רוח קפלן: החלום על "נורמליות" פוסט-יהודית

אפשר להבדיל בין ימין לשמאל לפי השאלה הזאת: ממי אתה מפחד יותר, מהערבים או מהיהודים?

עירית לינור

מה מניע את אנשי מחאת בלפור-קפלן להשתוללות בלתי פוסקת, המאיימת לקרוע את הסולידריות הלאומית, גם בעיצומה של מלחמה גורלית? מדובר בתופעה טורדת מנוחה, המעוררת כעס, מבוכה, דאגה ולבסוף גם תחושת חוסר אונים בקרב רבים החרדים לסולידריות הזו, שהיא מרכיב קריטי בחוסן הלאומי שלנו, ואחד מנכסינו היקרים ביותר. למה מוכנה קבוצה קטנה, הנהנית מאהדה לא מבוטלת בקרב חוגים רחבים של האליטה כולה, לוותר על הנכס החשוב הזה, ואפילו לפנות נגדו בשעה שאנחנו זקוקים לו כל-כך במלחמה על עצם קיומנו?

על פניו התשובה לשאלה הזאת גלויה. אחדים ממנהיגי המחאה ופעיליה מצהירים עליה במפורש. אלא שהתשובה מטרידה עוד יותר. הנכונות לזעזע את הספינה גם בשעה הקשה הזאת נובעת מאי-הסכמה על השאלה מהי מלחמת הקיום. מלחמת הקיום כפי שהמפגינים תופסים אותה, אינה זו שאנחנו מנהלים נגד תנועת החמאס בעזה, נגד חיזבאללה, או נגד איראן. להם יש מלחמה אחרת, הנתפסת בעיניהם כקיומית ודחופה יותר. הנה כך הסביר זאת היזם ניר גורדון בכנס "התקווה" שארגנו חוגי המחאה בפברואר 2024, כארבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה:

המלחמה שלנו מאז השביעי באוקטובר היא אולי נראית מול החמאס. אבל בואו, המלחמה האמתית היא מול אויב מבפנים. היה לנו עכשיו זום עם תומס פרידמן. המלחמה היא מול ביבי נתניהו והממשלה שלו. והחמאס לא מהווה איום קיומי על מדינת ישראל, הוא עשה לנו דבר נוראי, אבל אחרי ששמעתי [דוברת קודמת שדיברה על זוועות שהתרחשו ברואנדה] זה באמת כאין וכאפס. המלחמה האמיתית שלנו זה מול ביבי נתניהו, סמוטריץ', בן-גביר, וצריך אותם להפיל".

מעניין שתומס פרידמן נזכר כאן. אחזור לעניין זה בהמשך. אבל מה שבולט בעיקר הוא היחס של גורדון לסכנה החיצונית שישראל ניצבת בפניה, שבמשקלה הוא ממעיט, שהיא "כאין וכאפס" לעומת אירועים ברואנדה, לעומת המשקל הרב שהוא מייחס ל"אויב מבפנים". את מה שקרה ב 7 באוקטובר הוא תופס כאירוע תחום במקום ובזמן, המוגבל לזוועות שהתרחשו באותו בוקר נורא, או כך ניתן לשער לפי ההשוואה לזוועות אחרות, שהתרחשו ברואנדה. ההקשר הגיאו-פוליטי והסכנה שישראל התעוררה אליה במזרח תיכון שבו שאיפותיה של איראן להגמוניה אזורית לפתע לא נראות מופרכות – הקשר זה אינו מובן לגורדון, או שהוא מייחס לו דחיפות נמוכה. ההנחה המובלעת (שזה עתה הופרכה בשביל רובנו על ידי האירועים) היא שבסכנות מבחוץ אנחנו כבר יודעים לטפל. לעומת זאת המאבק ב"אויב מבפנים" –בנימין נתניהו ושותפיו לקואליציה – הוא בעיני גורדון בוער ממש.

עירית לינור, בעלת איזמל הניתוח החד, העירה פעם ספק ברצינות ספק באירוניה, שהמבחן החותך לאבחנה בין ימין לשמאל בישראל הוא בעצם פשוט: השאלה היא ממי אתה מפחד יותר, מהערבים או מהיהודים. אם מהערבים, אמרה לינור, אתה בימין, ואם מהיהודים אתה בשמאל. אמנם גורדון הוא ביטוי וולגארי של רוח השמאל במובן זה, אבל הסנטימנט שהוא מבטא נפוץ בחוגים רחבים יותר ממחאת בלפור-קפלן.

עורך הארץ אלוף בן, למשל, אמר דברים דומים במאמר שסקר שני ספרים קצרים המציעים שתי דרכים הפוכות להתמודדות עם המציאות שבה מצאה ישראל את עצמה. האחד, מלחמה קיומית: מאסון לניצחון לתקומה, מאת ארי שביט, שלפי בן מציע לנו מלחמה נצחית, והשני, מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון הישראלית, של אורי בר-יוסף, המציע לנו, אפילו בשלב מאוחר זה,חזרה למסלול שתי המדינות כדי לחתור להסכם שלום עם הפלסטינים. אין ספק עם איזו עמדה מזדהה אלוף בן. הוא היה רוצה שישראל תחזור למסלול אוסלו. אבל הוא סבור שאין לרעיון הזה סיכוי. בגללנו, לא בגללם. "הבעיה העיקרית בספרו של בר־יוסף", מלין בן, "כמו בספרו של שביט, נעוצה בהתעלמות מהשינויים שעברה ועוברת ישראל".

חשוב שהדיון הזה יתחיל בהכרה, כואבת ככל שתהיה, שבישראל שולטת ממשלה לאומנית ודתית, שהכריזה עם הקמתה שרק ליהודים יש זכויות "בכל מרחבי ארץ ישראל", וחותרת לסיפוח הגדה המערבית וצפון עזה, פירוק הממלכתיות ועצמאות המשפט, והעמקת "הזהות היהודית" בכל שעל. זה הסיפור, שלא ייעלם מעצמו אם רק נחזור למורשת הקרב של גבעת התחמושת והחווה הסינית. ולכן גם מי שמציעים מלחמה כמו שביט וגם מי שמציעים שלום כמו בר־יוסף צריכים קודם כל להסביר איך יגיעו ליעדיהם עם ישראל הימנית, הדתית והשסועה מבפנים.

כשם שגורדון לא חושב שמלחמת הקיום שלנו היא נגד חמאס, כך עורך עיתון הארץ לא סבור שהקושי להגיע לשלום נעוץ בסרבנות הפלסטינית. הבעיה היא אנחנו – אנחנו שהתדרדרנו ללאומנות ודתיות קיצונית. הבעיה היא היהודים, לא הערבים. באותה הזדמנות בן גם מטעה את קוראיו כאילו ממשלת ישראל קבעה עם הווסדה ש"רק ליהודים יש זכויות" בכל רחבי ארץ ישראל (קווי היסוד של הממשלה לא דיברו על יהודים אלא על העם היהודי והתכוונו לשלול את העמדה המעניקה לפלסטינים זכויות לאומיות, לא אישיות, בארץ). אבל לא זה העיקר. אף שמאמרו מתחיל במה שנראה כהכרה בסכנה הקיומית שמציב לפתחנו הציר האיראני, הרי שבעיה זו לפי בן היתה ניתנת לפתרון אם רק תאמץ ישראל את המלצתו של בר-יוסף בדבר חזרה למסלול שתי המדינות. או אז, לפי בר-יוסף וכנראה גם בן, כתוצאה של "יוזמת ביידן" תוכל לקום "ברית אזורית אנטי-איראנית". שכן "מיתון הסכסוך עם הפלסטינים יקטין את העוינות לישראל וישלול מאיראן ותומכיה את התירוץ להמשיך במאבק".

