ארגנטינה מסרבת ללמוד משגיאות העבר

ארגנטינה עשתה את הכל הפוך. בעבר היינו מדינה עשירה ומפותחת, אך לאחר שנים ארוכות של פופוליזם הגענו למצב ביש מבחינה כלכלית וחברתית.

ארגנטינה המשגשגת של המאה ה-19, שהייתה אז אחת המדינות העשירות בעולם, חייבת חלק ניכר מהצלחתה המוקדמת לרעיונותיו של חואן באוטיסטה אלברדי, הוגה הדעות שהשפיע רבות על חיבור החוקה ב-1853 אשר התבססה על עקרונות החוקה האמריקנית. כל עוד הימרנו על רעיונות טובים כמו שלטון החוק, שוק חופשי ופתיחות לעולם, מצבנו כמדינה היה טוב.

עם כלכלה המתבססת על ייצוא מוצרים חקלאיים (בעיקר בשר, צמר ודגנים), ארגנטינה שכונתה "אסם התבואה של העולם" התעשרה במהירות, כפי שאפשר ללמוד ממבט חטוף בחלק מהארכיטקטורה של מפנה המאה ברחבי בואנוס-איירס.

חלק ניכר מהצמיחה הזו, ולא רק בסקטור החקלאי, התבססה על השקעות זרות. אך כאשר הגיעו שנות ה-40 וחואן פרון עלה לשלטון עם רעיונות הפופוליזם-על-סף-הפשיזם שלו, למעשה הגיע גם קץ תור הזהב. הפרוניזם הוביל את ארגנטינה לעוני והפך לבסיס המערכת הפוליטית שעדיין חיה ובועטת גם כיום.

נוסחת הקסם

כדי להבין את פרון יש צורך לזכור כי הוא היה מעריץ מושבע של בניטו מוסוליני ובהתאמה גם של הפשיזם. הוא בילה זמן רב באיטליה שם חווה את הפשיזם ממקור ראשון, והיה מרותק לדמותו של הדו'צה בו ראה את המודל העתידי לדמותו הפוליטית שלו עצמו.

לאחר ששב לארגנטינה, פרון הופקד על משרד הרווחה והביטוח הלאומי. הוא השתמש בעמדה זו כדי לקדם את האינטרסים של ועדי העובדים (בעיקר ועד עובדי הרכבת החזק) ויצר עמם ברית שהייתה קריטית הן בעיצוב הפרוניזם והן בביצור כוחו לאחר שעלה לשלטון. משנת 1945 עד לשנת 1949, מספר החברים בארגוני העובדים צמח מחצי מיליון לכמעט שני מיליון.

פרון יישם בארגנטינה את מה שלמד באירופה, ושאף ליצור חברה קורפורטיבית בה מעמד הפועלים משחק תפקיד משמעותי אך עדיין מצופה ממנו, כמו כל שאר המעמדות, לסור לפקודת הבוס. הפועלים היו למקור תמיכה חיוני עבורו, והוא היה לנציגם (או כך לפחות סיפר) ולמנהיגם.

והנוסחה הזו התבררה כיעילה מאוד. לא משנה באיזה שלב היה בקריירה הפוליטית – בשלטון, מחוץ לשלטון, בכלא או אפילו לא בין החיים – פרון הפך לדמות הדומיננטית בארגנטינה, מעמד עליו מעולם לא ויתר מרצון.

ברגע שלפרון היה את הכוח לעשות זאת, הוא החל לשים דגש רב יותר על חלוקה מחדש של ההון מאשר על יצירתו, במיוחד כאשר חמד את רווחי הסקטור החקלאי. גם הלאמת הרכבת ומפעלים חשובים אחרים היו שלא במפתיע חלק מהאסטרטגיה הזו. המדיניות הזו השתלמה היטב לפרון, והביאה לו פופולריות עצומה בקרב קהלי היעד.

