איבוד שטח הוא בעיה צבאית, אך איבוד המורל מהווה סכנה לאומה

מרשל-גנרל ז'אן-דה-דייה סו (Soult) מן המעולים שבמצביאי נפוליאון, פיקד על אחד הקורפוסים שכבשו בסערה את חצי האי האיברי בשנת 1808. אך הודח מתפקידו חמש שנים מאוחר יותר. לאחר שנאלץ לסגת ממדריד לפירנאים, לנוכח האופנסיבה של הצבא האנגלי בפיקודו של ארתור ולסלי, לימים הדוכס מולינגטון. דה-דייה הנעלב, מחה על ההחלטה, והסביר כי הנסיגה שביצע הייתה מחוייבת המציאות. אלא שנפוליאון לא שינה את החלטתו, והבהיר למרשל, שמה שהטריד אותו לא הייתה הנסיגה כשלעצמה, אלא השפעתה על מורל הגייסות בחזית והאזרחים בעורף. אובדן שטח, הוסיף, קל יותר לתקן מאשר לשקם את אמון הציבור. או כדבריו במקום אחר: "…איבוד שטח הוא בעיה צבאית, אך איבוד המורל הוא סכנה לכלל האומה…"

עיון מזדמן במכתבי נפוליאון, מגלה כי הוא הרבה לכתוב על הקשר בין מורל – לנצחון. אחת מקביעותיו המפורסמות היא, שהיחס בין הרוחני לחומרי הוא שלוש לאחד במלחמה. ומכל מקום הערכתו, שלנסיגות נודעת בהכרח השפעה מזיקה על רוח הלחימה, ועל המורל בעורף, מוצאת לה סימוכין במקרה הבוחן הישראלי. על מנת להבטיח דיון ענייני, נצא מנקודת הנחה, שאהוד ברק ואריאל שרון החליטו בשעתם לסגת מלבנון ומרצועת עזה, בתום לב וניקיון כפיים. מתוך כוונה להבטיח לכל אזרחי המדינה, בלי קשר לדפוס הצבעתם, חיים בטוחים משהיו להם קודם. ואחר שהבהרנו זאת נחזור ונשאל, האם נסיגות צה"ל הנזכרות לעיל אכן פגעו במורל הצבא והאומה, כפי שטוען נפוליאון.

הנסיגה מלבנון

כזכור, צה"ל התנגד לתכניות הנסיגה מלבנון של הדרג המדיני, והציע לכרוך אותן בהסכם עם סוריה. אך כאשר המו"מ שניהל רוה"מ ברק מול אסד כשל, המליץ הרמטכ"ל מופז על 'נסיגה טקטית'. שתשאיר בידי ישראל את הרכסים השולטים על ישובי הצפון (מהם חיזבאללה משגר את טילי הנ"ט שלו מזה כמעט שנה) ועל המשך התמיכה בצד"ל. ברק דחה את ההמלצות, הורה על נסיגה מלאה לקו הגבול הבינלאומי, ואיפשר אפילו 'תיקוני גבול', שמזכ"ל האו"ם קופי ענאן (בלחץ חיבזאללה…) דרש ממנו, בתמורה לאישור, שקבע כי ישראל אכן השלימה את נסיגתה מכל אדמת לבנון. יום למחרת הנסיגה נשא נסראללה את נאום 'קורי העכביש' בבינת ג'בייל. בו טען כי 'ההתנגדות' תקרע לגזרים, את צה"ל המפונק והחברה הישראלית המסוכסכת, משל היו קורי עכביש. וחמישה חודשים לאחר מכן ב– 7 באוקטובר, חטפו לוחמיו שלושה חיילי צה"ל בהר דב.

