"אם היינו מותקפים על ידי צבא אמיתי – אין סיכוי שהיינו מוכנים למלחמה"

כמו יחידות רבות בצה"ל, לוחמי השריון של חטיבה 4 קיבלו את הודעת הגיוס בבוקרו של יום ה-8.10, וקפצו במהירות ליחידה. חטיבה 4, המשויכת לאוגדה 146 בחזית הצפונית, נחשבת לחטיבת השריון במילואים המתקדמת והטובה ביותר בצה"ל. למרות שמערכי הגיוס וההסעה לא תפקדו בגיוס החירום במלחמה הזו (רבים קיבלו את הודעת החייגן כשכבר היו בעמדות), הלוחמים הגיעו בכוחות עצמם תוך כמה שעות למחסני היחידה והיו מוכנים לעמוד מול האויב.

כאן מתחילה סאגה בעייתית מאוד שתימשך יותר משבועיים אל תוך המלחמה. לוחמי חטיבה 4 הגיעו מהר לבסיס, אבל מה לגבי הטנקים? ובכן, הטנקים של החטיבה – מרכבה סימן 4 – הם בעצם הטנקים שמשמשים בשגרה את בית הספר לשריון בשיזפון. כך שהלוחמים אולי התגייסו במהירות למחנה, אבל הטנקים ויתר הציוד שלהם נמצאים כמעט 400 קילומטר דרומית משם, כ-40 דקות נסיעה מאילת.

מה עושים? במצב רגיל אמורים לעמוד לרשות היחידה אוטובוסים שיסיעו את הלוחמים אל הטנקים, ומשם בתנועה על גבי מובילים הם יחזרו לצפון ויתפסו את גזרת הפעולה שלהם. אבל ב-8 באוקטובר לא נמצאו אוטובוסים פנויים. מערך ההסעות של צה"ל קרס. מפקדי החטיבה לא אמרו נואש, ואחד מהקצינים שמכיר מישהו שמכיר מישהו בחיל האוויר, הצליח לארגן הקפצה באמצעות מטוסי הרקולס. אבל בזה לא נגמרו התלאות.

"הציוד היה במצב ירוד מאוד. כל הטנקים שחוקים, לא מוכנים, וחוסרים לא נורמליים אפילו בדברים בסיסיים", מספר לנו אחד הלוחמים ביחידה. מעבר לציוד הלחימה, פגזים ואמצעי אופטיקה – חוסרים ידועים שכבר פורסמו במקומות רבים – ההפתעה הגדולה הייתה שדווקא דברים אלמנטריים יותר לא היו בנמצא. קסדות ג'נטקס למשל – קסדת שריונאים הכוללת מערכת קשר פנים – כמעט ולא היו. פטיש 5 ק"ג, אמצעי בסיסי לטיפול בטנקים ובזחל, היו מעט מאוד. אביזרים נוספים לטיפול בחוליות ובמנועים היו בחוסר. כמעט כל פריט ציוד שנדרש כדי לאפשר את הפעילות הבסיסית התקינה של הטנקים היה בחוסר או במצב ירוד.

גרוע אף יותר, הטנקים עצמם היו במצב גרוע. אלו טנקים יחסית ישנים, מסדרות הראשונות של ייצור מרכבה סימן 4, שמשמשים באופן קבוע לאימונים בבית הספר לשריון. באחד הגדודים למשל מספרים כי לפחות 10 טנקים היו מושבתים מתחילת המלחמה ועד סופה ללא אפשרות לתיקון. זאת, טנקים נוספים הושבתו לפרקי זמן ממושכים במהלך הלחימה עצמה.

המצב היה בכי רע. רק כעבור ימים ארוכים הצליחו אנשי החטיבה להעמיד את הטנקים בכשירות בסיסית. קסדות ג'נטקס הגיעו רק עם המשלוחים הראשונים מארצות הברית, וזו רק דוגמא אחת. כשבוע אחרי הגיוס החלו ראשוני הטנקים לטפטף אל הגזרה המערבית של חזית הצפון, בה החטיבה אמורה להתפרס, ורק אחרי שבועיים תמימים הצליחה החטיבה להתייצב על הקו.

"זה היה פשוט הזוי" אומר לנו אחד הלוחמים. "אם היינו צריכים להתמודד מול פלישה של צבא סוריה למשל, אין שום סיכוי שהיינו מוכנים בזמן".

