מלחמות מנצחים כשהאויב שלך מת

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission

המאמר פורסם במקור באנגלית במגזין Tablet, באתר tabletmag.com, ומודפס מחדש באישור

***

בערב שבת במזרח התיכון, ישראל תקפה מספר בניינים בפרברי ביירות הדרומיים וחיסלה את מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. המבצע הזה מייצג שינוי דרמטי באסטרטגיה הישראלית: חיסול צפוי של יריב ותיק אותו כנראה היה ניתן לחסל מספר פעמים בעבר, ונעשה כעת תוך כדי התעלמות מן המעצמה שהעניקה חסות לישראל במשך יותר מחצי מאה. מבחינה ישראלית בשלב הזה, הקשבה לעצה אמריקנית לגבי המלחמה תהיה משולה לבקשת ייעוץ ממלאך המוות. בדיוק כפי שארה"ב בעצמה אינה רוצה או מסוגלת עוד לנצח מלחמות בהן פתחה או אליהן הצטרפה, ממשל ביידן נראה נחוש שלא לאפשר לבנות-בריתו לנצח במלחמות שלהן.

בכך שהורה על התקיפה בביירות בעודו משתתף בעצרת הכללית של האו"ם, בנימין נתניהו הדגיש את עצמאות ישראל מן הקונצנזוס העולמי המתעקש להימנע מעימות עם טרוריסטים ובמקום זאת מנסה להכיל אותם, בין אם הם פועלים במזרח התיכון או בלב מדינות המערב. התקיפה הישראלית חשפה את חוסר התוקף של רוב התפיסות האירופיות והאמריקאיות לגבי המזרח התיכון בעשורים האחרונים, שהיו למעשה תירוצים לכישלונות במלחמות. השאלות בהן עסקו מאז הפלישה לעיראק קובעי מדיניות, מומחים למיניהם ועיתונאים (על טבעה של הלוחמה המודרנית, התנהלות ראויה של יחסים בינלאומיים בעולם רב-קוטבי וכד') כעת נדחקות לשוליים, אולי לצמיתות, מכיוון שהן זכו לתשובה מהדהדת.

והתשובות מתבררות כאותן תשובות שהיו תמיד, או לפחות בטרם פתיחת "המלחמה הגלובלית בטרור". בניגוד לעמדות הניאו-שמרנים מימי ממשל בוש הבן והפרוגרסיבים הפרו-איראנים במחנה אובמה, הבטחת קיומה בשלום של מדינה אינה קשורה כלל ל"נרטיבים מנצחים", "בניית אומות", "מאזן כוחות אזורי" בין בנות הברית של אמריקה לבין יריביהן המשותפים, או כל תיאוריה אקדמית אחרת שנוצרה במטרה לטשטש את כישלונו של דור שלם. בפועל מתברר שוב כי שלום משיגים על ידי הריגת האויבים, ובמיוחד את אלו המקדמים ומגלמים בדמותם את המטרות שמעניקות השראה לאחרים להפנות נגדך אנרגיה רצחנית ובלתי-נדלית. מבחינה זו, חיסול נסראללה היה הכרחי.

כאשר קצינים נופלים החיילים שלהם סופגים מכה מוראלית; כאשר שרשרת הפיקוד כולה נמחקת – הצבא משותק. חיזבאללה הוא זרוע של משמרות המהפכה האיראניים, ואם יצליח לשרוד הרי שבמהרה יחדש את מלאי הנשק ומגויסים חדשים יחליפו את המחוסלים. נסראללה שאב את כוחו ממקום אחר. הוא היה בן טיפוחיו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. תקופות כהונתם (עד לסוף השבוע האחרון) היו כמעט חופפות: ח'אמנאי החליף את מייסד המהפכה האסלאמית ח'ומייני ב-1989, ושלוש שנים לאחר מכן בחר בנסראללה להוביל את חיזבאללה. נסראללה היה המוקד סביבו בנו האיראנים את רשת שליחי הטרור שלהם מן הים התיכון ועד למפרץ הפרסי, על בסיס תפיסת עולם של התנגדות מתמדת. חיסולו מסמל רגע מפנה בסיומן של שלושים שנות שלטון טרור.

