למסור של מיליי יש עוד הרבה עבודה

אחרי עשורים של אטטיזם משתק, ארגנטינה עומדת בפני אתגר קשה בדרך לשינוי אמיתי במדיניות הכלכלית

חאבייר מיליי במאי 2024. צילום: Vox España, CC0 via Wikimedia Commons

בואנוס איירס

זה היה חדר גדול ומלא אנשים במלון הילטון בחודש יוני האחרון. ועידה משותפת למכון קאטו ולמכון מחקר כלכלי ארגנטינאי, Libertad y Progreso, הייתה בשעותיה האחרונות. אלון מאסק בדיוק סיים לשאת דברים באמצעות הזום. לאחריו הופיע חביאר מיליי, נשיא המדינה מזה כחצי שנה, הפעם בחליפה ולא במעיל העור המפורסם, ונשא גם הוא נאום רגוע יחסית למוניטין בו הוא ידוע.

דבריו נעו בין תיאוריה כלכלית מורכבת (המתרגם שנשמע באוזניות שלי התקשה עם זה מעט), פילוסופיה, יתרונות השוק החופשי, החירות והשגשוג, לבין חסרונות האליטה הפוליטית בארגנטינה ("הקאסטה") ומושל מחוז בואנוס איירס – "גמד קומוניסטי". בסוף המופע, אחד מן המשתתפים בקהל אמר לי כי חיכה כל חייו כדי לשמוע נאום כזה מפי נשיא ארגנטינאי.

האנרכו-קפיטליזם של מיליי נראה כרגע יותר כמו כיוון כללי מאשר יעד מוגדר. מרבית המסע אמור לעבור דרך תחנות בליברליזם קלאסי וליברטריאניזם, יחד עם מעקפים אפשריים לעבר אזורים קשוחים יותר בהשקפתו הפוליטית המניכאית של מיליי, תוצאת שילוב אישיותו הייחודית עם החוויה הארגנטינאית של העשורים האחרונים.

מיליי נוקט בקו נוקשה בכל הקשור לחוק וסדר. בסוגיות חברתיות הוא נשמע באופן כללי כמו ליברל מן העידן בו אמונות כאלו טרם הפכו לפרוגרסיביות סמכותנית, יחד עם הפתעות משלו המגיעות (למרבה האירוניה) מתוך אידיאולוגיה אנטי-ריכוזית. מיליי מעדיף למשל לגליזציה של סמים, אך בתנאי שמחיר ההשלכות לא יגיע מכיס משלם המיסים, עמדה שיכולה לעודד את תומכיו השמרניים. הוא מתנגד להפלות, סוגיה בה תומכיו הליברטריאנים יכולים לחלוק עליו.

מיליי מביע עמדה פרו-אמריקנית מובהקת ושואף לקרב את ארגנטינה בחזרה למערב. הוא ביטל את התוכנית להצטרפות ארצו לארגון מדינות BRICS המאחד כלכלות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה, והביע תמיכה באוקראינה ובישראל. ארגנטינה היא המדינה הראשונה ביבשת שהגדירה את חמאס כארגון טרור. תפיסתו של מיליי את המערב כנתון תחת איום חיצוני ופנימי (יחד עם מה שנראה כרגשות אנטי-ממסדיים) יכולה להסביר חלקית את קרבתו לדמויות כמו דונלד טראמפ ונשיא ברזיל לשעבר ז'איר בולסונרו, שתי דמויות שלא בדיוק ידועות במדיניות ליברטריאנית.

בראשית המאה ה-20 ארגנטינה נחשבה לאחת המדינות העשירות בעולם אך כיום היא במובנים רבים מדינה מתפתחת, דעיכה כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה המודרנית שאת רובה המוחלט ניתן לייחס לרשלנות שלטונית. סבל רב היה יכול להיחסך מאזרחי המדינה אם רק היו בוחרים מוקדם יותר נשיא כמו מיליי, כלכלן הנמשך לאסכולה האוסטרית מבית האייק ומיזס, כולל חשדנות בסיסית כלפי אטטיזם.

