בזמן שיועצים יהודים ממלאים את שורות הקמפיין הדמוקרטי, אינטרסים יהודיים נדחקים הרחק לשוליים
בשולי הוועידה הדמוקרטית באוגוסט, השגריר האמריקני בישראל לשעבר, טום ניידס, הציע ליהודים דמוקרטים מסר של נחמה לגבי קמלה האריס: "היא לא ג'ו ביידן, וזה בסדר".
לא בדיוק הצהרה מלהיבה. ניידס הוא דמוקרט ותיק שהיה במשך עשורים דמות מרכזית בענף הפיננסים והתמחה גם בדלתות המסתובבות של הפוליטיקה. הוא שירת נשיאים דמוקרטיים מאז ג'ימי קרטר, ושימש כבכיר בחברות כמו מורגן סטנלי וקרדיט סוויס. אם אפילו טום ניידס, שצפוי לכהן גם בממשל האריס עתידי, לא מצליח למצוא משהו טוב יותר מ"היא לא ג'ו ביידן", זו הוכחה נוספת לכך שאלו המנסים למצוא טיעונים לטובת קמלה לרוב מסיימים עם תירוצים עבורה – במיוחד בנושאים הקשורים ליהודים ולישראל.
בהמשך אותו ערב בשיקגו, מי שמונה לאחרונה כמנהל הקשר עם יהודים בקמפיין האריס, אילן גולדנברג, העביר מסר מעודד משלו למשתתפים בארוחת ערב שאורגנה בידי ארגון ציוני-ליברלי: "היחסים שלה עם ישראל הם הרבה מעבר לסוגיית ה-7 באוקטובר. הם הולכים אחורה עשרים שנה. הם התחילו בזמן שקמלה הייתה התובעת הכללית בסן-פרנסיסקו. היא הייתה אז חלק מהקהילה היהודית, בעיקר דרך בעלה דאג".
זהו דאג אמהוף, הבעל הראשון לסגנית נשיאה, ובכלל בן הזוג היהודי הראשון אי-פעם בבית הלבן. עורך דין הוליוודי במקצועו, אמהוף הדגיש היטב את יהדותו במהלך מסעות הבחירות. הוא גם מילא תפקיד מרכזי בממשל ביידן כשליח הארצי למאבק באנטישמיות, תפקיד אותו ימשיך כנראה למלא אם וכאשר אשתו תזכה בנשיאות.
דבר אחד בולט במיוחד כאשר מדברים על האריס והקהילה היהודית: אנשי האריס כל הזמן חשים צורך להתחייב ולהבטיח. זה קורה משום שקמלה נמצאת במצב ייחודי בוא היא תלויה למעשה באישורים בלתי פוסקים מצד שותפיה לקמפיין.
הסיבות לכך ברורות. כמעט בכל סוגיות המדיניות, האריס היא דף חלק. רק לעתים נדירות היא מדברת לציבור או עם כלי תקשורת ללא טקסט מוכן מראש. היא לא נדרשה לזכות בפועל בבחירות מקדימות כדי להפוך למועמדת לנשיאות. בכהונתה היחידה כסנאטורית האריס עסקה בעיקר בעניינים משפטיים, ומחזיקה ברקורד אפסי בתחום מדיניות חוץ. במקרים האלו אמריקה פשוט אמורה לסמוך על קמלה, או כמו שאחד מיועציה ציין בחדות לאתר Jewish Insider, "אנחנו לא מתכוונים להתייחס לשאלות היפותטיות".
אך מכיוון ששתיים מן הסוגיות הבוערות ביותר במערכת הבחירות הזו הן המלחמה המשתוללת במזרח התיכון והאנטישמיות המשתוללת בארה"ב, נראה כי מרבית המצביעים לא נמצאים במצב רוח לסמוך על מישהו. לכן האריס אספה סביבה צוות של יועצים יהודים, בתקווה שהמצביעים אולי יסמכו עליהם. לכן גם חשוב להבין מי בדיוק כלול באותו צוות, ומה תהיה משמעותו במקרה בו האריס תשוב לבית הלבן כנשיאה.
