היום שאחרי המבצע בלבנון

ראשית, ראוי לתאר בתמצות את מהות הפעולה הקרקעית בשטח, שנדמה שיש מעט בלבול בציבור לגבי משמעותה ותכליתה. העניין הראשון שחשוב להבין הוא שמדובר בפעולה מוגבלת וקצרה שנועדה להשמיד תשתיות אויב בסמוך לגבול, ולאחר מכן לצאת מהשטח. אין כוונה להישאר בשטח לטווח ארוך או להרחיב את הפעולה לעומק השטח הלבנוני. זהו מבצע בצורת קרב פשיטה, שמטרתו השמדת תשתיות.

הדבר ברור מהצהרות הדרג המדיני והצבאי לפני ובמהלך הפעולה, ואין כאן שום הפתעה.

כך הכריז דובר צה״ל תא״ל דניאל הגרי עם תחילת ההתקפה:

בהתאם להחלטת הדרג המדיני, צה״ל החל לפני מספר שעות בפעולה קרקעית ממוקדת ומתוחמת במרחב דרום לבנון נגד יעדי ותשתיות טרור של ארגון הטרור חיזבאללה, במספר כפרים סמוכים לגבול, מהם נשקף איום מיידי וממשי ליישובים ישראלים בגבול הצפון.

הדברים אם כן ברורים וכך גם עולה מהדיווחים מהשטח. כוחות צה״ל פשטו על שורה של כפרים הסמוכים לגבול, בטווחים של לא יותר מ-3-5 ק״מ והשמידו שם את תשתיות הזינוק של כוחות רדואן שנועדו למתקפה על ישראל. כך פעלו בכפר כילא, בעדיסא, ירון, מרון א-ראס, עיתא א-שאב, רכס הסולם ועוד. מי שמביט במפה מבין במה מדובר.

כפי שהתפרסם, במקומות הללו צבר החיזבאללה כמויות עצומות של אמל״ח, רכבים וציוד שנועדו לצורך פשיטה על יישובי הצפון במתכונת ה-7.10. צה״ל מנטרל את היכולות הללו ומשמיד את המערכים התת קרקעיים והביצורים באזור.

למרות שורה של מקרים קשים והיתקלויות, בסך הכל ניתן לסכם שהמבצע מתקדם בקלות יחסית. האויב לא מציב התנגדות ממשית לכוחות צה״ל. ברוב המקומות אליהם נכנסו הלוחמים השטח היה ריק ממחבלים, ורובם המוחלט של האבידות נגרם ממטענים וירי מרחוק ולא בקרבות פנים אל פנים מול התנגדות ישירה.

הסיבה לכך ברורה. חיזבאללה הוא ארגון גרילה ולא צבא סדיר, והוא מבין שבהתנגשות חזיתית מול אוגדות מתמרנות של צה״ל הוא לא יוכל לעמוד, והסיג את כוחותיו לקו השני שלו בעומק השטח הלבנוני. זו לא החלטה שנבעה מבהלה או ״קריסה״ של הארגון, כפי שנוטים להציג, אלא כחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה והדוקטרינה של הארגון.

קו הביצורים הראשון של חיזבאללה לא נועד לבלום את צה״ל, אלא לשמש כמתחמי היערכות וזינוק לתקפה על היישובים. אלו לא מערכי הגנה אלא התקפה, וממילא אין טעם לנהל בהם קרבות הגנה. את ההגנה על לבנון החיזבאללה בנה בצורה מדורגת בעומק השטח, וצה״ל פועל כעת בחכמה כשהוא נמנע מכניסה עמוקה וחזיתית אל מול מערכי ההגנה של הארגון.

חיזבאללה חטף מכה קשה מאוד, אבל גם במתכונתו הנוכחית הוא מצליח להסב לצה״ל לא מעט אבידות. רקטות מרחוק ומטענים שהוכנו מראש אלו הטקטיקות הקלאסיות של הגרילה שחיזבאללה התמחה בהן במשך 30 שנה. גם אם החזרנו את הארגון 20 שנה לאחור כפי שמתרברבים לפעמים בחיל האוויר, ופגענו ביכולת האש שלו לתוככי מדינת ישראל וביכולת הפשיטה שלו על יישובים, זה עדיין ארגון שיודע לזנב בכוחות ולנצל הזדמנויות לפגוע בחיילים באופן קטלני.

