שום הסכם לא יהפוך את הזאב של חיזבאללה לכבש

ויתורים ישראליים לא יביאו להכרה אמיתית של ארגון הטרור בישראל ורק יגבירו את מאמציו הצבאיים נגדה

צילום מסך

לגורמים רבי-משקל במערכת הביטחונית והפוליטית כאחד ישנה משאלת-לב פנטסטית ורבת שנים, המסרבת למות חרף העובדה שהמציאות מבצעת בה וידוא הריגה בכל פעם שהיא נזרקת לזירה בתחפושת של מדיניות.

הפנטזיה היא היכולת להפוך אויב מר ליריב מתון. ארגון טרור עשוי להפוך לתנועה חברתית ולמפלגה פוליטית, מדינת אויב נחשלת עשויה להפוך למדינה רציונלית בסגנון מערבי, צפוי וניתן לניהול סיכונים וכך הלאה. על פי תפיסה זו, הכרה, תמריצים כלכליים, דרישה לשקיפות ועמידה בסטנדרטים מערביים לצד ערבויות בינלאומיות הם כלים אפקטיביים בניסיון לאלף את הדוב.

הלב נכמר למקרא ציוציה של השרה מיכאלי, חברת קבינט, כאשר היא מסבירה את ההיגיון שבחתימה על ההסכם עם לבנון במתכונתו הנוכחית. אלא שהיא בסך הכל משקפת תפיסה מסורתית של מערכת הביטחון ושל השמאל.

חלולים ותלושים ככל שיישמעו הטיעונים שהעלתה, רגליהם נטועה עוד בחזון "המזרח התיכון החדש" ובהבטחות להפוך את עזה לסינגפור. עקיבא ביגמן כתב על היבטים בחשיבה הצבאית שהשתרשה בשנים האחרונות בצה"ל ומשרתים תפיסה זו, ואני מבקש להפנות זרקור לעבר החיזבאללה, מקומו בלבנון ויחסו לישראל לאורך השנים.

הכמיהה להכרה

לדברי מיכאלי, ההסכם מהווה הכרה דה-פקטו של חיזבאללה בישראל, דבר שהיא מייחסת לו חשיבות עליונה, משום שהוא "מושך את השטיח" מתחת לרגלי נסראללה והנחיצות בשימור הנשק נגד ישראל.

הטיעון והשפה שבה נאמר מהווה הדהוד דבריו של האלוף במיל' גיורא איילנד, שטען כי חיזבאללה נדרש לספק לציבור בלבנון טיעון לגיטימי להמשך הלחימה בישראל ועל כן, "ברגע שיש הסכם שומטים שטיח מתחת לרגליים שלו, ונסראללה לא אוהב את זה".

אין ספק שחיזבאללה מכיר בישראל ולא מהיום, השאלה החשובה היא באיזו הכרה מדובר. ישראל עבור חיזבאללה היא עובדה קיימת שהוא מבקש למחוק. הוא נלחם בה מזה ארבעה עשורים ושם לעצמו למטרה להעבירה מן העולם, כחלק מאידיאולוגיה סדורה.

הכמיהה הישראלית להכרה, יהא טבעה אשר יהא, מטשטשת את העובדה הפשוטה שההכרה שאנו מקבלים אין לה דבר וחצי דבר עם הכרה מדינית העומדת, בראש ובראשונה, בהכרה בזכותה של ישראל להתקיים. בפרמטר האחד החשוב הזה – אין הכרה, מעולם לא הייתה הכרה ולא צפוי שהסכם הגז או כל הסכם עקיף אחר ישנו את המצב.

הקביעה הקטגורית הזו נסמכת על שתי עובדות היסטוריות פשוטות: ראשית, הסכם הגז אינו ההסכם הראשון הנחתם באמצעות מתווך מול חיזבאללה; ושנית, חיזבאללה מעולם לא שינה את כוונותיו כלפי ישראל כמלוא הנימה, גם אם גילה, ויש לשער שימשיך לגלות, גמישות בהפעלת הכוח בהיבטים הטקטיים.

