, שיצא לדרך הרבה לפני ה-7.10 תחת פיקוחו של המתאם הביטחוני לשטחים הפלסטיניים, הגנרל מייקל פנזל. הוא גם הדמות המובילה מבחינת הממשל בקמפיין נגד תושבים יהודים ביו"ש, הצד השני של מדיניות פלסטין המיועדת לגבש את המחוז המיוחד.

על פי דיווחים, מטרתו הראשונית של פנזל הייתה להקים כוח בן 5,000 איש המאומן ומצויד בידי ארה"ב. משימת הכוח תהיה להקשות משמעותית על פעילות צה"ל בשטחי יו"ש, ולהכין את הבמה לשליטה פלסטינית מלאה בגדה המערבית תחת פיקוח אמריקני.

בדומה למקבילו הלבנוני, צבא פלסטין ישולב גם הוא במסגרת המאבק בטרור. הגדרת גוף כלשהו כשותף לאמריקנים במאבק היא בעצם קוד להשקעה אמריקנית מובטחת, יחד עם הבטחה לטהרן כי הכוח לא יחתור תחת ממלכתה אלא יסייע לשמור עליה. צבא פלסטין לא ישמש למאבק בכוחות איראנים כמו חמאס או הג'יהאד האסלאמי, אלא יפעל ככוח עזר בחסות אמריקנית לבלום את פעילות צה"ל.

התוכניות האמריקניות להקמת צבא פלסטין עברו להילוך גבוה מאז ה-7.10. בדומה לצבא לבנון בחזית הצפונית, צבא פלסטין נכלל בתוכנית אובמה-ביידן ל"יום שאחרי", כלומר ייסוד המחוז המיוחד של פלסטין יחד עם תחומי השיפוט הכפולים שלו (או "קאזה" בטרמינולוגיה העות'מאנית). בתוך מספר חודשים מאז הטבח בדרום, ממשל ביידן כבר שלח את דובריו להפיץ את הצורך "לחזק" ו"לעבות" את צבא פלסטין המתוכנן של פנזל. לאחר פגישה בין הגנרל האמריקני לבין ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג' בשלהי השנה שעברה, שמועות על מימון מובטח (כולל משכורות) לכוח צבאי כזה החלו לצוץ בוושינגטון, שוב לפי המודל הלבנוני. דווח למשל כי בפגישה אחרת בין פנזל למפקד כוחות הביטחון הלאומי של הרש"פ, נידאל אבו דוח'אן, השניים דנו גם הם בתשלום משכורות צבאיות במימון אמריקני.

בלבנון, אנשי אובמה-ביידן כבר הציבו מדריכים צבאיים אמריקנים ואנשי כוחות מיוחדים. למעשה, הצבא האמריקני עוגן בדרך קבע בנמלים בלבנון ומשתמש בשדה תעופה באזור בקאע הנשלט בידי חיזבאללה כדי להעביר ציוד לצבא לבנון. כל המקומות האלו הפכו מיד לתשתית בלתי-נפרדת מן המאמץ האמריקני הגלובלי למאבק בטרור לכאורה.

בעזה, המזח האמריקני היה אמור למלא תפקיד דומה ולאותת מסר דומה. למרות שנשטף לבסוף במי הים לפני שפורק סופית וכשל באספקת סיוע הומניטרי, לאמריקנים הייתה מטרה שקטה יותר בהתעקשות להקימו מחדש בכל פעם במשך חודשים, בעלות של יותר מרבע מיליארד דולרים למשלם המיסים. במילים אחרות, בכל הרמות, המסרים היוצאים מהבית הלבן מניחים בעקביות תשתית להתערבות ישירה בניהול המחוז המיוחד של פלסטין. בנוסף לפנזל, דווח כי צוות אובמה-ביידן שוקל למנות גורם אמריקני רשמי כיועץ אזרחי בכיר לאזור, שאמור "לעבוד בצמוד עם המפקד הצבאי" של כוח ביטחוני בעזה לאחר המלחמה (אותו מחלקת המדינה מתארת כ" זַ'נְדַרְמֶרְיָה").

***

על פי דיווח אחר מן העת האחרונה, ממשל ביידן "מעורב בתוכניות להקמת 'מועצה פלסטינית' זמנית לשליטה בעזה וקואליציה ביטחונית בה הצבא האמריקני ימלא תפקיד משמעותי". זה אולי יהיה מהלך אמריקני צפוי מדי, במסגרת האנלוגיה העות'מאנית, להקים "מועצה מנהלית" עבור מוטסריף פלסטיני, אבל הנה לכם. בדומה ל"ממשלת לבנון", מטרת מועצה כזו, בין אם תכלול מקורבים למיניהם או סתם "טכנוקרטים", תהיה כיסוי עבור הנציגים האיראנים שימשיכו להחזיק בשלטון האמיתי, ויהפכו את אמריקה לאדם החולה של המזרח התיכון.

במסגרת המחוז המיוחד של לבנון, ארה"ב הקימה גם קבוצה מייעצת עם שגרירים מארבע מדינות אחרות (צרפת, מצרים, קטאר וסעודיה) כדי לנהל את בחירת "הנשיא" החדש – תפקיד שאינו מאויש מאז 2022. הודעות הממשל הרשמיות מדגישות את החשיבות של "נשיא" חדש ללבנון, אך בפועל שליחו של ביידן הוכשטיין מתנהל מול חיזבאללה דרך בן-בריתו נביה ברי, יו"ר הפרלמנט ומנהיג תנועת 'אמל' השיעית, ודמויות אחרות כמו ראש שירותי הביון עבאס אבראהים. ממשלת לבנון היא פסדה, צינור רשמי להעברת סיוע אמריקני וטיוח העובדה לפיה ממשל ביידן מתנהל באופן ישיר ככל האפשר מול חיזבאללה.