המבצע הישראלי נכנס להילוך גבוה ב-17 בספטמבר עם סדרת פיצוצי מכשירי התקשורת של חיזבאללה שפגעו באלפים מאנשי הארגון. רשתות התקשורת והאספקה של חיזבאללה נפרצו ולכן ראשיו נאלצו להתאסף בהיחבא. כך ישראל הצליחה למשל להרוג את איברהים עקיל (שלקח חלק בפיגוע במתקנים האמריקנים בביירות ב-1983) ובכירים אחרים ב'כוח רדואן' בתקיפה בביירות ב-20 בספטמבר. במתקפות נוספות על מוצבי חיזבאללה ברחבי לבנון, חוסלו עוד מאות מחבלים והושמדו אלפי משגרים וטילים לטווח בינוני וארוך. עם חיסול נסראללה בהמשך ומותם של רוב חברי צמרת הארגון, קופד למעשה ראשו של חיזבאללה.

מטרתה המיידית של ישראל היא להשיב לביתם 60 אלף מאזרחיה שנעקרו מן הצפון מאז ה-7 באוקטובר. לכן, כך טוענים גורמים ישראלים, יש לדחוק את חיזבאללה מצפון לנהר הליטני, כשלושים קילומטר מן הגבול. בממשל ביידן סבורים כי ישראל לא תוכל להשיג מטרה זו בכוח, ולכן הדרך היחידה קדימה היא באמצעות דיפלומטיה. ככל שישראל הכתה בחיזבאללה חזק יותר, ובמיוחד בהדגמת יכולותיה לחסל את הנהגת הארגון, כך הפכו בבית הלבן נואשים יותר לשים קץ לפעולות צה"ל. אנשי ביידן גם ניצלו את כינוס העצרת הכללית של האו"ם כדי לפרסם הצהרה משותפת עם צרפת הקוראת להפסקת אש בת 21 ימים, כזו שהייתה עוצרת את ישראל ושומרת על נסראללה. אך אפילו אם ישראל לא הייתה מוכיחה עד כמה שגויה עמדת הבית הלבן לגבי יכולתה להשיג את מטרותיה בשטח, העובדה היא שהבטחות אמריקניות לגבי חיזבאללה הן חסרות כל ערך.

מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הסתיימה בהתערבות אמריקנית ובהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, לפיה לא תתאפשר נוכחות חמושה מדרום לליטני, מלבד צבא לבנון וכוחות השלום של האו"ם. החלטה זו התבררה כפארסה ובשני העשורים שחלפו מאז כוחו של חיזבאללה בדרום לבנון רק התעצם. מן הסתם, הסיכוי שממשלת לבנון תפעל בעצמה נגד חיזבאללה הוא אפסי, ובפועל הארגון הוא זה השולט בממשלה. גם ארה"ב, צרפת או כל מדינה אחרת אינן אוכפות את החלטת מועצת הביטחון, מלבד תמיכה בדרישה הלבנונית לעצור את המתקפות הישראליות.

עבור ישראל, הבעיה הגדולה יותר היא העובדה כי מאז 2006 חיזבאללה שיפר את יכולותיו לשגר טילים מכל נקודה בלבנון או סוריה ובכך לאיים על כל שטח ישראל. דחיקת חיזבאללה מן הגבול תקשה עליו לבצע פלישה בסגנון ה-7.10 אך לא תפתור את איום הטילים. הדיווחים האחרונים על המשך תקיפות ישראליות נגד מעוזי חיזבאללה בדאחיה מלמדים כי בישראל מבינים שהבעיה לא נמצאת בגבול אלא בביירות.