מכאן, ועד מלחמת לבנון השניה, שנסתיימה בחוזה 1701 שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב. נהרגו עוד 17 ישראלים בתקריות שיזם נסראללה. עליהם נוספו עוד 10, באינספור התגרויות שכללו ירי נ"ט, שיגור רקטות, וחדירות כטבמ"ים לשיטחנו, בכלל זה איום על אסדות הגז. אשר נענו בתפיסה של 'שקט יענה בשקט'. שהופר על ידי חיזבאללה ב-8 באוקטובר, גרר את פינוי תושבי הצפון ואת מלחמת ההתשה הנוכחית, שסופה לא ישורנה.

הנסיגה מלבנון העצימה לאין שיעור את כוחו של חיזבאללה. הפכה את נאסרללה 'מגן לבנון', דמות נערצת עבור מאות מליוני מוסלמים ברחבי העולם. העמיקה את הקשר בינו לאיראן, שהפכה לספקית הנשק העקרית שלו, העמידה לרשותו נשק שובר שויון. והעניקה לו עורף אסטרטגי, רשת ביטחון חומרית והכוונה איסטרטגית, אשר הפכו את הארגון לחיל החלוץ ב- 'ציר ההתנגדות' האיראני. ובה בעת לישות תת-מדינתית רבת עוצמה, אשר פוררה את המעטפת המדינתית הלבנונית, ותפסה את מקומה כריבון בארץ הארזים. כל הנסיונות הישראליים לייצר הרתעה יציבה ואמינה מול כוחו המתעצם של חזבאללה, בכללן דוקטרינת 'דאחייה' משכבר, הפכו ל-'משחק סכום שלילי' (Lose-Lose). בעקבות הצטיידותו המסיבית בטילים מדוייקים, שאיימו על תל אביב, ועוררו נרפות ואזלת יד בלתי נתפסים – שנדון בהם מיד – מצידנו. אבל לפני כן נבחן את השלכות הנסיגה מרצועה על צה"ל ומדינת ישראל.

הנסיגה מרצועת עזה

ההתיישבות ברצועה הייתה פועל יוצא מתכנית 'חמש האצבעות', שאישרה ממשלתה של גולדה מאיר בשנת 1970, בהשראת רעיון שהעלה במקור אלוף פד"ם באותם ימים, אריק שרון. לנעוץ 'אצבעות יהודיות', שיפצלו את הרצועה ויקלו על המאבק בטרור הפלסטיני. למשימה הוקצו מפקדת אוגדה ושלוש חטיבות מרחביות, שאבטחו את יישובי התוחמת הצפונית, דרום הרצועה ומרכזה, וצירים המובילים אליהם. לאורך 38 שנות שלטונה של ישראל על הרצועה נהרגו בה 282 ישראלים, מתישבים וחיילים כאחד, מה שהוביל את רוה"מ שרון ליזום – בתיאום עם נשיא ארה"ב – אך בלי לשתף את מערכת הבטחון, את הנסיגה, שהושלמה ב-11 בספטמבר 2005. הדעות במערכת הבטחון היו חלוקות בהתחלה. אך הצמרת הצבאית התיישרה מהר עם האוטוריטה שהקרין המצביא שרון, וסיפקה לו את הגיבוי הנדרש. למעט אחד, הרמטכ"ל יעלון שהתנגד נחרצות וטען כי "…במקום שבו מוצב גדוד יהיה צורך מחר באוגדה כדי לשמור על הרצועה…" מה שזירז את החלפתו, בדן חלוץ שתמך בנסיגה.

חמאס הבהיר גם הוא את עמדתו בנושא, בתאריך 24 בספטמבר 2005. פחות משבועיים לאחר הפינוי, שיגר לעבר העיר שדרות את מטח הרקטות הכבד ביותר בתולדותיה. הירי שנמשך יומיים, הוביל את צה"ל למבצע 'גשם ראשון', שדפוס הפעולה שלו, תקיפות עקרות מהאויר, עתיד היה לחזור על עצמו לאורך 18 השנים הבאות. המצב רק החמיר, משעה שאיראן פרסה את חסותה על חמאס, והעצימה את יכולותיו הכלכליות והצבאיות. מה שאילץ את מדינת ישראל מנגד, להשקיע מיליארדים בפרויקטים הגנתיים ומבצעים התקפיים, מהם יצא סינוואר הבלתי מנוצח לשיטתו, בתור 'מגן אל-אקצה'. סמל 'ההתנגדות האלימה' בין הנהר לים, נערץ לא רק ברצועה אלא גם בקרב כל הציבור פלסתינאי, בכלל זה בשטחי יו"ש. שיכור מהצלחותיו העז סינוואר לצאת למבול אל אקצה' ב-7 באוקטובר ולטבוח בתושבי העוטף. מתוך הערכה שגם אם ישראל תכבוש את הרצועה, היא תאלץ – כהרגלה – לסגת ממנה ולהותירו בשלטון.