במהלך שנות ה-90 ניהל צה"ל שני מבצעי אש-מנגד בלבנון, 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם', שהסתיימו ב"הבנות" שנוסחו באמצעות תיווך אמריקני. במקרה של 'ענבי זעם', חיזבאללה הפגין בדרך כלל שמירה על הכללים, בין היתר, משום שאלו היו נוחים לו במיוחד בה בעת שכבלו את יכולת התגובה של צה"ל בתקריות אש.

בעקבות המבצע הוקמה קבוצת מעקב שכללה את ישראל, לבנון, סוריה וצרפת. כצפוי, ממשל קלינטון ראה בהבנות ובפעולת קבוצת העבודה "אינדיקטור מועיל לכך שהממשלה החדשה בישראל, הסורים והלבנונים מעוניינים במציאת דרכים לפוגג את המתחים… ומראה שהן יכולות לעשות עסקים". לאחר יציאת צה"ל מלבנון בוצעו מספר עסקאות שבויים, כולן באמצעות תיווך, אף אחת מהן לא השפיעה כהוא זה על הכרה של חיזבאללה בישראל.

חיזבאללה, אם כן, עשה שימוש נרחב במספר הזדמנויות בשירותי תיווך של צד שלישי כאשר הדבר תאם את האינטרסים שלו. כל זה לא מנע ממנו להמשיך ולהגדיר את ישראל כאויב שיש להשמידו. ה"הכרה" עליה מדברת מיכאלי, פרי תדרוכים של ראשי מערכת הביטחון, היא הכרה מגוחכת המרוקנת את המושג מתוכנו.

עמדה עקבית

[חלקים בפסקאות הבאות מבוססים על הניתוח המוצג בספרו של אייל זיסר, 'לבנון – דם בארזים']

מקובל לזהות בתשתית האידיאולוגית של חיזבאללה חמישה עקרונות:

1. הכרה בנחיצות כינונו של סדר אסלאמי.

2. שלטון איש הדת.

3. מחויבות לג'יהאד (מלחמת קודש).

4. מחויבות לאחדות האומה הערבית

5. מחויבות לצדק חברתי.

תחת העיקרון הרביעי נזכרת המחויבות לשחרור ירושלים כחלק משחרור פלסטין כולה, כאשר העיקרון השלישי מעגן את החובה האישית לקחת חלק במלחמה זו בהתאם לפסיקת אנשי הדת, המהווים סמכות עליונה.

במהלך השנים עמד חיזבאללה מספר פעמים בפני אתגרים שאיימו על חופש הפעולה שלו והלגיטימציה הפנים-לבנונית הנחוצה לקיומו: הסכם טאיף אליו התנגד בתחילה, אך נאלץ לקבלו ולהשתלב בו, נסיגת צה"ל מלבנון, "מהפכת הארזים" (2005), מלחמת לבנון השנייה (2006), פרוץ האביב הערבי ומעורבות הארגון בלחימה בסוריה, הפיצוץ בנמל ביירות והמשבר הכלכלי הנוכחי הן דוגמאות בולטות לכך.

בהזדמנויות שונות העריכו בישראל כי בכוחם של האירועים והתהליכים לגרום לשינוי בדפוס פעילות חיזבאללה, במיוחד בהיבטיה הצבאיים וביכולתו ונכונותו להתמיד במאבק המזוין. נסראללה מתנהל בזירה הפנים-לבנונית בגמישות המשלבת אלימות, שותפות במשחק הפוליטי, שקידה על טיפוח עוצמה צבאית וכלכלית, דאגה סקטוריאלית לעדה השיעית לצד פעילות מול העדות האחרות בכדי להרחיב את בסיס הלגיטימיות שלו ונטילת התפקיד של "מגן לבנון" על כל המשתמע ממנו.