נתניהו מודע לכך שאם כוונת ישראל היא לבצע יותר מ"גריעת יכולות" חיזבאללה בטרם הארגון ישוב וישתקם, חלון ההזדמנויות לכך הוא צר מאוד. ממשל ביידן עשה ככל יכולתו לעצור את המבצע הישראלי נגד חמאס בעזה, כולל עיכוב תחמושת שהייתה יכולה להפחית את הסיכון ללוחמי צה"ל, וכעת מתנגד בגלוי גם לפעולה בלבנון. לכן נדרשו 11 חודשים עד שנתניהו יכול היה למקד את תשומת הלב בצפון. אך מכיוון שהעיכוב הזה התרחש במקביל להתפתחויות חסרות תקדים בזירה האמריקנית הפנימית, ישראל ניצלה את ההזדמנות להכות בחיזבאללה בזמן שהחדר הסגלגל ריק למעשה מאדם.

שלא במפתיע, ההצלחות הישראליות בשבועות האחרונים הדאיגו מאוד את אנשי אובמה לשעבר המכהנים גם בממשל הנוכחי. אסטרטגיית אובמה ליישור האינטרסים האמריקנים עם אלו של איראן התבססה על הסכם הגרעין מ-2015, שהציב את תוכנית הגרעין האיראנית תחת מטריית לגיטימציה בינלאומית בגיבוי אמריקני. האיראנים מצדם המשיכו לחמש את חיזבאללה בטילים כדי להרתיע את ישראל מפעולה נגד מתקני הגרעין. במילים אחרות, התעצמות חיזבאללה שירתה לא רק את האינטרסים האיראנים, אלא גם את אלו של מחנה אובמה.

אנשי ביידן ניסו לעצור את נתניהו מלהמשיך בפעולה בלבנון בכך שתיארו כיצד הממשל מתכוון להעניש את ישראל בתקופה הקרובה באמצעות סנקציות וצעדים אנטי-ישראלים אחרים. אך בכך ששידר מראש את כוונותיו, הבית הלבן רק תמרץ את נתניהו לפעול במהירות. מכיוון שניצחון של קמלה האריס בבחירות יבטיח לפחות עוד ארבע שנים של אנשי אובמה הנחושים להגן על איראן ושליחיה, וניצחון של דונלד טראמפ משמעותו הסרת האיום בפעולות ענישה אמריקניות נגד ישראל, בירושלים הבינו שכבר אין מה להפסיד. וכך בערב שבת, נתניהו שם קץ לעידן "ההתנגדות המתמדת" בכך שחיסל את מנהיג הכת לו אנשי אובמה היו זקוקים כל כך.

בכירים ישראלים הזהירו בעבר מפני חיסול כזה. הם חששו כי הצעד עלול להוביל לעליית מנהיג אכזרי עוד יותר, בדיוק כפי שחיסול מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי ב-1992 העלה לגדולה את נסראללה שנתפס בעיני ישראל כאפקטיבי הרבה יותר. אך מה שהפך את נסראללה לייחודי, מה שיצר את פולחן האישיות סביב האיש, הייתה מערכת היחסים שלו עם ח'אמנאי.

איש הדת הלבנוני הצעיר הגיע לאיראן לראשונה בשנת 1989 ושם הוצג בפני ח'אמנאי. בחלל שנותר לאחר מות ח'ומייני הנערץ, עלי ח'אמנאי פעל כדי לצבור ולבסס את כוחו האישי, כולל תפיסת השליטה בחיזבאללה שהוגדר כנכס חשוב של טהרן. הוא ראה את ההתנקשות במוסאווי כהזדמנות להציב בראש הארגון אדם משלו, והמוניטין של נסראללה הלך ותפח עם כל מבצע של חיזבאללה נגד ישראל בדרום לבנון. גם גורמים בישראל העניקו לו קרדיט על דחיקת צה"ל מהדרום בשנת 2000, ניצחון נגד הציונים השנואים שאף מנהיג ערבי אחר לא היה יכול לרשום לזכותו.