מן האשליה שאפשר למתן את איראן על ידי ויתורים לפלסטינים היינו צריכים להיגמל מזמן, לא כל שכן מן ההנחה שיוזמה כלשהי  של ממשל ביידן תקדם איזו ברית אזורית נגד טהראן. נחזור לעניין זה בהמשך. לפי שעה די שנציין שאשליה זו היא שמאפשרת לבן לחזור אל חיק מפת האיומים המשותפת לכל חוגי המחאה ואוהדיה: המפה האומרת שמקור הסכנה הקיומית הנשקפת לנו הוא בעצם בפנים ולא בחוץ. עם האויב שבחוץ לא תהיה לנו בעיה להתמודד, לפי השקפה זו, לו רק היינו יכולים להכניע את קודם את האויב מבית.

הדי.אן.איי. של המחאה

בן, כמו גורדון, אולי נסחף בלהט הרטורי ואף גולש להטעיית קוראיו בעניין כוונות הממשלה לגבי אזרחי ישראל הערבים, אבל החרדה שמאחורי כל זה היא אמיתית. וכך הדבר גם, קרוב לוודאי, לגבי יתר המפגינים הקבועים. אין לי ספק שהחרדה ותחושת הדחיפות של רובם איננה מזויפת. היציאה לרחובות במשך שנים, ולתקופות ארוכות שבוע אחרי שבוע, ההשתתפות בפעילויות פרועות ולעתים עם סיכון מסוים לעצמם (למרות כפפות המשי שנהגו במפגינים רשויות החוק) היא לא דבר שאפשר פשוט לפטור בלא כלום. כפי שהמוחים רואים את הדברים החזון הישראלי שלהם, שרבים מהם עדיין מגדירים אותו כציוני, עומד עכשיו על צומת דרכים שיקבע את גורלו – להיות או לחדול. וזה בעיניהם הבעיה האמתית שלנו.

הנושאים הקונקרטיים של המחאה מתחלפים לעיתים קרובות – יוקר המחיה, "שוד הגז", סגרי הקורונה, "פרשת הצוללות", חקירות נתניהו, משפטו, הרפורמה המשפטית, ומאז פרוץ המלחמה הדרישה להפסקתה בלא ניצחון באמצעות עסקת חטופים, ואחר-כך גם גיוס החרדים, ולבסוף הקריאה לבחירות מוקדמות בשל המחדל. אבל זרם העומק נשאר קבוע מתחת לגלים המשתנים.

לא הרפורמה המשפטית ולא המלחמה יצרו את תחושת החרדה של אנשי בלפור-קפלן. הם גם לא שינו את תוכנה אלא רק הגבירו את עוצמתה. הדאגה מפני החלשות בסיס הכוח של השמאל בבית המשפט בתקופת המאבק על הרפורמה (שנופח לכדי אימה מפני "דיקטטורה משיחית") הביא את ההיסטריה לשיא חדש. ולמה המלחמה הגבירה עוד יותר את עצמת החרדה לא קשה לשער. טבח 7 באוקטובר, מסיבות מובנות, היטה את המאזן הפוליטי עוד יותר לטובת מה שהוא ממילא הרוב הימני – הרוב שהוא בסיס כוחו של ה"אויב מבפנים". לכן ככל ששורות המחאה התדלדלו בשל התגייסותו של הרוב למאמץ המלחמתי המשותף, כך הסלימו הפרובוקציות והקצינו הטונים של הגרעין הקשה שלה. תחושת המוחים היא שהאדמה בוערת תחת רגליהם והזמן אוזל.

לפי הבנתם צריך למשוך בבלמי החרום של הרכבת עכשיו, מפני שבתוך זמן קצר לא יהיה אפשר לעצור את השתלטות מלאה של הימין, וזו תוביל בסופו של דבר את ישראל לתהום. זה הסנטימנט שנשאר קבוע מאחורי מבול המטרות המתחלפות. למעשה אפשר לשער שרבים מן המוחים רואים במטרות המתחלפות מופעים שונים של אותה בעיה, או למצער נושאי פרוקסי שבעזרת מניפולציה כזו או אחרת אפשר לזקוף אותם לחובת אלה שהם לפי דעתם האשמים האמיתיים – האשמים האמיתיים בבעיה האמיתית. והבעיה האמיתית אינה רק התנגדותן של ממשלות הימין הנבחרות לחלוקת הארץ. נכון אמנם שמתחת לפני השטח של המחאה רוחש "המאבק בכיבוש" כלומר המאבק למען חלוקת הארץ. המפגינים מבקשים, לשיטתם, להציל את המפעל הציוני מסכנת הדו-לאומיות, מהכיבוש, מהשליטה בעם אחר, וכו'.

״נורמליזציה״ של ישראל

אבל יש, כך נדמה, מוטיבציה עמוקה יותר, ואף מתמידה יותר, מאחורי המאבק על קידום פתרון שתי המדינות, מוטיבציה אידיאולוגית-תרבותית-זהותית ולא רק פוליטית. למעשה חלוקת הארץ היא תחנת ביניים – אמצעי ולא מטרה. היא תנאי להגשמת השאיפה העמוקה יותר: חלום על ישראליות "נורמלית".

נורמליות היא חלום ישראלי וציוני ישן. אלא שמה שנחשב נורמלי משתנה על פני ציר הזמן מזה, ועל פני הקשת הפוליטית והמעמד החברתי מזה. ה"נורמליות" בגרסה הנוכחית של המפגינים היא מה שהם מדמיינים כטיפוס אידיאלי של דמוקרטיה חילונית וליברלית ובמידה גוברת "פרוגרסיבית" המתקיימת מכוחה של חברה אינדיבידואליסטית, מעודכנת, ובעלת אופקים גלובליים. אופקים גלובליים – אבל לא בהכרח גלובליזם ממש. החזון הזה גובל בפוסט-לאומיות אבל אצל רבים לא בהכרח חוצה את הקו לשם. מדובר לא ממש במעמד של ניידים, אלא בניידים על תנאי, ובמאיימים בניידות (איום שלא רבים מהם יכולים גם לממש). זו לא השקפה סדורה בהכרח, והיא נשענת לא על תורה מדינית אלא על איזה דימוי כללי, קצת מעורפל, של "מדינה מערבית מתוקנת" כפי שהפרובינציאליות נוטה לדמיין אותה. זה החלום שעירית לינור היטבה להגדיר אותו, וגם כאן לא בלי אירוניה, כ"שוודיה בעברית".

ואף על פי כן רובם הגדול של המוחים רואים את עצמם כציונים. שאיפתם לנורמליות אינה פוסט-ציונית מראשיתה, גם אם היא עשויה להוביל לשם באחריתה. כשהמוחים מעידים על עצמם שהם יצאו להציל את הציונות "השפויה" מפני מהרסיה "המשיחיים" הם לא מוליכים שולל במודע. לא בהכרח. גם כאשר רבים מהם יוצאים בעצם כנגד כמעט כל מה שיהודי בציונות, הם עדיין מדברים בשמה – ולשיטתם בכנות. למעשה השקפתם אכן יוצאת, כפי שאנסה להראות, מליבת התפיסה הציונית, ומהווה מעין מוטציה שלה. יש כאן אצל רוב המוחים (בניגוד אולי לקומץ מניפולטורים החותרים במודע למדינה לא יהודית) מאבק על משמעותו של החזון הציוני, ועל מטרותיו – ולא כוונה מודעת לשלול אותו. אפשר לשאול אם כן איך עבור חלק מן האליטה הישנה, פנתה הציונות כנגד היהדות.

גם כאן התשובה אינה מצויה ככל הידוע לי, באיזה מניפסט אחד, או באידיאולוגיה סדורה. פעמים רבות היא מעורפלת ופשטנית. אבל שורשיה אינם רדודים. היא יוצאת מתוך אלמנטים מהותיים בציונות, שאכן שאפה במודע מראשיתה לנורמליזציה של הקיום היהודי.