הצרות הללו נמשכו אל תוך הלחימה עצמה. גם כאשר החטיבה עברה להתקפה בעזה, הפלוגות תפקדו בחוסרים משמעותיים. בכל רגע נתון היו מספר טנקים מושבתים שיצאו אל העורף לתיקונים וטיפולים. פלוגה תקנית – שאמורים להיות בה 10 טנקים – תפקדה במשך רוב המלחמה עם 6-7 טנקים כשירים בלבד. טנק המ"פ למשל, שיש בו ציוד קשר ואמצעים מיוחדים אחרים, התחלף על בסיס קבוע, והיה צורך לפרק ולהרכיב את הציוד הזה שוב ושוב כל פעם בטנק אחר. חוסר המוכנות של צה"ל פגע קשות בתפקודה של החטיבה.

סיפורה של חטיבה 4, שנחשבת לאחת מחטיבות העילית של כוח המילואים של צה"ל, הוא בקליפת אגוז סיפורו של צה"ל כולו בתחילת מלחמת חרבות ברזל. מצב הכשירות של החטיבה מעיד כאלף עדים על מצב הכשירות של כוחות המילואים של צה"ל ביום פריצת המלחמה.

תחקיר זה מבוסס על שיחות עם לוחמים, קצינים ומפקדים רבים בשלל היחידות והגזרות, מתוך ניסיון לקבל תמונת מצב אמינה ככל שניתן על מצבו של צה"ל. בחלק הנוכחי נעסוק בעיקר בהיבטי מוכנות הכוחות, בניין הכוח וההכשרה.

נזקי ה״חץ המטכ״לי״

בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בבניין הכוח של צה"ל, שיצר פערים קיצוניים ברמת הכשירות של היחידות השונות. מדובר בהחלטה מודעת ומחושבת של צה"ל לתעדף חלק מהיחידות שנחשבות ל"חוד" של צבא היבשה, על חשבון יחידות אחרות, במסגרת מה שמכונה 'החץ המטכ"לי'. זהו חץ שבראשו עומדות יחידות העילית של הצבא הזוכות לציוד, אימונים והקצאות מספקות, בזמן ששאר היחידות נוונו בכוונת מכוון, סבלו מקיצוצים בתקנים ובציוד והוגדרו ככוחות להגנת גבולות וכדומה.

התכנית כללה הגדרה של עוצבות מהירות שיתארגנו במסגרת אוגדת המילואים החדשה 99, שלצד האוגדות הסדירות (162, 36 ו-98) אמורות לעמוד בחוד החנית של צבא היבשה. האוגדות האחרות, 146 הצפונית ו252 הדרומית מקבלות עדיפות נמוכה יותר, ואחריהן בתור מופיעות האוגדות המרחביות, האחראיות על הגנת יישובים וקווי הגבול.

אם נפרק את התיעדוף לחטיבות מילואים, נקבל תיעדוף ליחידות המסופחות לעוצבות הסדירות בקדמת ה"חץ" על חשבון יחידות אחרות. כך למשל חטיבות 55 ו-551, הכפופות לאוגדה 98 הסדירה, זכו יחסית להקצאות אימונים וציוד, וכך גם עציוני (6), הכפופה לאוגדה 36; והשרון (5) הכפופה לאוגדה 162.

יחידות הכפופות לאוגדות המילואים זכו לתיעדוף פחות, בהתאם למיקומן בחץ. בראש עומדות חטיבות אוגדה 99 שנחשבת לאוגדה קלה לפריסה מהירה: חטיבות יפתח (11), שועלי מרום (646), ראם (179). אחריהן חטיבות אוגדה 146: חטיבות כרמלי (2), 228, 226 ו-קרייתי (4), השייכות לאוגדה 146. ולבסוף חטיבות אוגדת סיני (252): הראל (10), הנגב (12), ירושלים (16) והמחץ (14).

החטיבות בראש החץ זכו לאימונים תכופים, נועדו להצטייד בציוד מתקדם כמו נגמ"שי נמ"ר, ברק, מרגמות קשת וזכו לתיעדוף בציוד החירום. וככל שיורדים במורד החץ, המצב מידרדר.

לפחות על הנייר היחידות בראש החץ היו אמורות להיות מוכנות למלחמה ומצוידות כהלכה. ככל שביררנו, בחלק ניכר מיחידות המילואים הכפופות לאוגדות הסדירות, המצב אכן היה משביע רצון, אם כי גם כאן דווח לנו על ציוד שהתבלה במחסנים – כמו תיקי 'לואו' שהתפוררו. אולם בתמונה הכללית יחידות אלו הגיעו למלחמה ברמת מוכנות סבירה.

