מיכאל ברנבוים ממשיך את מורשת אביו ומוביל קמפיין אנטי-ישראלי באירופה
בסוף השבוע שעבר נערך בוינה, בירת אוסטריה, כנס של שונאי ישראל, תומכי חמאס ותנועת החרם האנטישמית BDS, תחת השם "קונגרס פלסטין". קונגרס דומה אמור היה להיערך בברלין לפני חצי שנה, אך שם התערבה המשטרה המקומית כדי למנוע את ההסתה האנטי-ישראלית. גם בוינה התקשו מארגני ה"קונגרס" למצוא מקום שיארח את הכנס. לחצים שהופעלו מצד מפלגות שונות והקהילה היהודית באוסטריה הביאו יממה לפני תחילת האירוע את מנהלי האולם, שבו נועד הכנס להיערך, להודיע למארגני "הקונגרס" שהם יצטרכו למצוא מקום אחר. במצוקתם איתרו המארגנים אולם אירועים בבעלות טורקית באחת השכונות העממיות המרוחקות ממרכז וינה. "קונגרס פלסטין" הוינאי יצא לדרך.
מארגני הקונגרס, אנשי מפלגת השמאל הקיצוני והאנטי-ישראלי "עזה", שבבחירות לפרלמנט האוסטרי לפני כשבועיים הצליחה להשיג רק 0.2% מקולות הבוחרים, הרחק מאחוז החסימה העומד על 4%, טענו שקיום הקונגרס ממש ערב יום השנה הראשון למתקפת החמאס ב-7 באוקטובר הוא "מקרי". עם זאת, תוכן הנאומים שנישאו באירוע ההסתה הוכיחו שלא הייתה כל "מקריות": הקונגרס נועד לציין בחגיגיות רבה את מתקפת החמאס על ישראל. איש האקדמיה הפלסטיני, עזאם תמימי, הנחשב לאחד מנציגי החמאס בבריטניה ומחבר הספר "חמאס – היסטוריה מבפנים" שנועד לשנות את תדמיתו השלילית של ארגון הטרור האסלאמיסטי במערב, הצהיר שב-7 באוקטובר החל פרק חדש בתולדות "ההתנגדות" הפלסטינית וכי מדובר בנקודת מפנה. לדבריו, "ההתנגדות" הפלסטינית נמשכת מזה 100 שנים, אך בשנה האחרונה היא נתפסת באופן שונה לחלוטין.
ברשימת התומכים בקיומו של "קונגרס פלסטין" כיכב שם שמופיע יותר ויותר בקדמת במת ההסתה נגד ישראל באירופה: מיכאל ברנבוים, אחד משני בניו מנישואים שניים של המנצח דניאל ברנבוים, שעשה לעצמו קריירה פוליטית כאחד המטיפים הנלהבים של אש"פ והפלסטינים. דניאל ברנבוים, 81, יליד ארגנטינה שגדל בישראל, סובל בשנים האחרונות ממחלה נוירולוגית שמחייבת אותו לצמצם את פעילותו המוזיקלית והפוליטית, בין השאר פרש אשתקד מתפקידו כמנהל של ה"שטאאטסאופר" בברלין. דניאל ברנבוים "גילה" את "העניין הפלסטיני" בעקבות מפגש שהיה לו עם איש האקדמיה האמריקני-פלסטיני, אדוארד סעיד, ממציא תיאוריית ה"אוריינטליזם" שלכאורה גורם למערב לראות ולפרש את המזרח התיכון בראייה מעוותת. ברנבוים וסעיד הקימו יחדיו את תזמורת "הדיוואן המערבי-מזרחי", שבה מנגנים יחדיו מוזיקאים ישראלים וערבים. לפי עדויות של מוזיקאים ישראלים, שהופיעו בדיוואן, הופעלו עליהם לחצים פוליטיים מצדם של ברנבוים ואנשיו לשתף פעולה עם יוזמות פוליטיות אנטי-ישראליות במסגרת פעולות התזמורת. לאחר מותו של סעיד, הקים ברנבוים בברלין את "האקדמיה המוזיקלית ברנבוים-סעיד", הפועלת ברוחו האידיאולוגית הכופה של ה"דיוואן". מי שלא משתף פעולה יכול לוותר על קריירה מוזיקלית.