לעומת זאת, בכל הקשור למאבק עם ישראל והעדר הנכונות לוותר על נשקו של הארגון נוהג חיזבאללה בעקביות אדוקה. באוקטובר 2005 התבטא נסראללה באשר ליחסו של הארגון לישראל:

בראייתנו מדינה זו [ישראל] אינה חוקית והיא ישות סרטנית וסיבה לכל המשברים והמלחמות, והיא אינה יכולה להיות גורם מסייע להשגת שלום אמיתי וצודק באזור. על כן איננו יכולים להכיר בקיומה של מדינה ושמה ישראל, גם לא ׳ביום מן הימים׳ כפי שיש המנסים לומר. הזמן אינו מבטל את תוקף הזכות הפלסטינית…"

בערך באותה עת היו בישראל שסברו כי מרחב התמרון של חיזבאללה הולך ומצטמצם על רקע מהפכת הארזים וגירוש הסורים מלבנון. על פי גישה זו שזכתה לכינוי "הצינורות המחלידים", הזמן והלחצים הפנימיים יסייעו בהגעה לפתרון מדיני של בעיית חיזבאללה ויפחיתו את מידת האיום הנשקפת מהארגון.

לצד הקולות הנשמעים כיום המתכתבים עם אותה תפיסה ממש, כדאי להאזין שוב להתייחסות טרייה של מזכ"ל חיזבאללה מהשבוע שעבר, בהתייחסו להסכם הגז בין ישראל ולבנון לארה"ב: "אם תשאל אותי עד איפה הים שלך מגיע? אני אגיד שהוא משתרע עד עזה…ביום שפלסטין תשוחרר לא נהיה חלוקים על הגבול הימי".

אם יש לקח היסטורי ממשברים אלו, הרי שהלקח הוא שחיזבאללה הוכיח פרגמטיות בכל הקשור למענה ללחצים פנימיים ואף נסוג מעיקרי אמונתו בזירה הפנימית, בעוד שהמשיך להתמיד במאבק בישראל. לקח נוסף הוא שכאן בישראל אין כל חדש וכל בדל סיכוי, קלוש, תלוש ותיאורטי ככל שיהיה להתמתנות אפשרית של חיזבאללה הופך מיד לאטריות מחוממות המוגשות למאזין הישראלי באריזה חדשה.

השפעת ההסכם על מעמד חיזבאללה

אחת הטענות שנשמעו ביחס לאופן שבו ישפיע ההסכם על מעמדו ועוצמתו של חיזבאללה הייתה שההסכם יחליש את חיזבאללה משום שיקטין את התלות בתמיכה האיראנית, יחזק את לבנון כלכלית ויחליש את יכולתו לצאת למלחמה, שכן זו תסכן נכסים כלכליים ומצב כלכלי משופר.

הטיעון נשען על הגישה המסורתית של זריקת כסף על הבעיה ומתן תמריצים כלכליים שנועדו לחזק כוחות מתונים, לצרף את המדינה הסוררת אל משפחת העמים ולהחליש את השפעתם ועוצמתם של הקיצוניים במשוואה. עם התזה הזו יש אינספור בעיות ואינספור דוגמאות המעידות על חוסר התוחלת שלה. גם כאן, מדובר בהלך מחשבה פנטסטי.

יש היגיון בסיסי בייצוב מערכת פוליטית באמצעות שיפור במצב הכלכלי, כאשר מדובר במדינות מתפקדות. אלא שעל פי כל אמת מידה אובייקטיבית מקובלת, לבנון אינה מדינה מתפקדת והכוח הצבאי החזק ביותר בה אינו הצבא כי אם ארגון טרור. חיזבאללה משמר חופש פעולה גם בהיבטים של שימוש אוטונומי לצרכיו במעברי גבול לצורכי הזרמת אמל"ח, העברת לוחמים, כספים וסמים. הארגון מתנהל באזורים נרחבים כריבון – גובה מיסים, מגייס תרומות, מקים מחסומי דרכים ועוד. אלו הן דוגמאות מתוך מגוון עצום של פעולות המקעקעות את סמכות המדינה על היבטי ביטחון חוץ ופנים.