כוח ושליטה

השיטה הקורפורטיבית עוסקת בשליטה, ובמהרה החל תהליך פרוניזציה של מוסדות המדינה, ההשכלה הגבוהה ואמצעי התקשורת. מרצים באוניברסיטה שלא תמכו במנהיג פוטרו, ההגבלות על ייבוא הוחמרו, בית המשפט העליון איבד את עצמאותו ומספר רב של אנשי אופוזיציה הושלכו למאסר.

ב-1949 אומצה חוקה חדשה, והדוקרטינה החברתית של פרון שכונתה 'חוסטיסיאליזם' ("צדק חברתי") הפכה לבסיס האידאולוגי והמוסדי של ארגנטינה והעניקה למפלגה של פרון את שמה.

ההוצאות הציבוריות הרקיעו שחקים. ב-1946 שיעור ההוצאה הציבורית עמד על 25 אחוזים מהתמ"ג, וב-1948 זינק ל-42%. ב-1954, מספר עובדי המדינה הגיע ל-725 אלף, כמעט כפול מהממוצע של העשור הקודם. פוליטיקה ומדיניות הלכו יד ביד, וכל עובד מדינה חויב גם להצטרף למפלגה.

הכלכלה החוסטיסיאליסטית התאפיינה גם בחיפוש אחר דבר הדומה לאוטרקיה. מגבלות ייצוא חמורות הוטלו, ומרבית ההון שהיה מושקע במדינה הופקע או פשוט נמלט למקומות אחרים. השקעות חדשות מבחוץ לא נראו באופק, אפילו במקרים בהם המדינה חיפשה אותן. כמעט מיותר לציין שהאינפלציה זינקה לגבהים חדשים. ב-1946 שיעורה עמד על פחות מ-19 אחוזים. ב-1951 הוא כבר חצה את קו ה-50%.

המדינה עברה תהליך פרוניזציה ואיתו הגיעה שחיתות ממוסדת, שאמנם תמיד הייתה בעיה ארגנטינאית מוכרת אך כעת הגיעה לרמות שלא נראו בעבר. ממשלה רחבה מספקת למושחתים הזדמנויות רבות, ובמובנים רבים השחיתות המובנת במערכת מעולם לא נעלמה כליל גם בימינו.

האידיאולוגיה הפרוניסטית היא כזו שלא מותירה מרחב רב לכל תפיסה שהיא של חירות. ב-1946, פרון אמר כי הוא "יעמיד גרדומים בכל רחבי המדינה כדי לתלות את האופוזיציה". תחת פרון, הכלכלה נשלטה בנוקשות בידי המדינה, שהטילה חסות מוחלטת על החלפת מטבע זר או כל סחר חוץ אחר. במישור הפוליטי, המשטר דחק בהתמדה את מתנגדיו, חיסל את חופש העיתונות, השליך למעצר אינספור אסירים פוליטיים, ושינה את החוקה כדי להבטיח את בחירתו מחדש ב-1952.

מאז ועד היום, מלבד כמה שנים יוצאות מן הכלל, ארגנטינה נשלטת בידי סוג כזה או אחר של פרוניזם. וכאשר הפרוניסטים אינם נמצאים בשלטון, הם פשוט הופכים את המדינה לבלתי-ניתנת לניהול. במהלך השנים, הפרוניזם התפתח. ישנם כמה זרמים בתוכו, חלקם מתונים יותר מאחרים, אך אין משהו מתון כלל בזרם המוכר ביותר שלו: קירשנריזם.

מתקדמים אחורה

זרם הקירשנריזם קיבל את שמו מנסטור קירשנר, שהפך להיות נשיא ארגנטינה בשנת 2003 לאחר סדרה מורכבת של תמרונים פוליטיים. באותה העת, המדינה כבר הראתה סימנים של התאוששות לאחר הלם כלכלי עמוק, והמגמה החיובית נמשכה לאחר עלייתו לשלטון של קירשנר ובעזרה נדיבה מן השוק העולמי. בעוד הייצוא הארגנטינאי התחזק משמעותית, קירשנר הצליח לבזבז את כל השפע שנפל בחלקו. ההוצאה הציבורית גדלה מ-29.4% מהתמ"ג ב-2003 ל-43.2% ב-2009 ו-45.5% ב-2011. שום לקח לא נלמד מאסונות העבר.