הבעיה היא ככל שהדברים נוגעים לכוחות השייכים לאוגדות המילואים של צה"ל, המצב היה מתחת לכל ביקורת. בראש המחדל הזה עומדת ההערכה של צה"ל שראש החץ הוא הכוח האמתי הנחוץ, וכל השאר מיועדים למשימות לא מבצעיות, מחוץ לקו האש. במלים אחרות, צה"ל לא התכונן אפילו לתרחיש אמיתי של מלחמה מול חיזבאללה וחמאס, אלא למבצעים מוגברים, והתוצאה היא שרק האוגדות שהוא חשב שיבצעו את הפעילות הזו הצליחו לשמור על כשירות מבצעית.

כבר תיארנו את הסאגה הבלתי סבירה של חטיבה 4, שבסיס הגיוס שלה והטנקים שלה מצויים במרחק של 400 קילומטר זה מזה. אולם גם ביחידות אחרות, שהתגייסו למחסני החירום שבבסיס צאלים – 20 דקות נסיעה מזירות הקרב של ה-7.10 – המצב היה חמור מאוד.

לוחמי השריון מספרים כי במשך השנים אנשי התחזוקה האמונים על שמירת הציוד הציבו מראש רף נמוך יחסית של כשירות בכלים ברגע הגיוס. אולם ברגע האמת התברר כי גם המספר הנמוך הזה הוא דמיוני ומנותק מהמציאות. באחת היחידות דיווחו על סדר גודל של טנק או שניים לפלוגה שהיו בכשירות מלאה. בסופו של דבר אחרי שעות ארוכות הצליחו להשמיש רק כ-18 טנקים בגדוד (מתוך 26 על הנייר), אך עם חוסרים דרמטיים בציוד כמו אמצעי ראיית לילה, אמצעי קשר ותקשורת וכדומה. לעיתים היה קשר מוצפן תקין אחד לפלוגה בלבד. כך שאם היה נפגע טנק המ"פ, לא היה קשר לכל הפלוגה עם הגדוד.

המצב היה על הפנים. זחלים, מערכת בקרה – כל המערכות בטנקים לא עבדו. הכל היה במצב מאוד גרוע. עכשיו לך תשיג חלפים. הצבא גם אומר לך לפעמים – "אין". אין לו להביא לך כל כך הרבה, ואתה בלחץ. אתה צריך לצאת. אתה מגדיר כל פעם ש' ירידה ואתה לא מצליח לצאת מהימ"ח. אתה כל פעם מוריד את הרף שאתה אומר שבלי זה לא יוצאים, ואז אתה מבין שאוקיי, טוב, גם בלי זה יוצאים. העיקר שיניע, העיקר שיצטרף.

לפי הנאמר לנו לקח לאותה יחידה בין שבועיים לשלושה להביא את מוכנות הכלים לרמה המינימלית הנדרשת. בתשובה לשאלה האם במצב הנוכחי היחידה הייתה מסוגלת לבלום את הצבא המצרי, במידה וזה היה תרחיש ההפעלה של האוגדה, נאמר לנו "ברור שלא היה שום סיכוי".

מבירורים שערכנו עם גורמים המכירים את תמונת המצב הכללית בצה"ל, מסתבר שזה פחות או יותר היה לוח הזמנים של רוב חטיבות השריון במילואים. בזמן שראשי מערכת הביטחון הוליכו את הציבור שולל שהצבא מוכן ואין שום חוסרים, בפועל לקחו 3 שבועות ארוכים של הצטיידות, רכש ואלתורים עד שניתן היה להכריז שכלל חטיבות הטנקים של צה״ל מוכנות לפעולה, בהגדרות המינימליות ועם ציוד שחלקו במצב גרוע, אלתורים, "השלמות" ותרומות. מדובר במחדל נוראי, סכנה ממשית לביטחון הלאומי.

המצב בכוחות החי"ר במילואים לא היה פחות גרוע. כוחות של יחידות החרמ"ש (חיל רגלים משוריין, הפועל בצמוד לכוחות שריון) לא היו כלים בסיסיים רבים. לא היו מקלעי נגב, היו חוסרים בנשק קלעים, רובי M16 היו ללא כוונות אופטיות, לא היו אמצעי ראיית לילה, ולא היו אמצעי חבלה ופק"לים אחרים. לא היו האמרים אורגניים ליחידות הסיור וגם יחידות המרגמות לא היו מצוידות כהלכה.

ביחידה אחרת, הפרוסה בהגנת גבולות, נרשמו חוסרים בתחומי הקלעים. בפלוגה אחת היו 7 מתוך 36 נשקי הקלעים שרשומים לה על פי תקן. חוסרים דומים נרשמו בתחום האפודים היעודיים, ובתחום המדים. מסתבר שבמשך השנים נלקחו זוגות מדים מתוך התיקים של הלוחמים במחסנים והוחלפו במדים לא טובים, זוגות במידות גדולות ולא במצב טוב. שקיות השתייה היו בלויות והתפוצצו אחרי שימוש אחד.