לאחר שאבא ברנבוים עשה קריירה מהסכסוך הערבי-ישראלי, הבן ממשיך את דרכו, מיכאל – כנר במקצועו, שמלמד גם ב"אקדמיית ברנבוים-סעיד". תמיכתו ב"קונגרס פלסטין" הייתה פעילותו האחרונה בשורה ארוכה מאוד של פעילויות והתבטאויות מגויסות למען הפלסטינים, בעיקר מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל". "הקונגרס הזה חייב להיערך", כתב ברנבוים ג'וניור, "אסור ששאלת פלסטין תיעלם מהמודעות של האנושות. היא שייכת לשאלות החשובות ביותר של זמננו". תיעלם מהיכן? ברנבוים ג'וניור, שמצליח לקדם את ההתקרבנות בוירטואוזיות מילולית מוצלחת מזו של אביו, אינו מבהיר. זה מסוג האמירות שנשמעות נפלא, ושחוגי השמאל בעולם האמנות והתרבות אוהבים להפיץ. להתגייסות של מיכאל ברנבוים למען "קונגרס פלסטין" קדמה פעילות סיכול ממוקדת נגד החלטה חדשה של בית הנבחרים הגרמני, הבונדסטאג, בעניין הגברת המאבק באנטישמיות. מזה חודשים פועלות שלוש סיעות הקואליציה – הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים והליברלים – יחד עם סיעת איחוד השמרנים לנסח החלטה חדשה, שתאפשר לייעל את המאבק באנטישמיות, בכלל זה באנטישמיות האנטי-ישראלית.
ההחלטה אמורה הייתה לעבור בבונדסטאג סביב ה-7 באוקטובר, לאור העובדה שבשנה שחלפה מאז פוגרום החמאס נרשמה גם בגרמניה התגברות משמעותית ביותר של אירועים אנטישמיים על רקע המאבק של הפלסטינים בישראל. אולם, הכוונה לכלול בהצעה איסור של פעילות גופים המכחישים את זכות קיומה של ישראל נתקלה בהתנגדות חריפה מצד גורמים בשמאל הגרמני, בכלל זה חבורת אמנים יהודים וישראליים, ששמו להם למטרה להיאבק בכל ניסיון לאסור התנגדות לקיומה של מדינת ישראל כפי שמתחייב מ"הגדרת האנטישמיות הבינלאומית" של ארגון "הברית הבינלאומית להנצחת זיכרון השואה" (IHRA). זאת, תחת כסות של מאבק על "חופש הביטוי והדעה", המעוגן בחוקה הגרמנית.