מי שירשה את מקומו של נסטור קירשנר ב-2007 הייתה אישתו כריסטינה, שכנשיאה חזרה על כל השגיאות שעשה בעלה, וביתר שאת לאחר מותו ב-2010. הקירשנריזם המשיך באותו מסלול מוכר: יחסים בין בעלי הכוח לקבוצות אינטרס, זינוק אדיר בשחיתות (בחלקה היו מעורבים לכאורה קירשנר ומקורביה), הגברת ההוצאה הציבורית על שכר עבור מטרות אלקטורליות (בין 2003 ל-2015 מספר עובדי המדינה עלה ב-64%, מ-2.2 מיליון ל-3.6 מיליון), חוסר אחריות פיסקלי ומוניטרי ורגולציה כבדה שהייתה גרועה בפני עצמה אך גם הופנתה נגד יריבים פוליטיים.

למרות כל האסונות שהפרוניזם הותיר בדרכו, כרגע לא נראים סימנים לכך שהוא עומד להיעלם מחיי הארגנטינאים בזמן הקרוב. מבחינת הפרוניזם, כוח הוא עסק שהעשיר מנהיגים וראשי איגודי עובדים במשך יותר משבעים שנה. וזהו עסק רווחי מדי עבור מספיק אנשים שמוכנים לתמוך בהמשך קיומו.

בשנה שעברה הם הצביעו נגד בחירתו מחדש של הנשיא מאוריסיו מאקרי שניסה לקחת את המדינה לכיוון אחר, ובמקום זאת בחרו באלברטו פרננדס ובסגניתו, לא אחרת מאשר כריסטינה קירשנר. זה קרה למרות שהיו קיימות נגדה חשדות לשחיתות נרחבת והליך משפטי ראשוני שמצא כי ההסכם שחתמה עם איראן בימיה כנשיאה היה למעשה ניסיון לטייח את המעורבות האיראנית בפיגועי הטרור של 1994. על פי החשדות, ההסכם נחתם בתמורה לגישה לנפט והטבות אחרות, אך כסגנית נשיאה קירשנר נהנית כרגע מחסינות.

הנשיא היוצא מאקרי נכשל בניסיונו להביא לשינוי הכלכלי לו ארגנטינה הייתה זקוקה. הוא אמנם הביא שקיפות רבה יותר לממשלה והוביל מאבק בשחיתות ויישום קשוח יותר של שלטון החוק, אך ממשלתו לא הצליחה במיוחד במשימה להגביל את מנגנון המדינה המנופח הקיים בארץ בה כמעט חצי מ-45 מיליון התושבים מקבלים סיוע ממשלתי כלשהו בדמות סובסידיות, פנסיות או משכורת ממשלתית. שמונה מיליון אזרחים בלבד עובדים בשוק הפרטי, ונושאים במרבית עול המיסים עבור כל השאר. אין זו הפתעה אם כן ששיעורי המס גבוהים כל כך.

כל עוד אנו הארגנטינאים לא נבין כי הבעיות העיקריות במדינה – ממשלה בזבנית ומנופחת, משטר תמיכות המעוות את השוק וכלכלה סגורה ופרוטקציוניסטית – כולן תוצאה של מורשת פופוליסטית ותיקה שמסרבת להיעלם, לא נוכל לעולם להתקדם. למרבה האירוניה, כדי לעשות נצטרך דווקא לחזור אחורה בזמן, לימיו ולדרך שהתווה חואן באוטיסטה אלברדי.

אנטונלה מארטי היא מנהלת המרכז ללימודים אמריקניים בקרן החירות הארגנטינאית. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.