יחידת מילואים של כוחות סיור, הנחשבת לאחת מיחידות החוד המטכ"ליות ואף כפופה למערך הסדיר, גילתה בעיות קשות במחסני הציוד. היחידה מתגייסת לבסיס גיוס וקליטה בצפון, ונשענת על ציוד המשמש בשגרה לאימונים באחד הבסיסים בדרום הארץ. כך שבזמן ההקפצה הם מגיעים לימ"ח עם ציוד חלקי בלבד, והנגמ"שים, הטילים, אמצעי ראיית לילה וכדומה, צריכים לעשות את כל הדרך לצפון.

לא רק זה, רמת הציוד התגלתה כבעייתית מאוד: מדובר בציוד טכנולוגי מתקדם ששימש את כל הצבא לאימונים, וכך הגיע בכשירות נמוכה מאוד וחייב את הלוחמים לאלתר פתרונות על בסיס קבוע. לוחמים בעלי ידע טכני ומקצועי עובדים ללא הרף בטיפול בציוד ובמערכות הנשק כדי להצליח להעמיד את הציוד בכשירות בסיסית. "אני מביא לבחור הזה 5 מערכות והוא מצליח לחלץ משם איזה 3 מערכות עובדות. הוא מהנדס חשמל עם ידיים מבורכות אבל זה באמת הכי מאולתר שיש".

מעבר לכך תיקי הלואו שמספק הצבא מתבלים מהר מאוד במחסנים. אמנם היו תיקים חדשים על פי התקן, אבל בשימוש הראשון התברר שהרצועות מתפוררות במהירות ורבים מהתיקים לא תקינים. "זה היה ידוע מראש והתרענו על זה ואמרנו שחייבים לעשות עם זה משהו, אבל לא עשו עם זה כלום". גם בתחומי הפק"לים, קלעים, מטולים מקלעים וכדומה התגלתה תופעה דומה. הכלים היו קיימים על פי תקן, אבל במצב לא כשיר. במידה והייתה הפעלת חירום לגזרת לבנון, ולא המתנה של 3 שבועות לקראת הפעלה בעזה, היחידה האמורה לא הייתה יכולה לפעול: "זו יחידה שאמורה להיות בהפעלה של "שין" פלוס 36 שעות, אז אין סיכוי. אתה פשוט הולך עם ציוד בלאי". מפקד פלוגה באחת היחידות העיד בפני האלוף במילואים יצחק בריק על מצב ציוד דומה.

באופן מפתיע נרשמו גם פערים חמורים במוכנות של חלק מהיחידות המיוחדות. ביחידה מיוחדת אחת התברר כי כלי הרכב שהונפקו להם מיושנים ולא מתאימים למשימה. הכלים תקולים, מושבתים במקרים רבים תוך כדי תנועה ותרגילים, ומחייבים אלתור ותיקונים בשטח מצד הלוחמים. בנוסף גם שם נרשמו חוסרים חמורים בחימושים ובמהלך הלחימה היחידה נאלצה להפעיל אמצעים שונים מאלו שהיא אמורה להשתמש בהם על פי תורת הלחימה שלה.

דילול כוחות

בשנים שקדמו למלחמה התבצעו מספר שינויים בבניין הכוח בזרוע היבשה שהשפיעו באופן ישיר על המוכנות. בשריון בוצע דילול פנימי של תקני המחלקות ופלוגות הטנקים, באופן כזה שהשאיר על הנייר את מספר החטיבות והגדודים, אבל בפועל כוחן דולל משמעותית.

על פי תורת הלחימה בשריון שהייתה בתוקף עד לפני כעשור, מחלקת טנקים כללה 3 טנקים, פלוגה 11 טנקים, ובהתאם כוחו של גדוד עמד על כ-36 טנקים. אחרי הדילול מחלקות השריון עמדו על 2 טנקים, בהתאם כוחה של פלוגה צומצם ל-8 טנקים, וגדוד לכ-26 טנקים. במילים אחרות מדובר על דילול של כשליש מכוח השריון של צה"ל, בלי שהדבר יבוא לידי ביטוי למעשה במרשמי הכוחות.

בחלק מהיחידות הסדירות הכוח צומצם בצורה שונה. במקום 3 פלוגות טנקים, גדוד מנה 2 פלוגות בלבד, לצד פלוגה נוספת במילואים ועוד פלוגת חרמ"ש במילואים. המשמעות היא שכוח השריון הסדיר של צה"ל, שעל פניו בנוי מ"חטיבות" ו"גדודים" כלל בפועל כוח מצומצם בלבד ביחס לעבר.