אך המיתוס של נסראללה כנפוליאון חבוש טורבן החל להתערער לאור תוצאות המלחמה ב-2006, בה פתח למעשה עם חטיפת שני חיילי צה"ל. מאוחר יותר הודה כי אם היה יודע שישראל תגיב בכוח שהגיבה, לא היה נותן את הפקודה. ולמרות אלפי הרוגים בלבנון, אנשי חיזבאללה ואזרחים, נסראללה טען כי ארגונו ניצח בעצם העובדה שהצליח לשרוד. הוא עצמו חי במסתור מאז 2006 ועד סוף השבוע האחרון.

הדוגמאות האחרונות ליתרונה הטכנולוגי של ישראל הראו גם שנסראללה שרד כל כך הרבה זמן רק הודות לאיפוק בירושלים. נראה כי במשך תקופה ארוכה נתניהו ואחרים קיוו כי בעיית חיזבאללה תיפתר מעצמה ברגע שבוושינגטון יתעשתו ויכירו באיום אותו מציבה איראן להגמוניה האמריקנית האזורית. אך ישראל לא העריכה נכון את ההשלכות האסטרטגיות של הפלישה לעיראק ב-2003.

מדיניות ממשל בוש הבן העניקה לרוב השיעי בעיראק יתרון בלתי-מעורער בבחירות הפתוחות. ומשום שכל הפלגים השיעים נשלטים למעשה מטהרן, תהליך הדמוקרטיזציה של עיראק הניח את הבסיס לאימפריה האיראנית האזורית. בהמשך, מדיניות "ההיערכות מחדש" של אובמה החלישה את הקשרים עם בנות-ברית מסורתיות כמו ישראל במטרה לבנות קשרים עם משטר האייתוללות האנטי-אמריקני. אפילו טראמפ, שהחלטתו לחסל את קאסם סולימאני ב-2020 הייתה המבצע האמריקני המשמעותי ביותר אי-פעם על אדמת עיראק, לא הצליח לשבור לחלוטין את הדפוס שיצרו קודמיו, ועליו הפנטגון הגן כמו יהלום יקר ערך.

כוחות אמריקנים עדיין מוצבים בעיראק ובסוריה כדי להילחם בדאע"ש ובכל גורם סוני אחר בו האיראנים ושותפיהם רואים איום. עובדה זו נראית כמו קללה עתיקה המוטלת על הצד המפסיד במלחמה. לאחר שהאיראנים הרגו ופצעו אלפי חיילים אמריקנים בעיראק, כעת חיילים אמריקנים נידונים לעינוי נצחי הדורש מהם להגן על אינטרסים איראנים בכל מקום.

תיאוריית קשר חביבה על חלקים בשמאל ובימין האמריקני גורסת כי נתניהו מנסה לגרור את ארה"ב לתוך מלחמה אזורית רחבה מול איראן, והיא בוודאי תושמע שוב לאחר חיסול נסראללה. טענה זו, כמובן, חסרת בסיס. אנשי אובמה, כולל ג'ו ביידן וקמלה האריס, נמצאים בעימות הזה בפינה האיראנית. רק טיפש יכול להתעלם מכך שהדרך בה ארה"ב מנהלת כיום מלחמות, שלושה עשורים בתוך המאה ה-21 ושנות אור מהניצחון המכריע האחרון, משמעותה מוות לכל ההולכים בה.

אם גורמים בוושינגטון ובאירופה חשים זעזוע מן ההצלחות הישראליות בשבועות האחרונים, זה רק משום שהישראלים חשפו אמת מרה אותה תיאוריות אופנתיות, ארגונים בינלאומיים ואפילו נשיאים אמריקנים ניסו לטשטש – מלחמות מנצחים כאשר האויב שלך מת. חיסול נסראללה לא רק מקדם את ישראל צעד נוסף לקראת ניצחון בלבנון, אלא גם מבסס מחדש את המדיניות הוותיקה לפיה כל מנהיג מערבי צריך לנהוג אם הוא באמת רוצה למלא חובתו להגנה על ארצו ואזרחיה: להרוג את האויב.