אך כנראה שקודם היה צריך להגיע לשפל אמיתי. בשנות ה-40 המאוחרות ובראשית שנות ה-50, הנשיא הפופולרי חואן פרון טרח לטאטא כל שריד לליברליזם כלכלי שהוביל את ארגנטינה לתור הזהב שלה, ובמקום זאת הוביל מערכת של קורפורטיזם וקליינטליזם מוסדי המבוססת על אטטיזם מופרז.

מורשת פרון שרדה גם אחרי מותו, על אף הנזק הכלכלי שגרמה וניסיונות אקראיים לרפורמה. הניסיון הזכור ביותר (עד כה) התרחש בשנות ה-90 וכלל קיצוצים ברגולציה, צעדי הפרטה מסוימים ובעיקר הצמדת הפסו לדולר בתמיכת הרשויות המוניטריות הרעועות.

למרות הצלחה ראשונית, הניסיון נגמר באסון בשנת 2001. הצמדת המטבע, לצדה הגיעו גם חוסר משמעת תקציבית וזעזועים חיצוניים, ננטשה וחיסלה חסכונות של מיליוני אנשים. ב-2003 נבחר לנשיאות נסטור קירשנר, איש שמאל פרוניסטי מובהק שכשלונו הכלכלי היה בלתי נמנע. ב-2015 עלה לשלטון מאוריסיו מאקרי, איש מרכז-ימין שנבחר בתקווה לשינוי מסלול. מאקרי ירש כלכלה מרוסקת אותה לא הצליח לשקם והובס לאחר ארבע שנים בידי פרוניסט נוסף – אלברטו פרננדס.

ניסיונות קודמים להריץ מועמד ליברטריאני לא צלחו אך ב-2023, לאור אינפלציה דוהרת וחשש אמיתי לפשיטת רגל של המדינה, אישיותו יוצאת הדופן של מיליי עשתה את ההבדל. שנים קודם לכן הוא נודע בתור אורח קבוע בתוכניות רדיו וטלוויזיה וגם הגיש תוכנית משלו. הוא אפילו השתתף במחזה בו גילם פסיכולוג (שיעור הפסיכולוגים לנפש בארגנטינה הוא הגבוה בעולם) המספר את ההיסטוריה הכלכלית של המדינה. זו הייתה, כפי שכתב מבקר תיאטרון בעיתון La Nación, הצגה מצחיקה ומיוחדת, וכך גם היה כוכבה הראשי, כלכלן שאפתן ותוקפני שנודע בתובנותיו החדות לצד עלבונות גסים והתקפי זעם רועשים.

ב-2021, מיליי נבחר לבית המחוקקים התחתון, אחד משני מועמדים של מפלגת LLA הליברטראינית לכאורה (זה מורכב). שנתיים לאחר מכן הוא רץ לנשיאות, מצטט את האייק פה ושולף מסור חשמלי שם. אך המסר היה עקבי וההצגה כללה גם מהות. המסור החשמלי סימל את תוכניתו לקיצוץ בממסד הציבורי המנופח והמושחת. באחד הסרטונים שפרסם מיליי הצביע על לוח מלא בתוויות המייצגות את משרד הממשלה, ואז תלש אותן אחת אחרי השנייה תוך שהוא מכריז על שם המשרד אותו הוא מתכוון לסגור. הסרטון הפך ויראלי וצעקת "Afuera!" ("החוצה") הפכה לקריאת הקרב של תומכי מיליי. ביומו הראשון כנשיא, הוא הוראה לצמצם את מספר משרדי הממשלה מ-19 לתשעה (חלקם אוחדו למשרד אחד).

בחודש אוקטובר, מיליי הגיע למקום השני בסיבוב ההצבעה הראשון, והצליח להקדים מועמדים אנטי-פרוניסטים ותיקים ממנו. חודש לאחר מכן הוא ניצח את המועמד הפרוניסט בפער מרשים, תוך שהוא זוכה לתמיכת השכבות החלשות ובמיוחד מצביעים גברים צעירים. עם צמיחה אנמית, אינפלציה הדוהרת אל הלא-נודע (שיעור שנתי של 161% בנובמבר) ושיעור עוני של 40%, הם חשו כי אין להם יותר מה להפסיד בהצבעה עבור אאוטסיידר שהבטיח להפוך את המערכת הכושלת כל כך.