***
הקול החשוב ביותר בחדרי הישיבות של האריס שייך לפיליפ גורדון. בשלב מוקדם בקריירה הפוליטית שלו, גורדון החליט להמר וזכה בגדול. נגד אזהרות ועצות של בכירי אגף החוץ במפלגה הדמוקרטית, ולמרות ששימש כיועץ לענייני אירופה תחת ביל קלינטון, הוא בחר ב-2008 לתמוך בברק אובמה ולא בהילרי קלינטון. נאמנותו השתלמה בדמות תפקיד בכיר במחלקת המדינה, משם עבר למועצה לביטחון לאומי והתמקד במזרח התיכון, כולל סיוע בתיאום שיחות הגרעין עם איראן.
ב-2019 גורדון שוב לקח סיכון: הוא הצטרף לקמפיין הנשיאות הנועד לכישלון של קמלה האריס בתור יועצה הבכיר לביטחון לאומי. כאשר האריס הגיעה לבסוף לבית הלבן בתור סגניתו של ביידן, גורדון הגיע ביחד עמה, וכאשר ביידן פרש מהמרוץ לכהונה שנייה, גורדון הפך שוב ליועץ בכיר למועמדת לנשיאות.
מבחינת הקריירה האישית גורדון אולי ראה היטב את הנולד, אך הוא רחוק מכך בכל הנוגע למדיניות. הנורה האדומה הראשונה הופיעה בדיווח ב-Financial Times שם נכתב כי "גורדון מילא תפקיד מרכזי בניסוח הטון האוהד יותר [מצד האריס] כלפי סבל הפלסטינים בעזה". אותו "טון אוהד" כלפי עזה הוא פשוט דרך אחרת לומר כי האריס ואנשיה נקטו בטון קשוח יותר כלפי ישראל. "התמונות של ילדים מתים, אנשים נואשים ורעבים", אמרה האריס אחרי מפגש עגום עם ראש הממשלה נתניהו ביולי. "לא נרשה לעצמנו להפוך לאדישים מול הסבל, ואני לא אשקוט בעניין".
אותו "טון אוהד" הוצג לראווה גם במפגש בין האריס לפעילים אנטי-ציוניים לפני הוועידה, בו קמלה אותתה על פתיחות לדון באיסור מכירת נשק לישראל. יום לאחר פרסום השיחה אנשי האריס ניסו לסגת מן האמירות האלו, למרות שבראיון ב-CNN ב-29 באוגוסט היא סירבה לומר כי אפשרות של הגבלת משלוחי נשק היא מחוץ לתחום עבורה. ואותו "טון אוהד" נראה גם כאחראי להחלטת האריס שלא להשתתף בנאום נתניהו בפני בתי הנבחרים, למרות שהייתה מחויבת להיות נוכחת מתוקף תפקידה כנשיאת הסנאט.
אך השפעתו של גורדון עמוקה יותר מטון כזה או אחר. בשנת 2007 הוא פרסם חיבור ביקורתי על המלחמה האמריקנית בטרור תחת הכותרת Winning the Right War. חלק מן התזה של גורדון גורס כי היחס הישראלי לפלסטינים הוא אחד הגורמים המניעים של הטרור העולמי. כהוכחה לכך הוא מצטט דמויות כמו אוסאמה בין-לאדן ומוחמד עטא, ממבצעי הפיגועים ב-11 בספטמבר, ולמעשה מאשר את התעמולה המייחסת לישראל אשמה במתקפת אל-קאעידה.
עוד בספרו, גורדון מנסח "טון אוהד" דווקא כלפי הנרטיבים המושמעים מפי אויביה המושבעים של ישראל. "עצם הקמת ישראל היווה את ההשפלה הראשונית", הוא כותב על עשורים של טינה ערבית, "כאשר מספר קטן יחסית של מהגרים יהודים הצליחו להרוס קואליציה של צבאות ערביים ולהקים את המדינה היהודית". הניסוח השגוי הזה לא רק מפגין בורות היסטורית, אלא מוביל כמעט בהכרח לדה-לגיטימציה של זכות ישראל להתקיים, לצד אימוץ מלא של עלילות דם מודרניות המציגות את ישראל כפרויקט התנחלות קולוניאלי.