למעשה, זה בדיוק מה שהבית הלבן עשה לפני כשנתיים כאשר כפה את הסכם הגבול הימי, הסכם שבמציאות מתפקד כהכרה רשמית במחוז המיוחד של לבנון כמדינת חסות אמריקנית, ובכך מרתיע את ישראל מלתקוף בשטחה. הוכשטיין, אז כמו היום, ניהל שיחות ישירות ככל האפשר מול חיזבאללה וקידם את האינטרס האיראני, לפני שהפעיל לחץ על ראש הממשלה הזמני לפיד כדי לקבל את ההסכם כעובדה מוגמרת. התגשמות אחת של הכרה זו היא בעובדה שמבצע צבאי ישראלי על אדמת לבנון טרם התרחש, למרות "איבוד הריבונות" בצפון עליה הכריז בלינקן. אפילו לאחר מג'דל שמס, דווח כי הוכשטיין סיפר לשר הביטחון גלנט על התנגדות אמריקנית לתקיפה בביירות.

התערבות אמריקנית מוגברת בענייניה הפנימיים של ישראל, כמו גם הפרעה ישירה למדיניות החוץ והביטחון שלה מאז חתימת ההסכם הימי, שופכות אור לגבי מקומה של ישראל בתוך הארכיטקטורה האזורית של אובמה-ביידן לצד המחוזות האמריקנים-איראנים. ישראל היא לקוחה בעייתית, אותה יש לנהל (כאשר הדבר אפשרי) באמצעות הפלג ההרודיאני הנאמן לארה"ב הקיים בקרבה, יחד עם לחץ חיצוני כמו הכרזה על ראש הממשלה כפושע מלחמה בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי.

באופן דומה, המסגור האמריקני למתקפת הטילים האיראנית על ישראל ב-13 באפריל יכול ללמד דבר או שניים. תגובת הנגד הישראלית הוגבלה, כאשר ארה"ב הבהירה כי ההסדר ההגנתי הלגיטימי היחידי יהיה באמצעות מערכת הטילים המשולבת בראשה, כזו שתאזן ביעילות את המכה אותה ישראל מחויבת לספוג, בזמן שהיא שוללת כל תגובה מצדה. במילים אחרות, לא רק שמישראל נשללה יכולת ההחלטה העצמאית לגבי מתקפה, אלא שגם הגנתה תהיה מוגבלת לרמה אותה בבית הלבן יגדירו כמספקת. בהתאם, לאחר מתקפת חיזבאללה במג'דל שמס, דווח כי ממשל ביידן ערך רשימה של יעדים בלבנון בהם הוא רואה כמחוץ לתחום צה"ל, כולל מעוז חיזבאללה בשכונות הדרומיות של ביירות.

אנשי אובמה רואים בריבונות יהודית גורם מערער בסדר האזורי המשותף עם איראן, ולכן יש להגביל אותו אם לא לבטלו כליל. כדי לשלב אותה בחזון "האינטגרציה האזורית" של אובמה, יש להוריד את ישראל למעמד של פרובינציה, ללא שליטה ריבונית על מדיניות ביטחון מול האיראנים ושליחיהם. במבנה האזורי החדש-ישן הזה, הקאזה של פלסטין וזו של יו"ש יאוחדו למוטסריף חדש של פלסטין כולה. ירושלים תזכה לשטח שיפוט מיוחד משלה המשותף לישראל ותחת פיקוח בינלאומי. מחוז לבנון ישכון מצפון, וה"סַנְגָ'ק" (שטח חלוקה מנהלית עות'מאני) של ישראל, פחות ירושלים, יהיה לכוד באמצע. בתוך היחידות האלו, "מועצות מנהליות" יכהנו כגופי השלטון המקומיים ואף יזכו לכינוי "ממשלות", למרות שהכוח האמיתי ימצא הרחק משם.

בתור הנציג האיראני במחוז הלבנוני, ארגון חיזבאללה יוכר כשליט מולו מתנהלת ארה"ב דרך המועצה המנהלית. במחוז פלסטין, מועצה הכוללת נציגי הרש"פ יחד עם פרנסי שבטים ופלגים שונים תמלא תפקיד דומה, כאשר חמאס ישמור על כוחו כרשות השולטת דה-פקטו ונציגה של איראן. השגריר האמריקני למחוז פלסטין יתנהל ישירות מולו. בתת-המחוז של ישראל, "ממשלת אחדות" לצד מועצה משפטית חזקה ישמשו כנציגים בפועל של ארה"ב וימסרו דין וחשבון לקונסול האמריקני ומתאם הביטחון שלו.

כל פקיד עות'מאני, דיפלומט צרפתי או שליח בריטי בני המאה ה-19 שיביטו במפת ההסדרים האלו בוודאי יחייכו למראה מוכר. בניגוד אליהם, שליטים מקומיים הבקיאים פחות בהיסטוריה ורואים בעצמם מנהיגים נבחרים עלולים להיות מופתעים מן העתיד לבוא.

המאמר התפרסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.