עובדה זו אינה עומדת בפני עצמה וכפופה להקשר האזורי רחב יותר: חיזבאללה פועל בלבנון לא רק כמגן של אינטרסים צרים בשם העדה השיעית אלא תחת השפעת איראן ממנה הוא מקבל מימון, אמל"ח והכוונה אידיאולוגית. אלו המצפים שההסכם יהווה טריז בין לבנון/חיזבאללה ואיראן משליכים לזירה, שוב, טיעון חלול שלא ניתן לחשוב על שום דרך הגיונית להצדיקו. במיוחד בשל העובדה שאיראן ניצבת בפני התנגדות הולכת ופוחתת. משטר הסנקציות מתרופף וארה"ב אינה מעוניינת בעימות ישיר עם טהרן אלא מנסה לשלבה באזור כחלק מאסטרטגיה כוללת, אפילו בימים אלו בהם מתחולל באיראן גל נרחב של הפגנות נגד המשטר.

עוצמתו של חיזבאללה אינה מבוססת רק על עוצמה צבאית. לצד התקציב מאיראן, מנהל הארגון מערכת כלכלית חובקת עולם של עסקי סמים, הברחות, בנייה, ייבוא ועוד. מערכת זו מנותקת מהמשברים הפנימיים בלבנון. לחיזבאללה גם ייצוג משמעותי בבית הנבחרים בגוש המונה 61 חברי פרלמנט מתוך 128. עוצמתו הכלכלית וחופש הפעולה ממנו הוא נהנה מאפשרות לו לפעול באופן שונה מהותית מהממשלה, ולממש את העיקרון החמישי ("צדק חברתי") בדמות מפעלי צדקה, ניהול מערכת בנקאית מקבילה, התערבות בשוק האנרגיה ועוד.

לבנון היא מדינה רקובה ומושחתת בהיבטים הכלכליים, מדינה בה שקיפות, מנהל תקין וממשל תאגידי אינם קיימים. לבנון ממוקמת במקום ה-154 במדד השחיתות העולמי, מתוך 180 מדינות נדגמות, ומצבה בדירוג מידרדר בעקביות מאז 2012. אלו המבקשים לתאר תמונה עתידית לפיה כספים הנכנסים למדינה ימצאו את דרכם למטרות אזרחיות ראויות כגון תשתיות, רווחה, שירותים לאזרח, השקעה במגזר העסקי ועוד, צריכים להסביר מה בדיוק צפוי לשנות את המגמה ולהפוך את לבנון ממדינה בתהום הנשייה למדינה מתפקדת בה כספים המושקעים אינם מנותבים למקורבים או לטרור.

הניסיונות שנעשו במתווים דומים עם הרשות הפלסטינית הראו כבר שיותר משקשה להכריע טרור באופן צבאי, קשה עוד יותר למגר שחיתות מובנית וריקבון מוסדי. יש יסוד להאמין שהמשימה בלבנון קשה שבעתיים.

אם לקחת דוגמא מהעבר של ישראל ולבנון עצמן, קשה שלא להיזכר בתקוות השווא שתלו בברית עם הנוצרים בסוף שנות ה-70. הברית ששיאה הייתה כריתת הסכם שלום עם לבנון, נסמכה על כך שהנוצרים – בני בריתנו – ישלטו במדינה, יחניקו את האיומים על ישראל ויספקו לה את הביטחון והשקט. תקווה זו הסתיימה כידוע במפח נפש, בכישלון טוטאלי של האסטרטגיה ובהולדת הסכסוך עם חיזבאללה.

בכל הקשור להפחתת הסיכויים למלחמה בשל המחירים הכלכליים המאמירים שיהיו לכך עבור נסראללה, חשוב להזכיר כי חיזבאללה עצמו, ככל הנראה, אינו מעוניין במלחמה באופן מסורתי. קצרה היריעה לשטוח את הסיבות לכך אך חשוב לציין עובדה: חיזבאללה השיג את אשר הושג על ידי איום במלחמה ומבלי לירות כדור אחד, ויצליח לעשות זאת שוב כל עוד ישראל תיתפס כמי שבורחת מעימות.