גם ביכולות שהיו לו לפני 20 שנה, זה ארגון שגרם לצה״ל לנסיגה חד צדדית ולכישלון במלחמת לבנון השניה. כך שהזלזול והיוהרה שנשמעו לעתים בתחילת המתקפה, על כך שהם ״בורחים״ ו״מפחדים״, אינם במקום. הם לא ״ברחו״ אלא נסוגו בצורה מאורגנת לעמדות אחוריות.

נדמה כי בימים הקרובים צה״ל יסיים את הפשיטות הללו, ויש צורך להיערך לשלב הבא במערכה מול חיזבאללה. בהנחה שכלל היעדים יושגו כמתוכנן, לאחר שיצאו הכוחות מלבנון (חלק מחטיבות המילואים כבר שוחררו), המצב יהיה כזה: תשתיות החיזבאללה הסמוכות לגבול יפורקו לחלוטין, חלק מהשטח עבר חישוף מסבך וממבנים, וישנה רצועה דקה של אזור ללא נוכחות אויב ואזרחים לאורך הגבול עם ישראל. מנגד, גם אם הושמדו 50-60 אחוזים מהרקטות והטילים שלו, יכולותיו של הארגון עדיין מאיימות. גם 40 אחוז מ-180,000 זה המון כוח אש. למרות שצה״ל טוען שחוסלו אלפי מחבלים, מדובר בפגיעה זניחה יחסית לארגון שעל פי ההערכות מנה כ-50 אלף לוחמים לפני המלחמה. ולא פחות חשוב: השליטה הפוליטית והאזרחית של חיזבאללה בלבנון כמדינה לא התערערה.

במצב זה, הארגון יכול לשקם את עצמו תוך שנים ספורות, והאתגר שיעמוד בפני ישראל הוא למנוע זאת ולהגיב בהתאם. כפי שלמדנו מהניסיון התהליך הזה יקרה בהדרגה ותוך שימוש במהלכים שיהיה קשה לפעול נגדם. ישראל תצטרך להגדיר שטח כפרימטר מפורז האסור לכניסה ולאכוף זאת באש. חיזבאללה יאתגר זאת באמצעים שאינם צבאיים. אנחנו מכירים את ספר החוקים הזה: אזרחים ״תמימים״ שיבקשו לשוב לבתיהם בכפרים, ילדים ונשים שיכרסמו בפרימטר, מאמצים ״הומניטריים״ ודברים מסוג זה.

סביר להניח שהתהליך יתחיל לאחר שתושג רגיעה או אפילו הסכמה על הפסקת האש, ויהיה קשה מאוד לצה״ל להגיב כראוי. אנחנו למודי ניסיון מכרסום הפרימטר ברצועת עזה ומחזרתו של החיזבאללה לדרום לבנון תוך הפרת החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השניה. לא מן הנמנע שחלק מהפעולות של צה״ל יאותגרו על ידי בג״צ, וככל שיחלוף הזמן וימשך ה״שקט״ לממשלות בישראל לא יהיה אינטרס להיכנס להסלמה. בוודאי אם יהיו בישראל חילופי שלטון. הדילמה כבר כתובה על הקיר: האם בשביל כמה טרקטוריסטים שמנסים לשקם מסגד ישראל תיכנס עכשיו ל״סבב״ בצפון שיכניס את התושבים למקלטים ויפגע בשיקום?

כדי לתחזק את המציאות החדשה בצפון יהיה צורך בשימור המתח המבצעי לאורך זמן. שגרה של הפצצות, פשיטות, ופעולות בתוך ומחוץ לפרימטר תהיה חיונית על מנת למנוע מחיזבאללה את שיקום כוחות רדואן והשבת איום הפשיטה אל הגבול.

חיזבאללה יודע לנצל את החולשות והסדקים במערכת הפוליטית שלנו היטב בהקשר הזה. האם ישראל תוכל להחזיק את המתח המבצעי בחזית הזו לאורך זמן? האם במצב של מתח מסוג זה, שכולל פעולות צבאיות שגרתיות, התושבים ישובו לבתיהם?

אבל מעבר לשימור הפרימטר, שהוא הכרחי למניעת אסון מסוגו של ה-7.10, השאלה הקריטית יותר היא מה יהיה בלבנון בטווח הארוך. חיזבאללה הוא אויב שצריך להשמיד. אין היתכנות לדו-קיום עם הארגון הזה והמחשבות שהוא ״יתאזרח״ ו״יתמתן״ כשתהיה לו ״אחריות מדינתית״ – מסוג הדיבורים שמערכת הביטחון התמכרה אליהם ב-20 השנים האחרונות – הן חסרות שחר. מחשבות על פתרון פוליטי בתוך לבנון, כאילו קבוצות אחרות יסלקו את חיזבאללה וילחמו במקומנו, לא היו ריאליות בשנות ה-90 והן פחות ריאליות היום.