במהלך המלחמה הבינו בצה"ל כי הדילול היה משגה, ופעלו לשנות זאת באמצעות הוספת מחלקה נוספת לכל פלוגה, כך שהן יכילו 4 מחלקות של 2 טנקים כל אחת, ובסך הכל כוחן יעמוד על 11 טנקים (לעומת 12 במבנה הקודם).

גם יחידות החרמ"ש, (החי"ר המשוריין) שאמורות לשמש חיפוי וסיוע צמוד לטנקים, סבלו מהזנחה חמורה. במשך השנים לא התקבלו החלטות ברורות כיצד לנהוג בהן, והן נותרו בין הכסאות. יחידות החרמ"ש ששוחחנו עימן סבלו מחוסרים בציוד ובכשירות. בשנת 2012 דובר על הסבה של חלק מהחרמשים לנמ"ר יחד עם הסבת השריון למרכבה 4 ביחידות מסוימות, אך הדבר לא יצא אל הפועל. החרמ"שים עדיין מצויידים ברובם בנגמ"שי M133 מיושנים, ובמלחמה בעזה פעלו על בסיס כלים אחרים ש"הושאלו" להם (בלי שיש להם הכשרה וניסיון איתם) או כחי"ר רגיל שהובל במשאיות לנקודות הכינוס.

כוחות חי"ר אחרים שעברו דילול משמעותי הן יחידות הכפופות לאוגדות מרחביות בגבולות הארץ. מדובר בחטיבות חי"ר המוזנות מיחידות חי"ר סדירות רגילות בלוחמים בעלי הכשרת חי"ר של רובאי 07 וכדומה, אך בהחלטה מכוונת רידדו את היכולות המבצעיות שלהן. נלקח מהן הנשק המסייע (מרגמות, מקלעים), יחידות הסיור הגדודיות, ועוד. כיום מדובר בפלוגות רובאים בלבד, המסוגלים לבצע משימות שמירה וסיורי גבולות ולא מעבר לכך. כך איבד צה"ל באופן מודע ובכוונת מכוון מספר רב של גדודי חי"ר איכותיים, שיכלו להיות רלוונטיים גם לתמרון ומבצעים התקפיים, אך הפכו ליחידות בט"ש (ביטחון שוטף) מנוונות.

יחידות נוספות שסבלו משינויי תקינה היו יחידות הנדסה. בגדודי ההנדסה הוחלט על הגדלת המסגרות הגדודיות מ-3 פלוגות ל-4, אבל לצד הקצאת כוח האדם לא הוקצה הציוד המתאים. באחת היחידות דווח על חוסר בנגמ"שי פיקוד (פומה מ"פ), היו חסרים אמצעי פיקוד ושליטה כמו משואות, וציוד אחר. כלומר יש תו"ל חדש שכולל עבודה ב-4 פלוגות הנדסה, אבל בפועל מתוקננות רק 3 פלוגות. 'חלם' ממש.

רמת האימונים

 בכל הנוגע לאימונים, נראה שנוהלה בצה"ל מדיניות לא אחידה ולא ברורה, או שלא הייתה כלל מדיניות.

נניח לרגע בצד את היחידות המוגדרות כחוד. חיילים ומפקדים רבים מספרים שיחידות המילואים שלהם לא התאמנו כהלכה בשנים האחרונות. למשל, חטיבת טנקים מסוימת קיימה אימון באש בפעם האחרונה לפני 5 שנים. ביחידות אחרות מדובר על אימון גדודי או חטיבתי אחת ל-3 שנים, כאשר לעיתים התקיימו אימונים שלדיים נוספים למפקדים בלבד. במתווים שכאלה אין מה לדבר על כשירות למלחמה.

מצד שני, חלק מהחיילים והמפקדים מספרים שהתאמנו בתדירות גבוהה יותר. ישנה כאן חוסר אחידות בולטת. גורמים ששוחנו איתם סבורים שהיקפי האימונים הם פעמים רבות פרי יוזמה ודחיפה של מפקדי היחידות והמסגרות. מי מהם שהפעיל לחצים על המערכות הצליח לעיתים להתאמן יותר מיחידות אחרות.

למרבה ההפתעה, גם ביחידות מיוחדות ניכרת הזנחה של האימונים. יחידה המסופחת ליחידה סדירה המתמקצעת בירי טילים מדווחת על אימונים מאוד לא מספקים, שכללו בעיקר שימוש בסימולטור, ללא ירי טילים חיים, וגם זה רק לחלק מכוח האדם של היחידה, ובניצול חלקי ביותר של ימי האימון.