אחרי אלפיים שנות קיום א-פוליטי תלוש של תלות באחרים, פיזור בין האומות, והפרדה מלאכותית בין הרוחני לבין הגשמי, הציונות הציעה ליהודים לאחות את הקרעים וליצור עבור עצמם חיים לאומיים בריאים. זו, בקליפת אגוז, נקודת המוצא הציונית שמתוכה תתגלגל גם המוטציה שמאחורי המחאה, וכך התגלגלה השאיפה לנורמליות ופנתה בסופו של דבר, אצל חלק מן האליטה החילונית של ישראל, כנגד יסודות מרכזיים בזהות היהודית. באופן גס אפשר להגדיר את השקפתה כך: היא מזהה במידה כזו או אחרת את אי-הנורמליות לא עם הגלות כפי שעשתה הציונות אלא עם היהדות עצמה. הציונות שלה נטועה בגרסה פשטנית של ההשכלה והחילון, שהתרחבה מן הדת אל הלאומיות, עד שכמעט כל מה שיהודי, כל מה שמייחד את היהודי, נתפס כמה שמסמן אותו כחריג, ולפיכך עומד על דרכו לנורמליות. המסקנה המתבקשת – ושוב, היא לא בהכרח מבוארת ומפורשת – היא שהנורמליות היא בעצם פוסט-יהדות.

את הזעם הקדוש של אנשי המחאה כנגד תפילות יום כיפור בפרהסיה בתל אביב קצת לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, את החילוניזם הפונדמנטליסטי שלהם, ואת מסע הצלב המוסרי נגד "הפרדה מגדרית במרחב הציבורי" צריך, נדמה לי, להבין כך: המתפללים מאיימים למשוך את המוחים חזרה מאור השמש של הנורמליות בעלת האוריינטציה הבינלאומית, חזרה לביצה הפרובינציאלית האפלולית, של הסיפור הדתי-לאומי היהודי. לקראת יום כיפור התשפ"ה, שיחול ארבעה ימים אחרי יום השנה לטבח, הודיעה עיריית תל-אביב הפרוגרסיבית שתאסור תפילות יום כיפור בכיכרות – גם בלי הפרדה מגדרית.

סבוך בתוך המאבק הזה נגד הדת הוא המאבק כנגד מה שנתפס בעיני המוחים כלאומנות, כלומר כלאומיות שעלתה על מידתה המינימלית, ומאיימת להפוך ל"פשיזם יהודי", מושג אלסטי הנוטה להתרחב בחוגים מסוימים כדי לכלול כמעט כל מה שלאומי. בעיני הדוברים היותר דילטנטיים של עמדות אלה, כמו מבקר הטלוויזיה הצעקני של הארץ, רוגל אלפר כל מה שלאומי בעצם מזוהה מיד כ"פשיזם". בסופו של דבר, כל מה שמאחד את העם היהודי במובנו הרחב, זהותו הדתית, התרבותית והלאומית (הכל – כך נדמה – חוץ מן הלשון העברית), הפך בחוגי המחאה ואצל רבים מאוהדיה לאיום על החזון המופשט של "שוודיה בעברית". לא מפתיע לכן שקצת לפני המלחמה השיק אלוף בן, עורך הארץ, "פרויקט מיוחד" תחת הכותרת "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית" (הארץ, 21.9.2023). הפרויקט כנראה הושעה משפרצה המלחמה.

מאחר שהמכנה היהודי המשותף הוא האיום, לא מפתיע שמרגע שנחלש הצורך ברטוריקה של אחדות אחרי ההלם של השבועות הראשונים למלחמה, צצה מתחתיו התקפה אינסטינקטיבית על אידיאל האחדות עצמו. הנה כך צייצה שקמה ברסלר ב 7.4.2024 (בעקבות תקרית שבה רכב פגע במפגינים שחסמו כביש):

יש הם ויש אנחנו. הם: שילוב מוזר של קנאים לאומנים, הנהגה חרדית אנטי ציונית, ומושחתים רודפי שררה שמגדלים מתוכם דורסי מפגינים. פחות מ 20% מהציבור. אנחנו: כל היתר שרוצים לחיות במדינה יהודית-דמוקרטית נורמלית. אין שום צורך לגשר בין הקבוצות. רק לשחרר את הלפיתה שלהם את הגה השלטון. (7 באפריל, 2024).

https://twitter.com/ShikmaBressler/status/1776841362748432877

את ברסלר, שהפכה למין ז'אן ד'ארק של תנועת המחאה, אין צורך להציג. אבל מעניין לראות איך היא מציגה את עצמה, בפרופיל שלה בטוויטר. התיאור העצמי שלה הוא בן שלוש מילים בלבד: "אמא, מהעמק, פיזיקאית". בעיני הקהל הרלוונטי אלה לא רק סממנים של נורמליות (היא הרי אמא, קודם כל) אלא גם של האצולה הישראלית – האצולה הוותיקה מזה (מהעמק), והחדשה מזה (פיזיקאית). יש בה לכן תביעה להמשכיות עם מעמד המייסדים – חלוצי העמק מתגלגלים לחלוצי מעצמת ההיי-טק הישראלית, וגם כפי שלמדנו בתקופת המחאה, יחידות העלית של כוחות הביטחון.

המוטיב הזה חוזר אצל ברסלר שוב ושוב יחד עם שאר סיסמאות המחאה. ולא רק אצלה. המוחים מתארים את עצמם שוב ושוב כעמוד השדרה של הכלכלה ושל הביטחון, מלח הארץ, מיטב בנינו, לוחמי הסיירות, אנשי המודיעין, משלמי המיסים, יזמי ההיי–טק, אזרחים למופת חדורים ברוח הדאגה הפטריוטית. אבל הפטריוטיזם הזה הוא אליטיסטי ולא מבוסס על סולידריות לאומית אלא דווקא על סלידה מההמון. זו דאגה לשלומו של הבית, אכן. אבל זו דאגה מהסוג השמור לבעלי הבית, הסולדים מהמוני הדיירים האחרים שאת נוכחותם הם נאלצים לסבול.

קובי ריכטר התראיין אצל שלום קיטל ברשת ב', ב 12.8.2023 קצת לפני המלחמה, וכך הוא תיאר את היחסים בין מעמד המוחים לבין מצביעיה של הממשלה הנבחרת שאותם הוא התכוון לרמוס כלכלית כדי להשיג את מבוקשו הפוליטי:

אני בעד מלחמה נחושה, עיקשת ובלתי מתפשרת. עד שנסלק את הנגע הזה טוטאלית, משום שהאיום מבפנים, בעיני, גדול בהרבה. הדבר הזה ייגמר בניצחון שלנו ללא שום ספק. מה ששונה בין ישראל לבין דמוקרטיות אחרות שהפכו למשטרים אוטוקרטיים, אם אתה רוצה לקרוא להם דיקטטוריים, היא שבמקרה שלנו, שאין לו אח ורע במדינות אחרות, הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו, אנחנו הכלכלה, ואנחנו הפתרון של המדינה. לא הממשלה. אין שום דרך בעולם שהם מנצחים אותנו. לקראת סוף השנה יתברר עם הורדת הרייטינג שלנו על ידי סוכנויות הדירוג שהריבית בארץ עולה באחוז וחצי או שניים שאין הכנסות למדינה שיפרנסו אותה, ובין הכלכלה הכושלת הזאת לביטחון ההולך ונשחק, אין דרך שהממשלה הזאת ממשיכה על ידי מצביעיה היום, שהם יהיו הנפגעים הראשונים.