לכן לטווח הארוך יהיה צורך בשני מהלכים משלימים. הראשון, שדובר עליו כבר רבות, הוא שיקום משמעותי ורציני של צבא היבשה. צה״ל צריך להחזיק את היכולת לכבוש חלקים נרחבים מלבנון, ולא רק את דרום המדינה. למעשה היעד צריך להיות שאפתני הרבה יותר ולכלול את מרחב הבקעא ואולי גם ביירות. דרום לבנון היא קו הביצורים של חיזבאללה, ומערכה קרקעית רצינית צריכה לעקוף אותו ולפגוע במרכזי הכובד האחרים שלו.

ישראל לא בהכרח תצטרך לממש את היכולת הזו בטווח הקרוב, וייתכן שמהלכים מול איראן – שעליהם נדבר תיכף – ייתרו זאת, אבל היא בהחלט צריכה להחזיק ביכולת רצינית ואמינה לבצע זאת. יש צורך בהגדלת סדר הכוחות היבשתי, לפתוח חטיבות נוספות, להתחמש ולהצטייד בחימושים, פצצות וחלפים, כולל החזרת יכולת הייצור העצמאית שאבדה וגיוון מקורות הרכש מעבר לתעשייה האמריקנית. אין צורך לחזור לסדר הכוחות שהיה לצה״ל בשנות ה-80, שהיה גם מבוסס על טנקים שלל מיושנים, אבל בהחלט לחזור לסדר הכוחות שהיה בתחילת שנות ה-2000, לפני הקיצוצים הגדולים שהובילו יעלון, גנץ, אייזנקוט וכוכבי, שכללו צמצום של כ-15 חטיבות טנקים ב-20 השנים האחרונות.

כשיהיה לישראל כוח המסוגל להשמיד את חיזבאללה ולא רק ״להעביר לו מסרים״ או לשלול ממנו יכולות, המאזן האזורי ישתנה משמעותית.

אבל מעבר לכך המוקד העיקרי צריך להיות באיראן. היא עומדת מאחורי חיזבאללה ושאר הארגונים שמייצרים את טבעת החנק סביב ישראל, והיא האויב העיקרי. בהקשר הזה אחת ההתפתחויות הטובות של המלחמה היא הכנסת איראן למעגל עימות ישיר עם ישראל, מה שהופך את המלחמה איתו לנושא מרכזי על סדר היום הפוליטי והעולמי. העובדה שארצות הברית תחת ממשל דמוקרטי ועוד בשנת בחירות מגבה מתקפה של ישראל באיראן היא משמעותית, גם אם מדובר במתקפה מוגבלת.

הפתרון האמיתי לאתגר האיראני הוא בסנקציות בינלאומיות והחרפת המהלכים מולה בזירה הבינלאומית. אם כבר יש משהו במלחמה הזו שמחייב ״פתרון מדיני״ זה זה. מדיניות של בידוד משטר האייתולות ופירוקו. בקדנציה הראשונה של טראמפ הוא הטיל סנקציות חריפות ואכף אותן בקפדנות, מה שהוביל לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית ולצמצום של כ-30 אחוז מתקציב הביטחון שלהם. אין תחליף לפעולה בינלאומית מסוג זה. לכן הבחירות בארצות הברית הן כה קריטיות, והתוצאות שלהן יכתיבו הרבה.

מה שישראל יכולה לעשות בזירה הזו הוא לשמר את המתח, להמשיך לגבות מחירים מאיראן ומשלוחותיה, להפציץ מתקנים צבאיים ומה שניתן במסגרת המגבלות הקיימות, ולנסות לרתום את הקהילה הבינלאומית למטרה הזו. אם חלילה הדמוקרטים ינצחו בנובמבר וקמלה האריס תעלה לשלטון, האתגר הזה יחריף באופן דרמטי.

סיום הפעולה הקרקעית בלבנון אינו סוף פסוק והוא לא יחזיר לא את השקט ולא את התושבים. המערכה מול טבעת האש האיראנית עוד תלווה אותנו לזמן רב, מוטב שנפנים זאת ונתארגן בהתאם.