מדובר בתופעה בעייתית מאוד, שיוצרת חוסר אחידות ופערים גדולים במוכנות הכוחות. במקרה של המלחמה הנוכחית, שבה צה"ל החליט איך ומתי להגיב, היו לנו 4-3 שבועות להתארגנות ואימונים. במקרה של מתקפת פתע אסטרטגית שמחייבת פעולה מהירה של כלל כוחות המילואים – כפי שהיה קורה למשל לו חיזבאללה היה מצטרף להתקפה – מצבן של יחידות רבות מאוד היה בכי רע.

כשירות ההנדסה

אחד הנושאים שעלה באופן סדרתי בתחקיר הוא מחסור חמור בכלי הנדסה, ובעיקר בדחפור D9. הלחימה בגזרת עזה הייתה 'מלחמת ה-D9', ששימש לחישוף צירים, שטחים פתוחים ומנהרות והרס בתים. בשל השריון הכבד שלו ה-D9 גם שימש ככלי שפותח תנועה ומסוגל לספוג מטענים וטילי נ"ט. משום כך מבצעים בשטח דורשים D9, ובשל חוסרים במקרים רבים היה עיכוב בהוצאתם של מבצעים.

מעבר לחוסר הבסיסי במספר הכלים, התגלתה גם בעיה ברמת התחזוקה והכשירות. באחת מיחידות ההנדסה דיווחו לנו על כשירות נמוכה ברמה של 50 אחוז לאורך כל המלחמה. לכך נוספה בעיה בכשירות מפעילי הכלים שבשל חוסר ניסיון גרמו לעיתים לפגיעות בכלי, למשל כאשר קיר מתמוטט בזווית מסוימת שגורמת לחבלה בבוכנות וכדומה. אימוני הצמ"ה הנעשים בשטחי צאלים כוללים העברה של חול וסלעים, אבל אין מספיק אימונים בהפלת קירות ומבנים, ייעוד מרכזי במלחמה בשטח בנוי. כך שהצוותים למעשה לא היו מוכשרים כהלכה לביצוע אחת המשימות העיקריות שלהם בשטח.

מכיוון שבמקרה של תקלה יש צורך ב-D9 נוסף כדי לגרור את הכלי התקול, במקרים רבים תקלות בכלי ההנדסה יצרו עיכובים משמעותיים, במסגרתם הכוח נדרש לאבטח כלי תקול בשטח עד שיגיע כלי נוסף לגרירה.

חוסרים ובעיות דומות ישנם גם בכלים הנדסיים אחרים, שופלים, באגרים וכדומה. התוצאה היא עיכוב גדול בביצוע משימות. "אתה רואה את הצבא נעצר, עומד במקום על דברים", נאמר לנו. משימתה של אוגדה 252 בצפון הרצועה למשל התעכבה במשך כשבוע בשל חוסר בכלי הנדסה.

תקלה נוספת שהתגלתה נובעת מכך שכלי ההנדסה אינם אורגניים ליחידות הלוחמות והם מוקצים להם על ידי האוגדה והחטיבות. בתחום הזה היו קשיים רבים וחוסר שליטה של הפיקוד בנעשה בשטח. אחת התופעות שחזרה על עצמה היא מריבה ומתיחות בין כוחות בהקצאת כלי ההנדסה, בין מפקדי פלוגות וגדודים, ועיכובים רבים בשימוש ובהוצאה לפועל של פעילות. כך תיאר זאת אחד המרואיינים: "אתה אמור להיכנס ולפרוץ גדר בשעה 6 בבוקר. אתה אמור לקבל את ה-D9 שלך ב-4 לפנות בוקר. ההנחה היא שאתה פשוט לא תראה את ה-D9 שלך באותו יום".

כשירות המפקדות

נושא חשוב נוסף הוא כשירות המפקדות, בעיקר מפקדות החטיבה והאוגדה. מהתחקיר עולה כי היו פערים רבים בתחום מוכנות המפקדות. חלק מהמרואיינים מדווחים על מיעוט אימונים של מסגרות המפקדה, וחמור לא פחות, חוסר בציוד רלוונטי. בחטיבה דרומית דווח על כך שביום הגיוס היו רק 5 משואות תקינות, מתוך כ-20 הנדרשות על פי התקן ושהיו במפקדה בהמשך המלחמה, ופערים בתחום האימונים של הסגל המאייש את המפקדות. בחלק מהמקרים אחוז ניכר מהצוות לא עברו אימוני מפקדות. אלו פערים שהושלמו תוך כדי המלחמה, אבל בפועל, ברגע האמת, בזמן קריאת החירום, רבות מהמפקדות לא היו כשירות ברמת כוח האדם.