המילארדר קובי ריכטר, מקורבו של אהוד ברק, הסביר לשלום קיטל ברדיו כיצד תנצח האליטה את הממשלה: כי "הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו" ואחרי שיתדרדר המצב הביטחוני והכלכלי, הראשונים להיפגע יהיו מצביעי הליכוד, שינטשו את הממשלה. למי שעוד לא הבין מה טיבה של המחאה… pic.twitter.com/wqpPMhIis4

— Gadi Taub שומר סף (@GadiTaub1) August 16, 2023

ברוח דומה הסביר משה רדמן ל"כלכליסט" מה ההבדל בין המחאה העממית בארמניה, שבה הוא מצא השראה לבין המקרה הישראלי שבו הוא נטל חלק פעיל. "אצלנו הסיפור שונה", אמר רדמן. "שם המעמד הנמוך נלחם בעשירים. כאן האליטות נלחמות בממשלה, והמטרה שלנו היא לשכנע את המעמדות הנמוכים, ששבויים בקונספציה ביביסטית מטעה".

זו מלחמתם של החזקים כנגד החלשים, משום שהחזקים הם הנאורים, ובעיניהם כל האחרים הם חשוכים. ה"הם" של ברסלר הם אותם "הם" של רדמן וריכטר: "ביביסטים" ו"דוסים", ערב רב של בורים מבולבלים, לאומנים משיחיים, בעלי אמונות טפלות, תומכי הממשלה הימנית. כפיזיקאית ברסלר ודאי יודעת ש 64 חברי כנסת לא מייצגים רק 20% מהציבור ושחמשת–אלפים עד עשרת–אלפים המפגינים העקביים אינם "כל היתר". אפשר שהיא מדמיינת תמיכה פסיבית בחוגים רחבים שאינם מגלים את עמדתם בפומבי. ואפשר שפשוט מובן לה מאליו שהקבוצה שאליה היא שייכת היא גם האליטה הטבעית וגם ייצוג נאמן של ה"נורמליות" – כלומר לא רק המיטב שיש בישראליות אלא גם גילום של "הרצון הכללי", כלומר של מה שעל כולנו לרצות, בניגוד למה שכולנו, או רבים מאיתנו, רוצים בפועל.

האנשים האלה, הנורמלים אליבא דברסלר, מבקשים לבודד את עצמם מהנגע שפשה בקולקטיב בשל החלקים בתוכו שהם לדעתה חשוכים, אחרת לא יוכלו היא וחבריה לשמר את ה"נורמליות". ברסלר אומרת בגלוי שאינה רוצה שום גשר בין הקבוצות. היא רוצה פשוט להתרחק מההמונים המגונים האלה, ה deplorables של ישראל. היא לא חושבת עליהם כאחים אבודים שצריך להחזיר לחיק המעגל המשותף, היא לא רואה בהם אחים לנשק במלחמה בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן, ואפילו לא אזרחים שסטו מן הדרך וזקוקים, בנוסח הבולשביקי המוכר, לחינוך מחדש בכפיה.

היא אינה רוצה לתקן אותם. היא רוצה להתבדל מהם. את הקולקטיב יש לתקן על ידי הרחקת החשוכים מן האפשרות הדמוקרטית להשפיע. הממשלה שהם בחרו בה אמנם מושלת מכוח רצונם של האזרחים שהעניקו לה את הסמכות הזאת בקלפי, אבל בעיני ברסלר הם "לופתים" את השלטון, כאילו באופן לא לגיטימי, ועל "האנשים הנורמלים שבאים מהמקום הנכון" (הביטוי הוא של יאיר לפיד) לשחרר את הלפיתה הזאת. איך? מדבריה ופעולותיה של ברסלר לא נובע ששחרור כזה יתרחש באמצעות בחירות. הפגנות, מהומות, מרי אזרחי, סירוב לשרת במילואים, הם הדרך להיפטר מלפיתת השלטון המצערת של האנשים שהיא לא רוצה שום גשר אליהם. אפילו האורגיית הסדיזם הרצחני של החמאס, שאיפת רצח העם שלו המכוונות אל ברסלר לא פחות משהיא מכוונת אל כל אותם "הם", לא יוצרת בליבה של ברסלר תחושה משמעותית של שותפות גורל, סולידריות, או אחווה.

משבר המחאה בזמן המלחמה

ברסלר מתויקת בזיכרון הישראלי כאחת ממנהיגות ההפיכה נגד הרפורמה, ומזוהה עם קבוצות שאיימו בפירוק הצבא אם הדמוקרטיה לא תרכין ראשה בפני סדר היום הפוליטי שלהן. רבים ייזכרו אותה כמי שאיימה ש"בספטמבר לא יהיה לנתניהו צבא". "בלעדינו", אמרה – כלומר בלי משרתי יחידות המודיעין ויחידות העלית של הצבא ושל מנגנוני הביטחון האחרים – "מדינת ישראל נותרת עיוורת במזרח-התיכון". למרבה הזוועה כך בדיוק הרגישו רבים בצהרי 7 באוקטובר. הם מצאו את עצמם במדינה שנדמה שהיא עיוורת ושאין לה צבא. אבל אפילו מה שנראה כהתגשמותו של איום, אפילו הזוועה הבלתי נתפסת של מאורעות הבוקר ההוא, לא שכנעו את ברסלר שהפילוג מהווה סכנה לקיומו של המפעל הציוני. היא חזרה לאותו רצון שקדם למלחמה, הרצון להתבדל מהמוני היהודים שבעיניה הם חשוכים כמו שהם זרים ומוזרים – "שילוב מוזר של קנאים לאומנים", כדבריה.

רוב מפגיני קפלן מתקופת המאבק על הרפורמה למדו שיעור מ-7 באוקטובר ואינם מוכנים לאיים בשיתוק המדינה בעיצומה של מלחמה שברור להם שהיא קיומית, גם אם לא ויתרו על חולמם להחליף את ממשלת הימין. אין לנו במצב הזה את הלוקסוס להפעיל סחטנות זה כלפי זה על ידי איום על המחנה הפוליטי היריב בשריפת הבית המשותף. רוב גדול של הישראלים מבין זאת. לכן כל יוזמות המחאה המתמדת מתרסקות על אותו סלע – מיעוט המשתתפים. רוב מי שהצטרפו למחאה בזמן המאבק על הרפורמה לא התמידו במחאתם אחרי פרוץ המלחמה. אבל הגרעין הקשה של המפגינים, כך נדמה, לא רק שלא נרתע מפלגנות, אלא ממש להיפך. נדמה שמאמציו להיפרד מאותם המוני יהודים לאומיים מידי, מזרחיים מידי, דתיים מידי, ימניים מידי וכמובן "משיחיים" מידי, רק התגברו. הם נעשו קולניים יותר, קיצוניים יותר, ונואשים יותר, והם פונים יותר ויותר להסתה פראית כנגד הסקטור ה"חשוך" (כל זאת בהסכמה בשתיקה של חוגים רחבים באליטה השמאלית, בעיתונות, באקדמיה, ברשות השופטת וברשויות האכיפה).

באביב ובקיץ 2024 ההקצנה הזאת לבשה ממדים מפחידים. התרבו ניסיונות להגיע פיזית אל משפחת נתניהו – רחפנים עברו מעל הבית בקיסריה ומפות "קרב" שורטטו על תצלומי אוויר שבהם סומן בית המשפחה בסימון צה"לי של מטרת אויב;הסתערויות על המחסומים המגנים על דירת המשפחה בירושלים לוו בהדלקת מדורות על הכביש בסמוך; גברו הקריאות ל"שיתוק" של המדינה, לימי שיבוש ולשביתה כללית, ואליהן הצטרפו קריאות למרי אזרחי, ואף בשוליים לסרבנות מחודשת; לפיד נזרק על שוטר; מדורות הודלקו גם באיילון, ופרובוקטורים נכנסו לשכונות חרדיות כדי להתסיס את אוכלוסייתן בכוח; שוטר ועובד של חברת "נתיבי היובל" נהרגו מפגיעת ג'יפ בשעה שפינו חביות בוערות שהציבו המפגינים על כביש 1 ב 20.4.2024; נערכו שני ניסיונות נפרדים להטיל "מצור" על הכנסת כדי להכריח אותה להקדים את הבחירות – שניהם כשלו. אבל ההפגנות רק המשיכו להקצין.