מבחינת המצביעים, צעירים רבים נמשכו לתדמית המורד הגס, אך גם כזה שיכול להציל אותם מגורל הדורות הקודמים. ההופעה המוחצנת של מיליי והבוז שהפגין כלפי נורמות מקובלות שעשע אותם אך גם הדגיש כמה הוא רחוק מהקאסטה השולטת. חמישה כלבים משובטים (כך טענו יועציו), עברו כמדריך למין טנטרי וסולן בלהקת מחווה לרולינג סטונס ואפילו סגנון השיער שלו (המסורק, כך אמר, בידי "יד נעלמה"), היוו עבור המצביעים סימנים לשינוי. מיליי אכן מוזר, אך בהשוואה לאופן המטורף והרשלני בו ניהלו את ארגנטינה שורה של פוליטיקאים "נורמליים", הוא היה נדמה לקרן אור באפלה.

כמו שאנשים מצביעים בעד מישהו או משהו, כך הם גם מצביעים נגד. באחת מהצעותיו המדהימות ביותר, מיליי אפשר להם לעשות את שני הדברים. בתור מבקר ותיק של המדיניות המוניטרית הארגנטינאית (שבעבר טען כי יש "לשרוף עד היסוד" עד הבנק המרכזי), הוא הציע להיפטר מהפסו המושמץ ("שווה פחות מצואה") ולהחליפו בדולר החף מהשפעות התערבות פוליטית מקומית. המשמעות הייתה כמובן תהליך ארוך וכואב, אך הוא התקבל בחיוב אצל רבים. אחרי הכל, גם החיים עם מטבע הנמצא כל העת בצניחה חופשית אינם נוחים במיוחד.

הארגנטינאים נוהגים להתייחס למטבע שלהם בבוז, ומעדיפים, ככל האפשר, להחזיק במזומן דולרים (הערכות מדברות על 250 מיליארד דולרים כאלו, כ-40% מהתמ"ג), בין אם "מתחת למזרון", בכספות אישיות או בחו"ל. המחסור בנכס מקומי השומר על כוח הקנייה שלו הפך לגרוע ביותר בידי הגבלות הון מיושנות שפגעו בעסקים ובצבירת הון. בין 2011 ל-2023 הכלכלה הארגנטינאית הלכה לשום מקום, אך מספר המשרות במגזר הציבורי קפץ ב-34%, פי עשרה מהצמיחה במגזר הפריטי באותה תקופה.

מיליי התניע את המסור החשמלי מיד לאחר שנבחר, עם גל רפורמות רגולטוריות וקיצוצים גסים וקשים שאפשרו לארגנטינה לרשום ביוני האחרון, לראשונה מזה עשור, שישה חודשים רצופים של יתרות פיסקליות ופיננסיות.

אך חופש הפעולה של מיליי הוגבל בשל עמדתו החלשה במה שהוא עצמו הגדיר כ"קן עכברושים" – הקונגרס הארגנטינאי. מפלגת LLA הצעירה מחזיקה בעשירית בלבד של המושבים בסנאט ו-15% בבית התחתון. קואליציה בלתי-רשמית עם מפלגת PRO של מאקרי מחזקת את כוחו שם, אך הוא עדיין רחוק משליטה.

הנשיא הארגנטינאי מחזיק בכוח רב אך מיליי נאלץ להתפשר, משימה לא פשוטה עבורו מבחינה נפשית או אידיאולוגית, ולעבוד עם חלק מהחברים בקאסטה. אם ילך כך רחוק מדי, השינוי הזה עלול להפוך את הבטחתו על טיפול מהיר בכלכלה למעין גישה הדרגתית כמו זו שהפילה לבסוף את מאקרי. לאחר חודשים של כיפופי ידיים, גרסה מצומצמת מאוד של הצעת רפורמת הדה-רגולציה של מיליי אשר נועדה לעודד השקעות זרות וצעדי הפרטה מופחתים קיבלו אישור סופי. חלק מספיק מן ההצעה המקורית שרד כדי שמיליי יכריז על ניצחון.