גם פה ניכרים הבדלים על פי 'החץ הצה"לי'. כפי שדווח לנו, החטיבות המתמרנות, הנמצאות בראש החץ, עשו 40-30 ימי מילואים בחמשת השנים האחרונות של אימוני מפקדות, תרגילי חטיבה וכדומה, ואילו יחידות בקצה השני של החץ עשו הרבה פחות אימונים, וגם הם לא כללו תרגילי חטיבה מלאים. "אנחנו עשינו אולי אימון אחד שהיה שילדי לפני שנתיים אבל גם אז זה היה רק שבוע. לא התאמנו, אמרו לנו שזה בגלל שהצבא משקיע את המשאבים שלו בגוף שמתמרן בצפון". אומר לנו קצין באחת החטיבות הדרומיות.

"חלק ניכר מהאנשים במפקדה לא עשו אימונים" אומר לנו קצין אחר ששירת באחת החטיבה שלחמו בעזה, "התרשמתי שבהתחלה היה הרבה כאוס שנבע פשוט מחוסר ידע בסיסי של עבודת המפקדה".

גם חטיבת הקומנדו, לכאורה בקצה החד של החץ הצה"לי, חלק מאוגדה 98 הסדירה, לא הייתה כשירה ברמת המפקדה. זו חטיבה שמורכבת למעשה מיחידות מיוחדות שמתורגלות ומתוכננות לפעול כיחידות בודדות בעומק השטח ולא כחטיבות מתמרנות. זו חטיבה שאין לה את המעטפת החטיבתית ולא נועדה להפעיל צק"ח.

"בסוף החטיבה הזאת לא יודעת לעבוד כצק"ח (צוות קרב חטיבתי) במסגרתו מצטרפים אליה שריונרים, מצטרפים כוחות של הנדסה, של יהלום" כך שבתחילת המלחמה, בה חטיבת הקומנדו פעלה לראשונה במתכונת כזו היו פערים גדולים ביכולות: "בהתחלה הרגישו את הפער, שלא באמת יודעים איך לעבוד עם די-9 ועם שריון, ואיך לנצל את הכוח כמו שצריך. מ"פ ומג"ד צריכים להבין עכשיו שיש חבר'ה תחתיהם של שריון והנדסה שצריך לדאוג להם – מבחינה לוגיסטית ואבטחה. היו המון פערים, ולאט לאט האסימון נפל".

באחד המקרים מפעילי D9 שהיו מסופחים לחטיבה חזרו מיוזמתם לגבול כי לטענתם לא אובטחו ולא הופעלו כהלכה. במשך הזמן החטיבה למדה כיצד להתנהל והדברים השתפרו. אבל בשורה התחתונה, ברגע ההפעלה, מדובר בחטיבה הנחשבת לחטיבת עילית, שלמעשה הייתה בכשירות לוקה כמסגרת חטיבתית.

חוסר המוכנות של צה"ל ברמת המפקדות בא לידי ביטוי בחוסר מטריד בבעלי תפקידים מקצועיים לאיוש עמדות בחמ"לים ומכלולים שונים. קציני סיוע אווירי וקציני סיוע מסוקים למשל, היו בחוסר מוחלט ובתחילת המלחמה חיל האוויר ביצע הכשרות בזק לעשרות רבות של טייסים במילואים, שהוקפצו לאייש את העמדות. ניתן לראות בחטיבות השונות אנשים בגילאי 60 ומעלה ששימשו בתפקידים מסוג זה.

קיים חוסר גם בבעלי תפקידים אחרים. קציני מודיעין, ארטילריה, אג"ם, רפואה ועוד. חטיבות מילואים ששירתו מספר סבבים בשנה האחרונה מצאו את עצמן מקוששות קצינים לתפקידים אלו – לא פעם בהפצה ברשתות חברתיות ובקבוצות ווטסאפ; חטיבה כך וכך מחפשת קמ"ן, חטיבה אחרת צריכה קציני אש וכדומה, אלו בקשות שהופצו במשך התקופה במעגלים רחבים. המפקדות לא הגיעו למלחמה עם כוח אדם מתאים, לא בהכשרה ולא במספר.

חמור מכך, למעט חיל האוויר, שמנהל את כוח האדם שלו ומשבץ אותם למשימות, אף חיל מקצועי אחר לא ניהל זאת בצורה מסודרת. מפקדי מכלולים חיפשו בעלי תפקידים דרך חברים ומכרים, מאחר והחילות לא סיפקו את כוח האדם. גם כאן, תקופת ההמתנה הארוכה אפשרה לצה"ל להתגבר על הפערים ולהכשיר או לרענן את מי שצריך, אך מדובר בהחלט באחד המחדלים הגדולים של הכנת הכוח למלחמה.

אחד הביטויים לחוסר המוכנות בתחום המפקדות הוא הציוד הנלווה הנדרש לתפקודן. מדובר בדברים לכאורה שוליים, ולא בליבת התפקוד המבצעי, אבל הם מעידים על חוסר המוכנות של המערכות ויש להם גם השלכה על תפקודם של החיילים. לצה"ל אין ככל הנראה ציוד תקני לפריסת מפקדות בשטח. חיילים מספרים לנו על תנאים לא תנאים. במשך שבועות ארוכים לא היו סידורי לינה בחלק מהמקומות, כולל בבסיסי קבע במרכז הארץ של יחידות חוד צה"ליות. בחטיבה 551, חטיבת הניוד המטכ"לית, חיילי הקדמית – כולל קצינים בדרגת סגן אלוף ואלוף משנה – ישנו במכוניות שלהם במשך שבועות רבים. ומכלולי החטיבה פעלו בתוך סככות רעועות וישנות, חשופות ומלוכלכות.

זהו ביטוי חשוב הממחיש את הזלזול וחוסר המוכנות של צה"ל לקיים שגרת לחימה ברמה גבוהה במפקדות החטיבתיות והאוגדתיות. בהמשך התנאים השתפרו – אבל במקרים רבים בעיקר בזכות תורמים ותרומות שדאגו לאוהלים גדולים, ריהוט משרדי, מזרנים וכדומה. רק בשלב מתקדם נפרסו מתחמי מפקדות גדולים בצאלים, אורים, שדה תימן ואחרים שכללו בינוי משמעותי ומסודר.

תרבות השקר

בשנים שלפני פרוץ המלחמה נמתחה ביקורת ציבורית על רמת המוכנות של צה"ל, הציוד במחסני החירום, הכשירות והאימונים. כשעמדו מול הביקורת הזו ראשי הצבא ומערכת הביטחון הדפו אותה נחרצות.

כאשר פורסם בשנת 2017 'דו"ח בריק' שחיבר נציב קבילות החיילים האלוף (במיל') יצחק בריק והתריע מפני חוסר מוכנות של הצבא, ובעיקר צבא המילואים, הרמטכ"ל דאז גדי אייזנקוט דחה זאת על הסף:

אני מבקר באימונים ורואה את הפעילות המבצעית שמוכיחה שצה"ל מצוי ביכולת גבוהה ובמוכנות טובה… נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בהבטחת מוכנות צה"ל למלחמה.

גם ועדה מיוחדת של הכנסת בראשות חה״כ עומר בר-לב, שבחנה לעומק את מוכנות צבא המילואים, הצטרפה לטענות השווא: "לנוכח הטענה שצה"ל אינו מוכן למלחמה, אני קובע שרמת המוכנות לאין ערוך גבוה יותר מאשר הייתה בצוק איתן או ערב צוק איתן" אמר בר-לב "כאשר מסתכלים קדימה על צה"ל, תפיסת התמרון היבשתית הנוכחית לא תהיה רלוונטית עוד מספר שנים".

דברים דומים גם טען השר גלנט בתחילת המלחמה, כשאמר בדיון של ועדת חוץ וביטחון כי בניין הכוח של צה"ל "עמד במבחן".

לנוכח שרשרת המחדלים והכשלים שנחשפו עם תחילת המלחמה, שרק חלק קטן מהם מתואר כאן, האמת ברורה לכל בר דעת. צה"ל כשל בבניין הכוח שלו, בהצטיידות, באימונים ובשמירת הכשירות. בשורה התחתונה, כוח המחץ של ישראל, שאמור להגן עליה בשעת צרה, היה מנוון ולא כשיר. מאות אלפי חיילי המילואים שהתגייסו בהפתעה לפני שנה למערכה הארוכה בתולדות ישראל, נחשפו לאמת המרה הזאת באופן ישיר.

תיקון הכשלים הללו הוא צו השעה, והבסיס הוא בהוקעת תרבות השקר והכסת"ח שמונעת דיון ציבורי בסוגיות היסוד של הביטחון הלאומי.

—

תגובת דובר צה"ל:

צה"ל מתחקר את אירועי השבעה באוקטובר ומה שקדם להם.
מטרת התחקירים הינה למידה והפקת לקחים להמשך הלחימה. התחקירים מתבצעים בימים אלו ולכשיסוכמו יוצגו הממצאים בשקיפות לציבור.