"נתניהו בוגד, אויב העם", אמר דובר באחת ההפגנות. אחר קרא לראש הממשלה "שטן" ופעיל אחר אמר עליו שהוא "האויב הכי גדול של העם היהודי באלפיים השנה האחרונות". דוברת אחת הסבירה שהיא וחברותיה מחכות לנתניהו עם חבל תלייה ומישהי באולפן טלוויזיה דרשה "לירות בו במצח". הסופר חיים באר איחל לנתניהו מה שקרה לאחאב ואיזבל. המשורר אילן שיינפלד הסביר שבסוף לא תהיה ברירה אלא להדיח את נתניהו באמצעים אלימים. מישהו אחר הציע לנעול את משפחת נתניהו בחדר, להתבצר סביבם ולהניח סביב המבנה בלוני גז. נתניהו הוא אויב יותר גדול מחמאס ומחיזבאללה, הסביר דובר עם בהפגנה עם חולצה של "אחים לנשק". פושע מלחמה. רוצח המונים.  צורר. ועוד ועוד. אבל אט אט התברר שהמחאה לא מצליחה לסחוף המונים, ועל אף הרטוריקה המקצינה, גל האלימות והקריאות לשביתות ושיבושים, איבד את תנופתו.

להבין את קפלן, חוזרים לבלפור

אף על פי כן, הסנטימנט לא נעלם. וכדי להבין אותו, כדי להגדיר באופן יותר מדויק את מה שמניע את חוגי בלפור-קפלן, יש צורך כך נדמה לי לחזור אל המאבק הקודם, ועד עכשיו המוצלח ביותר של החוגים האלה – המאבק נגד הרפורמה המשפטית (או כפי שהם כינו אותה "ההפיכה המשטרית"). אם נחזור ונביט באירוע הזה מחדש מבעד לעיני מוחי בלפור-קפלן, נדמה לי שהוא לא יראה כפי שהוא נראה מנקודת מבטנו בימין, או מנקודת מבט חיצונית בכלל. הרפורמה הובסה ונמחצה לחלוטין. זו כמובן עובדה. אבל בעיני הגרעין הקשה של המפגינים הדבר לא הוליד תחושת ניצחון אמתית. ולא רק בגלל שממשלת הימין לא נפלה, כפי שקיוו המפגינים שיקרה. אלא גם מפני שעצירת הרפורמה היתה בשבילם מהלך חירום שכמוהו כסתימת פרצה בסכר, לא תיקון מהותי מהסוג שאליו הם שואפים.

הם הצליחו לעכב את מה שהם יראים מפניו, אבל לא לייבש את מה שנראה להם כנחשול פוטנציאלי הממשיך להתעצם מאחורי הסכר. לתחושתם מדובר במירוץ כנגד השעון כדי להציל את חלום הדמוקרטיה הליברלית-פרוגרסיבית שהם מדמיינים מפני שיטפון דמוגרפי שיטביע אותו תחת ההמון חשוך. זה אותו המון, אותו "הם", הנושא איתו מינון יתר של "יהודית" כנגד "דמוקרטית", של זהות ומסורת ודת ולאום כנגד ליברליזם פרוגרסיבי – כל אותם מרכיבים שמוחים מדמיינים כשלילה של חלומם הנאור. משום שלמרות העובדה ששיעור הילודה גם בקרב האליטות החילוניות בישראל עולה בהרבה על זה של מקבילותיהם בדמוקרטיות מערביות אחרות, הרי שהוא עדיין נמוך משיעור הילודה בקרב "הם". הציונים הדתיים, החרדים, החרד"לים, השמרנים, הלאומיים, המסורתיים, הליכודניקים והמזרחים נתפסים, בדגשים שונים אצל אנשים שונים, עושים יותר ילדים ולכן מגלמים פוטנציאל אנטי-ליברלי הולך וגדל.

כל אלה, המוחים מאמינים (שלא בצדק) מבקשים לנצל את יתרונם הדמוגרפי הגובר כדי לכפות על המיעוט הרואה את עצמו כנאור "דיקטטורה משיחית", או למצער לרמוס את השתיל הרך של המודרניות שהאליטה הצליחה במאמצים גדולים לנטוע באדמת הקודש הקשה, המצולקת מאלפי שנים של קיצוניות, לאומנות, חלומות גאולה ופונדמנטליזם דתי. ולא חשוב שבמציאות מצביעי הליכוד, שהם רוב מניינו וביניינו של מחנה הימין, הם באמת מסורתיים ושמרנים בהשקפתם, ולכן בניגוד בולט למפגינים הקבועים מבלפור וקפלן בעלי טמפרמנט מתון פוליטית. הם לא נוטים בשום צורה לבולשביזם ולסתימת פיות – לא כל שכן זוממים לכפות על כולנו את אותה "דיקטטורה משיחית".

חרדה דמוגרפית זו דחפה את המפגינים ואוהדיהם אחרי שברור היה שהרפורמה הובסה, ועוד לפני שפרצה המלחמה, להתחיל בקמפיין שמטרתו לקבע את הישגי המאבק נגד הרפורמה בחוקה שתהיה מחוסנת מפני כל רוב עתידי. החוקה המסתמנת כנראה לא היתה מתונה כלל, ואולי אפילו סותרת את עצמה בנכונותה לכפות את ה"ליברליות" הבלתי דמוקרטית שלה על אחרים, כיאה להשקפה שהיא "פרוגרסיבית" בתוכנה ובולשביקית בשיטותיה.

מה שכן היה ברור מתוך היוזמה הזאת, עוד בטרם הבשילה, הוא שיוזמיה לא היו מרוצים מהישגיהם העצומים עד הלום: שימור, ואף חיזוק העליונות של בית המשפט על פני הרשויות הנבחרות, התעצמות המשטר היוריסטוקרטי המוזר שלנו שבו רצון הרוב כפוף לגחמות המיעוט. שלמה אבינרי המנוח, אחד מגדולי מדעני המדינה שהיו לנו, כינה את הסידור הישראלי הייחודי הזה "בג"צוקרטיה". זו כבר מזמן לא הפרזה. למעשה מאז שבית המשפט נטל לידיו גם את הוטו על קביעת הכללים החוקתיים, באמצעות הכרזה על סמכותו לפסול חוקי יסוד, סמכות שהמציא לעצמו בלי שום ביסוס בחוק, ניתן לומר שהריבונות עצמה, כלומר סמכות ההכרעה האחרונה בכל עניין שהוא, שזלגה בהדרגה מהמוסדות הנבחרים אל המוסדות הממונים, שוכנת עתה בבית המשפט העליון.

מובילי המאבק ברפורמה, לרבות האידיאולוגים שלהם, מודעים היטב לכך שהסידור האנטי-דמוקרטי הזה הוא במהותו בלתי יציב. אבל הם טועים אם נדמה להם שאפשר לייצב אותו באמצעות חוקה שתקבע אותו לנצח נצחים כנגד כל רוב עתידי (או שתדרוש רוב כל כך גדול לשינויה שהדבר יהפוך בלתי אפשרי). העולם הפוליטי מתארגן לפי יחסי כוחות, שכללים פורמליים הם בדרך כלל ביטוי שלהם. מי שחושב שהכללים עצמם יכולים להכפיף למרותם את יחסי הכוחות לנצח פשוט שוגה באשליות.  