השפעות על המורל הלאומי

במבט לאחור, אי אפשר להפריז בכובד המחיר שאזרחי ישראל שילמו עבור הנסיגות הנזכרות. פרשנים מוסמכים טוענים  כי היציאה מלבנון המריצה את ערפאת לפתוח ב-'אינתיפאדה השנייה', שגבתה את חייהם של 1300 בני אדם בין השנים 2000-2005 ודחפה את שרון על פי גירסת בנו גלעד, ליזום את ההתנתקות. שהשלימה את  ליכוד זירות הטרור מצפון, דרום ומזרח, והפכה אותן לאיום קיומי. ההבנה המייאשת שגם סיום ה-'כיבוש' הרע והמשחית, לא ריכך את לב אויבינו… פגעה במורל הלאומי והולידה הלך רוח תבוסתני וריפיון, שכמותו לא ידעה המדינה מאז הקמתה. לגרמנים יש מילה גשיכטסמודה (Geschichts-mude) שנועדה לבטא תשישות קיומית. כזו שהדרך היחידה להתגבר עליה, היא באמצעות ניתוק מהמציאות וטמינת הראש בחול. מה שאכן אירע אצלנו בהמשך להתלכדות אינטרסים בין הדרג הפוליטי – שהיה זקוק לשקט, על מנת להמשיך ולהחזיק בהגה השלטון. הדרג הבטחוני – שהבין לאשורה את גודל הבעיה, אבל העדיף לדחות את הקץ. והאליטות הישראליות – שטיפחו מודל חדש של ישראליות, חילונית, אגואיסטית ונרקיסיסטית הסובבת כולה סביב הפרט הנהנתן. המשוחרר מחובות ונאמנויות לקולקטיב – זולת אותן המפורטות במפורש בחוק.

בראיה אסטרטגית ציינו הנסיגות את העברת סדר העדיפות הממלכתי מן הכלל- לפרט. ומשיקולי בטחון לאומי (הגנת תושבי הנגב המערבי והגליל) לשיקולי בטחון אישי (שמירת חיי הילדים של כולנו). נוף חדש של ערכים, שהתבטא בתכניות הריאליטי הפופולריות כמו 'האח הגדול', 'השרדות' ודומיהן, שצצו, הפלא ופלא, במקביל להתנתקות, העלו על הבמה את גיבורי התרבות החדשים. טיפוסים נכלוליים, מניפולטיביים ובוגדניים, המוכנים לכל נבלה, רק על מנת לזכות בפרס. אם גיבורי האומה של פעם היו אלו שהפכו במותם ל- 'מגש הכסף'…הסלבס החדשים היו כאלה שהצליחו לעשות כסף, ונשארו בחיים על מנת להפוך מודל לחיקוי לאחרים.