במאמר שפרסם לפני כחודשיים ביומון השמאל הליברלי "זודדויטשה צייטונג", הבהיר מיכאל ברנבוים: "ההתייחסות (בהחלטת הבונדסטאג) לישראל, שיהודים רבים מביעים ביקורת על מדיניותה, מעלה את הספק שלא מדובר במאבק באנטישמיות אלא בדיכוי פרו-פלסטינים. לא כל היהודים זוכים בהחלטה הזו להגנה, אלא רק אלה שתומכים במדיניות ממשלת ישראל. זה לא ראוי לדמוקרטיה. בכך מונעים מחדש מיהודים בגרמניה את הזכות למגוון דעות ועמדות. בכך לא מתייחסים אליהם יותר כאל חלק מרוב החברה: היהודים, "האחרים", צריכים להיות מוגנים מ"איתנו". מפני מי? מפעולתם השונה של האחרים – הפלסטינים, המוסלמים, הערבים. העמדה הזו מפלגת". למעשה, מבצע כאן ברנבוים ג'וניור היפוך יוצרות: אלה המאיימים על היהודים בגרמניה, לדבריו, הם אלה שמבקשים להגן על היהודים מפני השתוללות האנטישמיות שבאה בעיקר מאוכלוסיות המהגרים הערביות והמוסלמיות, שאת ממדיה דווקא מבקש ברנבוים הצעיר להמעיט ולצמצם, כאילו לא הייתה. הוא גם מדבר על איזו קבוצה של "יהודים רבים", המתנגדת למדיניות ממשלת ישראל, תוך כדי שהוא מציין שישראל היא מדינה ש"ככל הנראה אחראית לרצח עם בעזה". ברנבוים מצטט את עצמו במאמר: "לפני זמן מה אמרתי בראיון שזכויות אדם תקפות לכולם, חוץ מלפלסטינים. והוספתי שחופש הדעה תקף לכולם חוץ מלאלה שמביעים דעה בעד פלסטין". כך, כנראה, נוצרת דעת רבים: כותבים מאמר שבו מצטטים מדברים של עצמך בראיון קודם. לכך, יש להוסיף את העובדה, שחופש דעה אצל משפחת ברנבוים תקף רק לגבי אלה, שתומכים בעמדותיה הפרו-פלסטיניות.
בה בעת, בראיון שהעניק לאחרונה לתחנת רדיו של מוזיקה קלאסית בגרמניה, ניצל מיכאל ברנבוים את המעמד כדי להתלונן על כך שמוזיקאים רבים מדי שותקים בעניין הפלסטיני, מחשש שזה יפגע בקריירה המוזיקלית שלהם. כדי להיאבק בכך, השתתף ברנבוים בהקמת הרכב מוזיקלי שנקרא "תנו לחופש לצלצל", בהשראת ציטוט של הזמר, השחקן, פעיל זכויות האדם האמריקני ומעריצו של יוזף סטלין, פול רובסון. ההרכב, או ליתר דיוק "הקולקטיב" של המוזיקאים הקלאסיים, מארגן קונצרטי התרמה למען "חופש לפלסטין". בראיון שהעניק לקראת קונצרט כזה במינכן, תיאר ברנבוים מציאות דמיונית: "כמעט ולא מדברים על המצב בעזה, אם בכלל. אנחנו רואים את חובתנו ואת משימתנו להעלות את הנושא לסדר היום". קונצרט זיכרון לחללי ה-7 באוקטובר, קורבנות האלימות הפלסטינית, ברנבוים לא ארגן.
פעילותו של מיכאל ברנבוים מדגימה תופעה מדאיגה של ניצול מעמד תרבותי לקידום אג'נדה פוליטית אנטי-ישראלית. בהמשך לדרכו של אביו, מיכאל מנצל את הבמות המוזיקליות והתקשורתיות העומדות לרשותו כדי להפיץ נרטיב חד-צדדי ומעוות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השימוש במוזיקה ובאמנות ככלי פוליטי, תוך הצגת עמדות קיצוניות תחת מסווה של "חופש ביטוי" ו"זכויות אדם", מהווה אתגר משמעותי בזירה האירופית. התופעה הזו, המיוצגת על-ידי דמויות כמו ברנבוים, מחייבת התמודדות מורכבת – שמירה על חופש הביטוי מחד, ומאבק בהסתה ובעיוות המציאות מאידך. ככל שקולות כאלה צוברים תאוצה, גובר הצורך בהצגת נרטיב מאוזן ומדויק יותר של המציאות הישראלית והסכסוך המתמשך.
מיכאל בארנבוים הוא בעצם סוג של יהודי מומר, כמו אביו שבגד בבני עמו. בפועל הוא חצי יהודי כי אימו אשתו השניה של בארנבוים, אינה יהודיה היא מוסיקאית יהודיה בשם אלנה באשקירובה. מבחינה הלכתית הוא כלל אינו יהודי. ההסטוריה מלאה במומרים שעשו הכל כדי להוכיח שהם "בסדר", בכך שפעלו נגד בני עמם. מעניין מה