ואז פרצה המלחמה

אבל עוד לפני שהיה אפשר להוציא לפועל את התכנית, בזמן שקמפיין החוקה רק החל לחמם מנועים, שיבש טבח 7 באוקטובר את הכל. ולא רק בגלל שהסית ממסלולן את כל התוכניות הפוליטיות באשר הן. הטבח עשה הרבה יותר מזה. הוא איים לשטוף את החלומות הפרוגרסיביים של האליטה בנחשול פטריוטיזם ולאומיות ולטרוק את הדלת סופית בפני חלום השלום. ומה שאולי גרוע עוד יותר, הטבח איים למשוך את שוודיה העברית חזרה לתוך הסיפור היהודי בעוצמה ששום תפילה בפרהסיה לא היתה יכולה להפיק.

הפרק החדש בסיפור היהודי בפירוש נראה כמאשש את לקחי הפרקים הקודמים. שהרי הסיפור הוא על ייחוד ועל שנאה עיקשת כלפי הייחוד הזה, האנטישמיות, המלווה את העם היהודי כצל. אין להכחיש. הסיפור הוא בלי ספק מעמסה כבדה שרובצת גם על ההווה: עבדות, יציאה לחירות, מלחמות, כיבוש, דיכוי בידי אימפריות, מרידות כנגדן, עמידה על זהותנו נגד חזונות אוניברסאליים מתחלפים המאיימים לבולל אותנו, חורבנם של שני בתי מקדש, גלות, פיזור, רדיפות, פוגרומים, ושואה. אפילו הקמתה של מדינת ישראל לא קטעה את הרצף ולא עצרה את האלימות, כשישראל נאנסה שוב ושוב לצאת למלחמות על עצם קיומה.

ואז, אי-שם בשנות השבעים של המאה העשרים נולדה תקווה לתפנית מהותית בסיפור. וכך היא נתפסה מנקודת מבטה של הכמיהה (המובנת) לסיום מצעד גזרות הגורל הקשות: "הנה בא נשיא מצרים", שר דוד ברוזה, "איך שמחתי לקראתו. פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו". אנוואר סאדאת, לא מנחם בגין, הוא הגיבור שהטרים את יצחק רבין בנרטיב של השמאל על התפנית לכיוון עידן חדש לישראל וליהודים בכלל, עידן של שלום, שיאפשר סוף סוף את מימוש הכמיהה לנורמליות. הנורמליות הזאת בסיפור שהשמאל מספר לעצמו, נורמליות שהשלום הוא תנאי הכרחי להתממשותה, היתה בדרך להפוך למציאות של קבע. אבל אז רצחו המשיחיים את חלום השלום בכיכר בתל-אביב. היהודים, לא הערבים חיסלו את החלום.

זה סיפור מנחם. משום שאם בנו האשם, אנחנו גם יכולים לתקן. הבעיה היא כמובן שזה לא בדיוק כך. הסיפור כולו נשען, למעשה, על הכחשת העובדה המרכזית בדרמה שבינינו לבין שכנינו: מעולם לא היה פרטנר פלסטיני לשלום, ואיש מתוך מי שעמדנו מולם ונשאנו ונתנו עמנו, מעולם לא ויתר על מה שהפלסטינים מכנים "זכות השיבה". איש מהם לא הכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית לאומית בשום מקום בארץ ישראל. מכאן מובן גם למה נעשה קשה להחזיק בסיפור של השמאל אחרי טבח החמאס הברברי, ועוד ביתר שאת משהתברר שרוב גדול בציבור הפלסטיני העלה את התקפת החמאס על נס.

לא שהיה קל להחזיק בסיפור הזה לפני 7 באוקטובר. אם עזה היתה הפיילוט של "פתרון שתי המדינות", הרי שהפיילוט הזה נכשל עוד הרבה לפני הטבח. הוא נכשל, למעשה, מיד אחרי שיצאה הנסיגה החד-צדדית מעזה לפועל. שהרי הנסיגה לא הפסיקה את טפטוף הקסאמים על הנגב. אלא שהטבח הפך את הכישלון הזה למוחשי כמו שלא היה קודם מעולם, ובשל וכך צמצם עוד יותר את שורותיהם המתדלדלות של התומכים בחלוקת הארץ. התקווה לקיום "נורמלי" בתנאים של שלום, שוב נדחתה לתאריך בלתי מוגדר בעתיד.

מובן למה הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, השלטון הצבאי ביו"ש, ומצב המלחמה שאין לה סוף נראה לעין הם סביבה עוינת לחלום על "נורמליות" פוסט-יהודית, או כמעט פוסט-יהודית. קשה מאוד "להתעלות" מעל לזהות הלאומית שלך כשמדינת הלאום שלך נמצאת תחת מתקפה מתמדת; קשה "להתעלות" מעל הזהות היהודית שלך כאשר האנטישמיות גואה סביבך; וקשה "להתעלות" מעל הפרובינציאליות כאשר הפרובינציה שלך נלחמת על חייה. מעל הכל, אין שום אפשרות להתקבל בחוגי השמאל המערבי הבינלאומי החושב עצמו לנאור כל עוד המדינה שלך נתפסת בעיניו כמאחז המאסף של הקולוניאליזם, וכמי שמדכאת את ה"אחר" ה"ילדי" שאינו לבן – ולא משנה כמה דחוף הצורך להיאבק בטרור של אותם לא-לבנים המופנה כלפיך, או כמה ביקורתי אתה עצמך כלפי הממשלה שלך.

לרגע היתה תקווה שכל זה יחלוף כמו חלום רע שנוכל להתעורר ממנו. תהליך אוסלו והאשליה של סיום-הסכסוך–מעבר–לפינה יצרו את התחושה שכל הדילמות האלה עתידות להיפתר בקרוב. הנורמליות החדשה נדמתה לזמן מה כאילו היא בהישג יד. ולכן קריסת אוסלו היתה כל כך טראומטית עבור השמאל הישראלי. ולכן נוצר צורך דוחק כל כך להאשים את הימין ולזכות את הפלסטינים מכל אחריות לקריסה. מפני שרק כך ניתן לשמר את התקווה שאפשר יהיה להקים לתחיה את "תהליך השלום", ושהדבר בעצם תלוי ברצוננו. שהרי לוותר על תקוות השלום פירושו לוותר על התקווה לנורמליות שנבנתה, תוחזקה, וטופחה במאמץ ממושך כל כך, בסביבה שהיא, בלשון המעטה, לא במיוחד מסבירת פנים לכל זה. ולכן 7 באוקטובר דחק רבים בשמאל לייאוש. השעון החל לטקטק מהר יותר. נעשה דחוף יותר לסלק את הימין מהשלטון, לפני שירתום את זעמו של הציבור לקטר הלאומיות ההולך ומאיץ, לפני שהוא ישתמש במלחמה כדי לטרוק את הדלת סופית על "פתרון שתי המדינות", לפני שהוא כובש שוב את עזה, או גרוע מזה, מיישב אותה מחדש במתנחלים.

ואז נכנס ממשל ביידן לתמונה.

באוהל הדוד סם

תומס פרידמן, הוא עיתונאי הבית של הנשיא ג'ו ביידן ושל מזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן. זה לא מקרה שהוא נזכר בדבריו של ניר גורדון. עוד מימי המאבק על הרפורמה הממשל האמריקאי מטפח את המחאה, כחלק ממאמציו להחליף את ממשלת הימין בממשלה שהוא מקווה שתהיה מתונה יותר, ותפריע לו פחות במימוש תוכניותיו לסדר חדש במזרח התיכון. מאחר שהוא שותף לדאגתם של המוחים שישראל תזוז עוד יותר לימין בעקבות המלחמה, הוא הגביר את פעולותיו נגד הממשלה הנבחרת.

היינו עדים להשמצות בוטות של הנשיא כנגד ראש ממשלת ישראל, לנזיפות של בלתי פוסקות, להפקרת ישראל לשרירות שופטי האג הפוליטיים, למנגנון סנקציות כלפי אנשי ימין, לקריאה פחות או יותר ישירה של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר לישראל להחליף את האיש שהוא תאר כאחד המכשולים המרכזיים לשלום, לפגישות של מזכיר המדינה בלינקן עם חלק מראשי המחאה, ולמבול מאמרים הולכים ומחריפים של פרידמן שדיברר את עמדת הממשל נגד נתניהו. הממשל ניסה למנוע כמעט כל מהלך קרקעי לאורך חודשי המלחמה, ועיכב בשיטתיות משלוחי נשק – בדרך כלל באמצעות תירוצים בירוקרטיים. במקביל טיפחו האמריקאים פוליטיקאים מתחרים בתקווה להביא להחלפתו של בנימין נתניהו.

מאחר שהדחת הימין היא שאיפה משותפת למחאה ולממשל, המוחים טעו לדמיין שותפות מקיפה יותר. הם סבורים שהממשל, ממש כמוהם, פועל מתוך דאגה לעתידה ולביטחונה של ישראל. אבל לאמריקאים יש שיקולים אחרים לגמרי.

בראשית המלחמה נדמה היה לרוב הישראלים שארה"ב תעמוד לצדנו באופן טבעי ותתמוך בהשמדת החמאס בעזה. אבל מהר מאוד התברר שזו לא מטרה שהממשל דבק בה, ושהוא בוחן את המלחמה דרך עדשה רחבה יותר: מדיניות המזרח התיכון שלו, שאותה הוא מכנה "אינטגרציה אזורית". מטרתה של מדיניות זו ליצור סדר אזורי חדש שישלב בתוכו את איראן. האמריקאים נזעקו לכאן מיד אחרי הטבח כדי למנוע מהמלחמה להתפשט לצפון. זה היה, ככל הנראה, גם אינטרס שלנו, מפני שצה"ל לא היה מוכן למלחמה בשתי חזיתות. אבל זה לא כל מה שהטריד את האמריקאים. מעל הכל הם חששו ממלחמה כוללת עם הפרוקסי הגדול ביותר של האיראנים, כיוון שזו היתה ממוטטת את מאמציהם להגיע להסדרה עם איראן.

מסיבה זו גם ביקש הממשל למסגר את המלחמה כולה כעוד פרק בסכסוך הישראלי פלסטיני (ולא כפי שהיא באמת – מלחמה בפרוקסי עם איראן). כחלק ממסגור זה מיהרה וושינגטון לנסות למנף את המלחמה כדי לדחוק את ישראל חזרה למסלול המשא ומתן על שתי מדינות כביכול בנפרד מההקשר האזורי של התעצמות איראן. אלא שההקשר היה ונשאר מדיניות האינטגרציה האזורית, והניסיון לפייס את איראן. הפסקת המלחמה בעזה פירושה היענות לדרישה האיראנית המפורשת לעצור את כתישת אחד מכוחות הפרוקסי שלה, החמאס. ואם אכן המלחמה תיפסק, אפשר יהיה להביא לרגיעה גם בזירות האחרות, ואיראן תוכל לשמר את העוצמה שהיא מקרינה בכל רחבי האזור באמצעות המיליציות האחרות שהיא מתחזקת, לרבות חיזבאללה. זו לא הפעם הראשונה שהסכסוך הישראלי פלסטיני משמש נגד יצירת קואליציה אנטי-איראנית. הרי הסכמי אברהם נחתמו רק בגלל שממשל טראמפ הסכים לדעת ישראל שצריך קודם כל לשכנע את המדינות הסוניות המתונות להתעלם מהוטו הפלסטיני.

התכנית האמריקאית שהתגבשה די מהר אחרי תחילת המלחמה היתה לסיים את המלחמה ללא ניצחון ישראלי בעסקת חטופים, להחזיר לרצועה על כידוני צה"ל את הרשות הפלסטינית לאחר שתעבור "רפורמה" ותכפיף למרותה את החמאס המוחלש, ואז כאשר יתבטל הפיצול בין יו"ש לרצועה, תוכל הנהגה פלסטינית מאוחדת לדבר בשם כל עמה.

השמאל על כל אגפיו – בכנסת, בעיתונות, בצמרת צה"ל, שב"כ ומוסד, כמו גם במעוזים אחרים של אותה אליטה – אימץ את התכנית האמריקאית בהתלהבות גלויה, והחל לדרוש מן הממשלה להודיע איזו תכנית יש לה "ליום שאחרי", בתקווה שאפשר יהיה לאנוס אותה לתכנית ה"נכונה", או לפחות להרתיע אותה מניסיון להכשיל תכנית זו. כל זאת מבלי לשים לב שהתוכניות האמריקאיות נועדו קודם כל לשמר את מדיניות האזורית של ארה"ב, שאבן הפינה שלה היא הפייסנות כלפי איראן. במילים אחרות הניסיון לאנוס את ישראל חזרה למסלול שתי המדינות הוא לא ביטוי של דאגה אמריקאית לשלומנו, אלא חלק מתכנית כוללת המהווה איום ישיר על האינטרסים הקיומיים שלנו.

פייסנות במסווה

למן הרגע הראשון שממשל ביידן נכנס לבית הלבן, הוא שם לו למטרה לרסן את מאבקן של בעלות בריתו בכוחות הפרוקסי האיראניים. כך הוא ריסן את סעודיה במלחמתה בחות'ים, כך הוא כפה על ישראל למסור לחיזבאללה שטחי ים שנועדו לקידוחי גז בהסכם הגבול הימי, וכך הוא הזהיר את ישראל לבל תנצל את המלחמה כדי להנחית מכה מקדימה על חיזבאללה. כיבוי השריפה בעזה בלא ניצחון ישראלי, הוא במובן זה עוד מאותו דבר. עוד ניסיון להציל פרוקסי איראני מבת ברית של ארה"ב.

הממשל האמריקאי ידע היטב לנצל את הנטייה האנושית להשליך על המציאות את משאלות הלב, ומכר לשמאל הישראלי בהצלחה רבה את הפייסנות במחלצות היפוכה. ההיענות לדרישה האיראנית להפסיק את המלחמה נגד חמאס, שעליה מקיימים האמריקאים משא ומתן ישיר מול האיראנים לפחות מאז ינואר 2024, תוארה באזני ישראל כך: אם רק נחזור למסלול שתי המדינות, יתרצו הסעודים וינרמלו את היחסים איתנו, ואו אז תקום קואליציה רחבה בגיבוי אמריקאי כנגד איראן. רוב העיתונות הישראלית – אלוף בן הוא רק דוגמה אחת מיני רבות – קנתה את הסיפור הזה, המכוון לנטרל ביקורת של ישראל ושל ידידיה בארה"ב כנגד מדיניות "האינטגרציה האזורית". זה עבד וזה ממשיך לעבוד.

מי שרוצה להאמין שקואליציה אנטי-איראנית תקום אוטוטו אם רק תלך ישראל לקראת הפלסטינים ימשיך להאמין, כאילו הממשל לא הרפה את משטר הסנקציות, כאילו לא זחל על גחונו כדי לחזור להסכם הגרעין, וכאילו לא נמנע עד עכשיו מלגבות מאיראן כל מחיר שהוא על מעל 150 התקפות כנגד כוחות אמריקאים במזרח התיכון בידי כוחות הנשלטים בידי איראן. אפילו העובדה שארה"ב לחצה על ישראל לא להגיב להתקפה איראנית ישירה, והסתפקה בסיוע בהגנה בלי לגבות שום מחיר מהאיראנים על תקיפת בת ברית – לא מחיר מדיני, לא מחיר כלכלי, ובוודאי שלא מחיר צבאי. הממשל בנה במילים אחרות על כך שהישראלים יאחזו במילים במקום לשים לב למעשים.

את המפגינים קל היה במיוחד לקנות. שכן השמאל הישראלי כבר מזמן זנח את התקווה לשכנע את הישראלים לחזור לפתרון שתי המדינות, והשליך את יהבו במקום זאת על התערבות אמריקאית שתכפה עלינו "לעשות את הדבר הנכון". "האנשים הנורמליים שבאים מהמקום הנכון" הפנו עורף לאחיהם הנחשבים בעיניהם חשוכים ובמקום זאת תולים את תקוותיהם "במבוגרים האחראים" מאמריקה כדי ש"יצילו אותנו מעצמנו". כך קיבלו המפגינים המיואשים אחרי 7 באוקטובר זריקת מרץ של תקווה חדשה – התקווה לנצל את צירוף הנסיבות הייחודי שנוצר בחסות אמריקאית: מלחמה שיכולה להסתיים יכולה להוביל לנפילת הימין, ואז תהיה ישראל המומה וכנועה ולכן בשלה יותר לכפיה מבחוץ, ובדיוק בזמן שבארה"ב יושב ממשל שמוכן לכופף את ידינו ולכפות עלינו את פתרון שתי המדינות.

הממשל מצדו עודד את המגמות האלה ונתן למוחים יותר מאופק של תקווה. הוא עודד אותם במפורש. בזמן שרוב הישראלים מתקוממים נגד השתוללות המחאה בזמן מלחמה קיומית, ממשל ביידן כנראה עודד אותם במפורש להעצים את המחאה, כפי שעשה בזמן המאבק על הרפורמה.

חשבון הטוויטר של "ארבלאו צייד הטונות", המכנה את עצמו לעתים "חדשות 15", חשף קטעים מדבריו של עמי דרור אחד ממובילי תנועת המחאה, מתוך אחת מקבוצות הווטסאפ של המוחים. דרור גרס שהמוחים ממריצים את פעילותם בהתאם להוראה מפורשת שהוא עצמו קיבל מהבית הלבן. ייתכן שהוא מגזים כדי להרשים את חבריו. ממשלים דמוקרטיים בארה"ב לא מהססים לעשות דברים מעין אלה, אם כי ספק אם היו בוחרים בדרור להיות איש הקשר שלהם בתל אביב. אחרים, חשובים ממנו, עולים על הדעת. אבל מה שאינו מוטל בספק זו העליצות שבה דרור מקבל את הרעיון שארצות הברית תרמוס את הריבונות של מדינת ישראל, ובכך תסייע לחבריו להיחלץ מאחיזת החנק של הרוב הדמוקרטי, או במילותיה של שקמה ברסלר "לשחרר את הלפיתה שלהם את הגה השלטון". "והחלק הכי חשוב", הסביר דרור, הוא:

אנחנו והבקשה של הנשיא ביידן מאתנו: השיטה האמריקאית לטיפול במדינות סוררות, כוללת את החיסול (כלכלי – משפטי) הממוקד של ההנהגה מצד אחד והדגשת החיץ בין ה"עם" ל"הנהגה". במקרה שלנו, זה קל מאוד כי מעל 75% מהישראלים רוצים הנהגה חדשה, אבל כדי שזה יעבוד – העם הישראלי חייב להראות (ברחובות!) שהוא נאבק בהנהגה.
כפי שבית המשפט העליון ראה את התמיכה הציבורית ופסק נגד ההפיכה המשטרית, כך בדיוק הממשל האמריקאי חייב לראות שהעם בישראל נאבק בממשלת ישראל.

חדשות 15 🚨 חשיפה:
עמי דרור, ממנהיגי המחאה, כתב בקבוצות המחאה את הטקסט הבא, הטקסט מתאר את הקשרים של ארה"ב במחאה ועם בני גנץ, את השימוש בחטופים, שימוש באלימות כלכלית כנגד שרים לצרכים פוליטיים, בגנץ כבובה, והכי חשוב: את האסטרטגיה להפלת הממשלה, בעזרת הפסקת הלחימה בעזה – בקצרה, זו… pic.twitter.com/d59P1lzB0v

— ארבלאו צייד הטונות 🇵🇹 (@arbelaue) March 17, 2024

כמו ברסלר, דרור מבלבל כבדרך אגב בין כמה אלפי מוחים לבין "העם", ומתעלם מהעובדה שהממשלה נבחרה בבחירות דמוקרטיות. מדהים איך האנשים האלה שכנעו רבים כל כך בזמן המאבק נגד הרפורמה, ואולי גם את עצמם, שהם נלחמים למען הדמוקרטיה בזמן שברור כשמש שהדבר שהם נלחמו נגדו, מן הרגע הראשון, היה הרעיון שההמונים שהם רואים כחשוכים ישתתפו בקביעת גורלם / גורלנו. איזה בני מזל אנחנו, לפי שיטתו של עמי דרור, שהמבוגרים האחראים בוושינגטון יכולים להציל את "האנשים הנורמליים שבאים מהמקום הנכון" מפני השקפותיהם החשוכות של הנאחזים מאחור (clingers כפי שכינה אותם ברק אובמה), המגונים (deplorables כפי שכינתה אותם הילרי קלינטון). שהרי האמריקאים עומדים על שפת הביצה המהבילה של הפרובינציאליות היהודית נחושים להושיט יד למי שרק ירצה להיגאל, למי שרק ירצה לצאת אל אור השמש מתוך הסבך החם והלח של הזהות העתיקה וההיסטוריה הארוכה.

בדרך זו מגיעה שוודיה בעברית אל מפתנה של עמדה פוסט-יהודית, שפירושה בסופו של חשבון הפניית עורף לדמוקרטיה. ובכך היא דוחה בעצם את הציונות עצמה. ולכן אמרתי שגם אם ראשיתה אינה פוסט-ציונית, אחריתה מובילה אותה לשם. מפני שהציונות שאפה להפוך את היהודים לאנשים עומדים ברשות עצמם במדינתם הריבונית, כדברי מגילת העצמאות, לא לנתינים בפרוטקטורט של עוד אימפריה. הרבה אימפריות ביקשו לאחוז בפיסת הארץ הזאת – המצרים האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, המונגולים, הממלוכים, התורכים והאנגלים. פעמים רבות היו יהודים ניידים שביקשו את חסותן, בעוד אחיהם הנייחים מבקשים להשתחרר מעולן.

דרור חולם על עוד אימפריה, אמריקאית הפעם, והוא רוצה בחסותה. שכן זה מה שהוא מציע לנו בעצם: שנקבל עלינו את אפסר ריבונותה של מעצמה זרה שתציל אותנו מעצמנו. שנחיה בארץ ישראל כנתינים בעצם כמו שחיינו בכל הגלויות. זו חזרה למנטאליות של הגלות, גם בלי שנעקור פיזית מכאן. כך יצא שאותה קבוצה שרואה את עצמה כנאורה ומתקדמת, שרצתה להתעלות מעל הסיפור היהודי, בעצם פועלת להחזיר אותנו אל מצב חוסר האונים והתלות באחרים, אל הטרגדיות הקשות ביותר של העם היהודי, אל הפרקים החשוכים של אותו סיפור שממנו מבקשת האליטה הזו לברוח. וכמו בטרגדיה יוונית היא מאיימת להביא על עצמה – ועלינו – בדיוק את הדבר שממנו היא בורחת.

ואולי כל זה היה שם מהתחלה. מפני שה"נורמליות" שאותה הם מחפשים – להיות ככל האנשים ולא ככל העמים – היא שאיפה גלותית עתיקה, ששואפת להתממש שוב ושוב באותו אופן: ויתור על הייחוד היהודי כדי להיטמע בין אחרים ולהיגאל סוף סוף מן הבידוד והשנאה. שוודיה בעברית היא במובן זה יותר שוודית מעברית, ומשמעה בעצם חזרה לחלום על התקבלות, שהיא בחשבון אחרון היטמעות, בתוך עמים אחרים. אפשר לראות את זה בפשטות, אם כן: זו אותה כמיהה ישנה להיות בעצם אירופים.