צה"ל, מעצם היותו צבא עם, נאלץ להתאים עצמו לרוח התבוסתנית. רוח זו מצאה את ביטויה בקושי לגייס מלש"בים, בני האליטה הישראלית, ליחידות המסתערות. הללו בחרו לשרת ביחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין, עם עתיד מבטיח באזרחות. אלוף אלעזר שטרן, ראש אכ"א שהתריע על כך בשנת 2006, חטף קיתון של רותחין, על שהעז להוציא את האמת לאור. ממשיכיו הבינו את הרמז והעדיפו לשתוק. הטענות לגבי אובדן רוח הלחימה של צה"ל וכשירותו, שהאלוף בריק העלה, יותר מעשור לפני ה-7 באוקטובר, לא היו אלא תימרות עשן, שהעידו על הר הגעש שפלט אותן, המטכ"ל של צה"ל. שקץ גם הוא במלחמות והציע כחלופה 'הגנה הורגת'. קונץ פטנט טכנולוגי, הכולל בינה מלאכותית, ליבה מודיעינית אחודה, מערכות ניטור מולטידיסיפלינריות ביבשה, בים, באויר ובסייבר שיאפשרו למרכזי האש בפיקודים להשמיד את האויב מרחוק.

מלחמה היא שעת מבחן מאתגרת ומרגשת, שמפקדים קרביים מצפים לה כמו ששחקני כדורגל מצפים למשחק גמר. אולם מה שאירע לצה"ל בעקבות הנסיגות מלבנון והרצועה, הוא ההיפך הגמור. שתי הדקות שבהן אל"מ רומן גופמן מח"ט 7 שטח את מרי ליבו בפני הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, בטקס הפרידה ממנו, מספרות את הסיפור כולו: "…הרמטכ"ל רציתי ראשית להגיד לך, שאנחנו מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם! אבל יש בעיה אחת, אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, הימנעות מהפעלת צבא היבשה…" שתי הדקות הללו מספרות סיפור שלם, על בעיית המוטיבציה לשירות קרבי, החשש מנפגעים, מוכנות כוחות היבשה, והיעדר רוח הלחימה בדרג הפוקד. אלופי המטכ"ל גיחכו במבוכה והכתבים הצבאיים התיחסו לדברים כפיקנטריה. אך מבקר התרבות של 'הארץ', בטאון האליטה הישראלית קבע בכותרתו: 'תדע כל אם עברייה: יש מח"ט בשריון שסוחר בגאווה בחיי חייליו ורוצה דם'.

גופמן, היום אלוף והמזכיר הצבאי של רוה"מ אמר בסיום דבריו, שכאשר לא מפעילים שרירים הם מתרפים. אמירה המתכתבת עם זו של נפוליאון לפיה: "…הדרך להבטיח שיהיו לאומה חיילים טובים, היא להצעיד אותם לשדה הקרב…". ומכל מקום מן הנסיגות של צה"ל בדור האחרון ניתן לגזור שלוש מסקנות. הראשונה – שהמעבר מנסיגה להתקפה ניצחת, מהווה אתגר מדיני וצבאי קשה מאין כמוהו. ההסטוריה הצבאית מכירה רק מקרים ספורים כאלה. השניה – צד שכפה על יריבו נסיגה, רק הופך רעב להישגים נוספים – ההיפך קורה לצד השני. שכן מדובר במשחק סכום אפס שבו כל ויתור של צד אחד מתפרש כרווח של הצד השני. והאחרון – שמי שבורח ממלחמה, עתיד לגלות שהיא רודפת אחריו ביתר שאת. נטען על דוד בן גוריון אשר טבע את הביטוי הזה, שהוא רצה להדגיש את חשיבות העמידה האיתנה מול אתגרים ביטחוניים, ולהבהיר שניסיון להתחמק, בכל מחיר, מעימות בהווה, עלול להוביל לתוצאות גרועות בהרבה בעתיד. ספק אם בן גוריון (שפינה את צה"ל המנצח מסיני, בניגוד לרצונו במרץ 1957, בעקבות אולטימטום מצד ארה"ב וברה"מ) שיער בשעתו, כי נסיגות מרצון, עלולות להוביל לדמורליזציה, אסקפיזם והיעדר רוח לחימה מן הסוג שחווינו. אבל משעה שברור לנו שזו התוצאה, כדאי להדוף בתוקף את שלל ההצעות ההזויות, לעצור את המלחמה כבר עכשיו ולסגת מהרצועה, בלי להשלים את השגת מטרות 'חרבות ברזל', עד האחרונה שבהן.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.