במקביל, הצעותיו של גורדון לפתרון הסכסוך התיישנו רע מאוד. הוא הציע למשל להכיר בחמאס כגורם לגיטימי במשא ומתן, על בסיס התיאוריה לפיה "הנחת הצעת שלום רצינית על השולחן תאלץ את חמאס לקבל אותה או לפגוע בלגיטימיות שלו עצמו, בכך שידחה את השלום בו מרבית הפלסטינים מעוניינים". במציאות של המזרח התיכון, כפי שהיא מודגמת היטב כעת, הסירוב לשלום עם ישראל הוא המקור העיקרי לפופולריות של חמאס ולמבנה התמיכה הבינלאומי שלו.
אך אל חשש, הטרור האסלאמי לא כאן כדי להישאר, כפי שחזה גורדון ב-2007: "המוסלמים עצמם יפנו נגד הקיצוניים בקרבם. היכן שהוא בעולם האסלאמי, בנקודה מסוימת ואולי מוקדמת מכפי שנחשוב, יקום לֶךְ וַלֶנְסָה חדש, ואצלב האבל או אנדריי סחרוב, וידרוש לקחת בחזרה את עתיד העם מידי אלו שגזלו אותו. הם ישאפו להשיב את התרבות שלהם למסלול שישחזר את ימי הזוהר שלה – כאשר העולם האסלאמי היה אזור רב-תרבותי וסובלני". יתכן כי מעולם לא נכתבו מילים תמימות יותר.
בספר נוסף מ-2020 גורדון כולל את גירוש אש"ף מלבנון ב-1982 וההתערבות הסעודית נגד שליחי איראן בתימן בעשור הקודם כ"דוגמאות לניסיון שינוי משטר שהשיגו את התוצאה ההפוכה". במילים אחרות, היועץ הבכיר לקמלה האריס הוא מתומכי מדיניות "המתינות" ו"דה-אסקלציה" (כפי שעמיתיו נוהגים לומר), במיוחד כאשר המתינות הזו נכפית באופן חד-צדדי על ישראל.
אין זה פלא אפוא שאנשי האריס חשים צורך להרגיע את ציבור המצביעים היהודי הנחשב לגוש אלקטורלי משמעותי, במיוחד במדינת המפתח פנסילבניה. למרות שהחיבור של דאג אמהוף לשורשיו היהודיים עשוי להיות אמיתי ולעתים מרגש, לתיוגו כ"מענטש" יש השפעה מוגבלת בענייני מדיניות. עד כה הוא העדיף להתמקד בנוחות בזירה הפוליטית היהודית: קביעת מזוזה במשכן סגנית הנשיא, הובלת סדר פסח בבית הלבן, הדלקת נרות חנוכה, ביקור במחנות ריכוז ואפיית מצות עם תלמידים. לעתים הוא נראה כסוג של קמע מקבוצת ספורט, מעין בובה חמודה שתפקידה העלאת המורל והלהבת הקהל.
הפעם היחידה בה אמהוף פסע לתוך זירת המדיניות הייתה מבשרת רעות, בלשון המעטה, כאשר השתתף בניסוח האסטרטגיה של ממשל ביידן למאבק באנטישמיות. התוכנית הוצגה כגישה חדשה וכוללנית להתמודדות עם התופעה באמריקה, אך בפועל הסתכמה בעוד דיבורים על דיבורים על אנטישמיות. אפילו "הפעולות" המעשיות עליהן הורתה האסטרטגיה כללו בעיקר הנחיות לרשויות שונות או ועדות משונות "לערוך מפגשי למידה", "לסייע בהעלאת מודעות", "להדגיש משאבים", "לספק הזדמנויות חינוכיות" או "לאסוף מידע" – הבנתם את הרעיון.
למעשה, האסטרטגיה הלאומית למאבק באנטישמיות הייתה כל כך חסרת תועלת, עד שבעיצומו של גל שנאת היהודים שפרץ בעקבות ה-7.10 הנשיא נאלץ לנקוט בסדרת פעולות דחופות כדי למלא את החלל בתוכנית הכוללנית שהוצגה בגאווה רק כמה חודשים קודם לכן.
מן הסתם, בני זוג של פוליטיקאים אינם משמשים (בדרך כלל) כקובעי מדיניות. ואם האריס הייתה צריכה לשכנע מצביעים יהודים לגבי כנות פעולותיה, הרי זו הסיבה שהיא שכרה יועצים יהודים. אך למרבה האירוניה, זה רק הוסיף לחשש לגבי עמדתה בסוגיות החשובות ליהודים.
היועץ הבכיר לעניין, אילן גולדנברג, התנגד בעבר להחלטת הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, מבלי שהדבר ידרוש ויתורים מצד ישראל. הוא גם הביע ביקורת נגד ההכרה האמריקנית בריבונות הישראלית על רמת הגולן, וטען כי היא "מזיקה לביטחון ישראל וחותרת תחת האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון ומעבר לו, בזמן שהיא מעוררת שלא לצורך קיני צרעות שונים". החשד האינסטינקטיבי של גולדנברג כלפי ריבונות יהודית, יחד עם יכולת חיזוי גרועה לגבי הסכסוך, מהווים שילוב מוזר עבור מי שהיה אמור להרגיע את חששות היהודים בשנת בחירות.
ומה גולדנברג עושה כאשר הוא לא מוביל קמפיין למען קמלה? הוא מנסה לחשוב על סיבות להכניס מתיישבים ישראלים לרשימות שחורות. אחת הדרכים בהן ביידן ניסה לרצות את קהל המצביעים האנטי-ישראלי הייתה ביצירת מערכת סנקציות חדשה ומיוחדת נגד יהודים החיים בשטחי יו"ש. את אותם יהודים, כך סבורים בבית הלבן, ניתן להאשים ב"חתירה תחת מטרות מדיניות החוץ של ארה"ב, כולל יישום פתרון שתי המדינות והבטחה כי ישראלים ופלסטינים יכולים לחיות בתנאים שווים של ביטחון, שגשוג וחירות".
זהו כמובן בסיס מגוחך ליצירת קטגוריה חדשה של סנקציות, ולו משום העובדה שכל פעולה של ממשלה זרה הנוגדת את דעת ביידן עלולה "לחתור תחת מטרות מדיניות החוץ". ומדהים לא פחות, סנקציות כאלו הן ספציפיות במיוחד: הן בתוקף רק נגד יהודים החיים ביו"ש ולא נגד פלסטינים החיים שם, אפילו כאשר אותם פלסטינים מפרים איסורים דומים. בתפקידו הקודם במועצה לביטחון לאומי, גולדנברג מילא "תפקיד נלהב מאוד" בהקמת מנגנון הסנקציות.
***
ומה לגבי סוגיית ביטחון היהודים באמריקה? יהודי ארה"ב הפכו למטרה של אנטישמיות מתגברת בעולמות האקדמיה, הפוליטיקה ובשלל תחומים נוספים. הפגנות תומכי חמאס בקמפוסים ימשיכו להוות סוגיה עיקרית במערכת הבחירות, וצפויות להתחדש ביתר שאת עם חידוש שנת הלימודים בסתיו.
בתחום הזה נראה כי להאריס אין תשובה ממשית שתרגיע את היהודים. סגנית הנשיא שיבחה את המפגינים כמי ש"מדגימים בדיוק את הרגש האנושי" בתגובה למלחמה בעזה; במקביל, לפי סקר עדכני, כמעט מחצית מהסטודנטים היהודים ואלו שסיימו את לימודיהם לאחרונה סיפרו כי חששו להזדהות כיהודים.
כנופיות המפגינים ברחובות הציבו אתגר משמעותי לדמוקרטים בסביבת האריס. ג'יי בי פריצקר, מושל אילינוי ואחד התורמים הגדולים למפלגה, נוהג לדבר על ההיסטוריה של משפחתו כפליטים יהודים מאוקראינה. אך כאשר הוא מדבר על הקיצוניים בחברה האמריקנית, הוא מתייחס אך ורק לרעיונות בימין הקיצוני, ומשווה למשל את האיום שמציבה תנועת MAGA ל"ראשית סופה של רפובליקת ויימאר". זו התעלמות אידיאולוגית נוחה למדי, משום שחברים אחרים בשבט פריצקר ידועים כתורמים לקבוצות מפגינים פרו-פלסטינים. פריצקר הפך לכוכב עולה במפלגה בזכות עצמו, והוא הסיבה שטקס ההכתרה של האריס (שם נשא נאום מרכזי) נערך בשיקגו, בה מועצת העירייה נקטה בעמדה רשמית בעד ההפגנות למען עזה ונגד ישראל.
דובר נוסף בוועידה, שהגיע במיוחד כדי להרגיע את חששות היהודים, היה צ'אק שומר. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט הוא היהודי הבכיר ביותר בפוליטיקה, כפי שהציג את עצמו לקהל, למרות שמדובר בתפקיד ארגוני ומוסדי אליו נבחרים בקולות רוב הסנאטורים ובטח לא במשאל עם יהודי. שומר הגיע לשיקגו עם מסר פשוט – לדבריו, הצבעה להאריס היא הצבעה במאבק נגד האנטישמיות. זו כמובן טענה המזלזלת בשומעיה, ורק מדגימה עד כמה התפרצות האנטישמיות בשורות המפלגה טשטשה את המצפון המוסרי של ראשיה.
בחודש מרץ האחרון שומר נשא נאום בסנאט בו קרא לנתניהו, המנהיג הנבחר של ישראל, לפנות את מקומו – פעולה חסרת תקדים להתערבות בענייני מדינה אחרת, ומבישה עוד יותר בשל העובדה שמי שנקט בה הוא סנאטור יהודי המנסה לרצות את האנטישמיים במפלגתו שלו.
גלי ההדף מן התעלול של שומר נשמעו עוד חודשים ארוכים. ביולי נתניהו היה אמור לנאום בפני בתי הנבחרים, אירוע אותו סגנית הנשיא אמורה לנהל מתוקף מעמדה כנשיאת הסנאט. לאחר שהאריס סירבה לעשות זאת, בכיר ממפלגתה היה אמור למלא את המקום. אלמלא שומר היה קורא להדחת נתניהו במרץ, הוא היה הבחירה הברורה. במקום זאת, הדמוקרטים פצחו במרוץ נואש למצוא מישהו שיסכים לנהל את האירוע בו ראש מדינה חברה נושא דברים, קרקס מביך שנוצר אך ורק בשל פחדנותו של שומר.
התנהלות האריס ואנשיה היא דוגמה מובהקת לזרמים הנוכחיים בפוליטיקה האמריקנית. בזמן שהיא מציפה את שורות הקמפיין ביועצים יהודים, האינטרסים האמיתיים של יהודים נדחקים לשוליים. ומי שמסייע בכך הם דווקא אותם יהודים רבים, שהובאו מלכתחילה כדי לטייח את הדרת היהודים.
גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת קומנטרי.
שונאי ישראל הגדולים ביותר היו יהודים מתבוללים
כשכל כך הרבה ממי שאמורים לשמש כנציגי היהודים בארה״ב ובישראל משדרים לך שאת בסדר איתם-למה שתחשבי אחרת?
המאמר מנסה להציג את זה כבעיה אצל האריס אבל האמת היא שבמקרה הזה, האשמה אינה עליה אלא מקהלת רקדני ה ׳מה-יפית׳ שמקיפה אותה במפלגתה ובתקשורת והפוליטיקה הישראלית.
אסור לתת להם להתחמק מאחריות.
בוודאי שיש לה תשובה, גבולות אוושוויץ.