חבילת דה-רגולציה ענקית נוספת הוצגה בדצמבר במסגרת הליך המאפשר לנשיא לשנות חוקים במקרה של מצב חירום לאומי, ותישאר בתוקף אם לא תתקל בהתנגדות בבית המשפט או בקונגרס. בסנאט כבר התנגדו, אך נראה שנכון לעכשיו הבית התחתון לא יפעל באופן דומה. הצלחה אחרת הייתה בדה-רגולציה משמעותית בשוק השכירות שם ההיצע עלה והמחירים ירדו. פשוט ומדהים.

מהלך הדולריזציה היה שנוי מדי במחלוקת (במיוחד מול קרן המטבע הבינלאומית שהיא המלווה הראשית לארגנטינה) וכעת נמצא בהשהיה "זמנית". הגבלת הסכום של מטבע זר אותו ארגנטינאים יכולים לקנות עדיין קיימת. לאחר פיחות של 54% בדצמבר, ערך הפסו התקזז מול הדולר בשני אחוזים מדי חודש תחת משטר של הצמדה זוחלת. ירידה זו עדיין הייתה פחות משיעור האינפלציה החודשי (4.6% ביוני), כך שערכו הרשמי של הפסו נותר מוערך יתר על המידה למרות הפיחות.

הבנק המרכזי, שבעבר רכש דולרים כדי להגדיל את יתרות המטבע הזר המדולדלות (כיום כ-29 מיליארד דולרים), כעת מוכר אותם כדי להגן על הפסו אפילו כאשר ערכו הגבוה פוגע בתחרותיות של ייצוא החיוני להתאוששות כלכלית בת-קיימא. למרות זאת, קרן המטבע הבינלאומית כבר רומזת בפומבי על העדפתה לשיעור גבוה יותר של פיחות ויתכן כי משבר מוניטרי נוסף מחכה בעתיד הקרוב.

מיליי נמצא במרוץ נגד הזמן. הוא יודע שאינפלציה דוהרת משמעותה ריסוק הכלכלה הארגנטינאית הפגיעה. אם נציין רק כמה נתונים מתוך תמונה כללית עגומה, שיעור העוני עשוי להתקרב ל-60%, ושיעור התמ"ג ברבעון הראשון צנח ב-5.1% בהשוואה לשנה שעברה. בצד החיובי, מדד הפעילות הכלכלית (שקשור גם לתמ"ג) בחודש מאי צמח ב-2.3% ובניגוד לתחזיות.

אי אפשר לשמוח יותר מדי מנתוני חודש בודד, אף הם העלו קצת חיוכים בלשכת הנשיא. מיליי צריך להראות תוצאות לפני שמצביעיו יאבדו סבלנות. בראשית כהונת ממשלתו הוא ניסה לקנות זמן באמצעות העלאת קצבאות ילדים והגדלת קצבאות המזון לעניים. מיליי עדיין נהנה מתמיכה רחבה יחסית וטיעונו בדבר חוסר ברירה ממשיך להדהד, אך הוא פועל בתנאים קשים מול מכונה פרוניסטית משומנת ומול ועדי עובדים חזקים שאינם חוששים לשבות במחאה. בזמן שהאזנתי לנאומו בכנס, נערכה הפגנה אלימה מחוץ לסנאט הדן בחוקי הרגולציה, לא הפעם היחידה בה חוסר שביעות הרצון התפשט ברחובות.

הגלישה לעבר היפר-אינפלציה נבלמה אך עליית המחירים ביוני הייתה הראשונה לאחר חודשים של ירידה. מרביתה נרשמה, באופן פרדוקסלי, בשל קיצוצי קצבאות המהווים חלק מתרופה כואבת הדורשת זמן עד שתפעל באמת. התוצאות המקוות נראות רחוקות כרגע מהישג יד, ובשנה הבאה מחכות כבר בחירות אמצע לבתי המחוקקים.

ארגנטינה התברכה במשאבים טבעיים ובמרכיבים אחרים שיכולים לאפשר שגשוג כלכלי, ועדיין יכולה לשנות את גורלה. אך כדי שתוכל להגשים את הפוטנציאל הטמון בה, יש לטפל בשלל המכשולים המוסדיים שעיכבו אותה. בשילוב סגנון פופוליסטי עם אמונה אמיתית לגבי תפקיד המדינה הרצוי, יתכן כי חביאר מיליי הוא הסיכוי האחרון שלה.


המאמר התפרסם בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *