גדעון סער למד בדרך הקשה: הרק_לא_ביבי לא משתלם

בתחילת ספטמבר 2020, בשיאה של מגפת הקורונה ומשבר התקציב, קיבלתי לפתע עדכון מיוטיוב על סרטון חדש שמעלה גדעון סער. בניגוד לסרטונים אחרים שהוא היה מעלה כמו ראיונות, הפעם זה היה מה שנראה כמו טסט לקמפיין בחירות. שלחתי את הסרטון המשונה אחר כבוד לידידתי משכבר, אחת מהכתבות הפוליטיות, ויחד הגענו למסקנה שסער עובד על סבב פריימריז נוסף מול נתניהו. חודשיים לאחר מכן הוקמה מפלגת תקווה חדשה, שהתחרתה בליכוד מצד הימין ה״מתון״. ארבע שנים ושלושה שבועות לאחר אותו סרטון, סער מתחיל במה שנראה כחזרה לחיק המחנה הלאומי.

רשמית: יו"ר הימין הממלכתי גדעון סער מצטרף לממשלה | צפו בדברים שאמר רה"מ בנימין נתניהו במסע"ת מיוחדת

צילום: לע"מ@netanyahu @gidonsaar pic.twitter.com/7tnBBQlImG

— ערוץ כנסת (@KnessetT) September 29, 2024

כניסתו של סער לממשלה הגיעה בדיוק בזמן מבחינתו: מפלגתו שמותגה מחדש בתור "הימין הממלכתי" עדיין מתקשה להתרומם מהבור אליו הגיעה חבולה בתום בחירות 2021, אז נאמר שאם הבחירות היו מתארכות בשבועיים, סער כלל לא היה עובר את אחוז החסימה. סער פרש מהליכוד בקול תרועה רמה עם סקרים ראשוניים של 21 מנדטים, ודימם אותם כל הדרך אל הקלפי, כשהוא משיג לבסוף רק שישה מנדטים ולא מעט השוואות למפלגת המרכז מ-99.

ההצטרפות לגנץ לא הניבה את התוצאות הרצויות, ודיבורים על פיצול במחנה הממלכתי החלו כבר לאחר השבעת הכנסת. סוגיות מדיניות וכלכליות רבות מדי הפרידו בין גנץ לשותפו. "רק לא ביבי" כך מסתבר, אינו דבק חזק מספיק כדי להגיע רחוק, ובטח שלא כדי להחזיק מסגרות פוליטיות. גם לאחר שנפרד מגנץ, סער התקשה לשפר את מעמדו, אבל האפשרות שיתמנה לתפקיד שר הביטחון טומנת בחובה מנדטים רבים, ואף ישועה פוליטית, ואולי אף את ירושת נתניהו בראשות הליכוד, ושתי האופציות הללו עדיין על השולחן תיאורטית, גם אם זה אומר לחזור אל נתניהו עם הזנב בין הרגליים.

אבל יותר משצירופו של סער מטיב עימו, הוא מטיב עם נתניהו, שמגיע להרחבת הקואליציה במצב המועדף עליו. המשא ומתן הארוך עם סער והדחייה בקבלת ההחלטה יצרו תזמון מושלם: נתניהו הרחיב את הקואליציה במצב הרצוי לו – רווח מקסימלי בתנאים אופטימליים, והרווח הוא אדיר.

ראשית, כל קואליציה שמתרחבת בזמן מלחמה היא קואליציה שקונה אורך נשימה. הסחטנות נחלשת, יכולת המיקוח של השותפים הקטנים נפגעת, התמיכה הציבורית גדלה ומנעד הדעות מתרחב ומתגוון. במקרה הזה המפסיד הגדול הוא איתמר בן גביר, שזכות הוטו שלו, פרי שישה מנדטים, נמחקה הלכה למעשה. צצירופו של סער מקרב גם את סוגיית הגיוס להכרעה, או לכל הפחות לפתרון מקיף מבחינת הקואליציה, ומבטיח את העברת התקציב בסוף השנה, מה שלא היה מובטח עד כה (אף נפוצו דיווחים שסמוטריץ' ונתניהו מעוניינים לדחות את העברתו של תקציב חדש).

אבל אולי הרווח הבולט ביותר לעין הוא הרווח מול היריבים הפוליטיים באותו מרק משונה ומעורפל שמכונה "מרכז ימין", ספציפית שר הביטחון המרדן גלנט, שמאז שחרב הפיטורין הונחה על צווארו ובאופן ממשי לשם שינוי, יישר קו, ו"מפלגת הימין הממלכתי" ההיפותטית שעל הקמתה שקדו ושוקדים זה חודשים בנט, סער, ליברמן ויוסי כהן.

נתחיל בגלנט. אין זה חדש ששר הביטחון אינו רוכש חיבה רבה לשותפיו לממשלה, למפלגה ובכלל למוקדי קבלת ההחלטות האזרחיים. שר הביטחון אינו מרבה להיות נוכח בישיבות הממשלה, וכשהיה מגיע, זה תמיד היה מתדרדר לעימות גלוי ופומבי עם השרים השונים, ודברור של מערכת הביטחון. גלנט גם תדרך באופן שוטף נגד ראש הממשלה וניהל מדיניות עצמאית בתחום ניהול המלחמה, כך למשל כשמרח במשך חודשים את הקמתה של אוגדה 96.

אולם מרגע שהאפשרות שייפרד מתפקיד שר הביטחון הפכה לממשית, ובניגוד לעבר, בלי מחאת ענק נגדה, גלנט התיישר ופועל באופן שוטף עם נתניהו, והתוצאות האגרסיביות של שיתוף הפעולה הזה ניכרות לעין. שר הביטחון בא לישיבות הממשלה, מתנהל בנינוחות, עונה לשאלות, וכמובן, מגלה תוקפנות שחסרה מאוד בחודשים האחרונים, כששיאה בחיסול נסראללה. צירופו של סער לקבינט כשר ללא תיק משאיר פתח מסוים גם להחלפתו של גלנט, כמו חרב דמוקלס – או 'חרב גדעון', אם תרצו.

סער לעומת זאת ויתר כמעט לגמרי על רעיון "מפלגת הימין הממלכתי" שהוזכרה מאז קמה הממשלה. הרעיון היה שארבעת האישים הבולטים בימין הנמצאים משמאל לנתניהו יתאחדו לכוח אחד ויתחרו בליכוד. כך תכננו בנט, המקווה לקאמבק מאז עזב את ראשות הממשלה; יוסי כהן, שהתגלה במהרה כטופו פוליטי שניתן להזריק אליו את המסרים הרצויים בהתאם לקהל היעד; ליברמן שלאחר עשרים וחמש שנה בפוליטיקה וכהונה בכל שלושת המשרדים החשובים מכוון לסיום הקריירה שהחלה כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בתור ראש הממשלה; וסער עצמו, שקיווה בכך להנשים את מפלגתו ואת עתידו הפוליטי.

המגעים בין הארבעה התנהלו בעצלתיים ובאופן אינטנסיבי בעת ובעונה אחת. כמו הרבה בריתות אד-הוק, הכל נפל על שאלת "מי יהיה בראש", וכל אחד משך לכיוונו: בנט שכבר כיהן ונחשב לפחות בקרב הבוחרים הפוטנציאליים של הברית ההיפותטית לאהוד ביותר, סער, שמתהדר בחושים פוליטיים חדים, כהן, האאוטסיידר המתוחכם, וליברמן עם הניסיון. הצטרפותו של סער תוקעת טריז של ממש ביוזמת מפלגת הימין האפשרית הזאת, ומעידה שהוא ככל הנראה ויתר על האפשרות שזו אכן תקום. המגעים מול נתניהו כללו בשעתו גם שריון בליכוד אחרי הכל.

סער מצטרף לממשלה בזמן האופטימלי עבורו בהתחשב בנסיבות ובזמן אופטימלי עבור נתניהו. רגע אחרי שורת פעולות התקפיות שומטות לסת, רגע לפני העברת תקציב, ובשעה שהוא על הסוס וכשיריביו בכנסת ובממשלה מפוצלים ומפולגים. אם לא יהיו הפתעות קיצוניות ובלתי סבירות, הפתק "לפיד 2024" שהשאיר לפיד בלשכת ראש הממשלה יהפוך לפריט אספנות, בזמן שממשלתו השישית של נתניהו גולשת לעבר שנה נוספת לפחות של כהונה.

סער, שפתח את הבחירות שבהן נפרד נתניהו מראשות הממשלה (תוך שכמעט ונשרף בעצמו), השלים מעגל, ושב לחיקו של נתניהו, ונותן לו חמצן פוליטי יקר ערך שייתכן ויציל את המשך קיומה של הממשלה. מה שהתחיל כ'רק_לא_ביבי' הפך להיות תלוי בו לחלוטין. סער למד את הלקח בדרך הקשה.