במילים אחרות, מדיניות הפעלת הכוח של חיזבאללה אינה בעלת שני מצבים: היעדר אלימות מוחלט או מלחמה כוללת. כל עוד ישראל מצטיירת כמי שבורחת מעימות במחיר מופקע, אין לחיזבאללה שום צורך במלחמה כוללת והוא יכול לשמר את מעמדו כמגן לבנון הן כמי שעמד איתן מול ישראל והן כמי שנוהג באחריות ואינו מסכן שלא לצורך את לבנון במלחמה כוללת.

גם כאן ראוי ללמוד מהעבר. חיזבאללה נטל לעצמו חירות מבצעית גדולה בכל הקשור לפעולות לחטיפת חיילים בין השנים 2006-2000 ואף טרח להודיע שכך ינהג במסגרת "הדיאלוג הלאומי". גם אז, כזכור, היו שיקולים פנים-לבנוניים לטובת ריסון בפעילות מול ישראל (עד כדי כך שבישראל נטו לחשוב שחיזבאללה אכן יתקשה לפעול בכוחניות מול ישראל).

חיזבאללה חטף חיילים ב-2000, ניסה לחטוף ונכשל ב-2005 והצליח שוב ב-2006, מה שהוביל למלחמת לבנון השנייה, בניגוד להערכתו המוקדמת של נסראללה. אין שום ערובה או קשר סיבתי עתידי שניתן לבססו באופן אמין בין הסכם הגז, קיומה של אסדה, קיומן של הכנסות מהגז או מהשקעות זרות ובין הצרת חופש הפעולה של חיזבאללה והקטנת הסיכוי למלחמה.

מחיר מופקע

לארגוני מודיעין ותכנון צבאיים יש יתרון מובנה בקריאת מצב לטווח קצר. ככל שמאריכים בתחזיות, הולך יתרון זה ומתבטל. זו הסיבה מדוע אסטרטגיה טובה בנויה על אינטרס לאומי מובחן ומובהק, ועל הדרך הטובה ביותר לשרתו, ולא על משאלת לב המבוססת על ספק הערכה ספק נבואה של מגמות בצד השני.

התפיסה לפיה שיפור במצב כלכלי תוביל להתחזקות גורמים מתונים ובהתאמה להיחלשות גורמים קיצוניים תקפה, בערבון מוגבל, בתרחישים הלקוחים ממדינות מתפקדות. היא אינה יכולה לשמש כאבן-ראשה לאסטרטגיה כאשר מדובר במדינה נחשלת הלפותה בגרונה על ידי ארגון טרור רב-עוצמה הנשען על מעצמה אזורית סוררת החותרת להגמוניה אזורית.

אסטרטגיה כזו חייבת להניח מספר הנחות יסוד בכל נקודה בעץ ההסתברויות העתידי: אם רק חיזבאללה ייחלש, אם רק לבנון תאמץ רפורמות של הבנק העולמי, אם רק איראן תתמתן, אם רק יימצא גז או אם רק יפגע מטאוריט בבונקר של נסראללה.

יתרה מזו, הנחות היסוד הללו מניחות מציאות בה אין כוח המתנגד ליישומן. כאשר שבים אל קרקע המציאות, מוצאים שהכוח הפועל נגד המדיניות לא שינה את עמדתו כמלוא הנימה ביחס לישראל בכל שנות קיומו. העובדה שהוא נוהג בישראל זהירות ופעולה מדודה נובעת משיקולי רווח והפסד שלו, לא מכך שהצטרף לתכנית "עשרת הצעדים למעבר מקיצוניות למתינות".

הכמיהה להכרה כלשהי או למראית עין של נרמול יחסים מובילה אותנו פעם אחר פעם לאמץ גישה של מתן תמריצים לתוקפן. האמת הפשוטה היא שלמרות הפופולריות של השיטה באזור החיוג שלנו, השימוש בה כפרס למי שרוצה לחסל אותך באופן מוחלט, כאמצעי למיתון, מעולם לא השיג את התוצאה המקווה. לכל היותר, היא גלגלה את תפוח האדמה הלוהט קדימה, אל הקדנציה הבאה.

זה בסדר לפעמים לקנות קצת שקט במחיר נסבל. לעתים יש שיקולים רחבים לגיטימיים, אבל לספר לעצמנו כזו פנטזיה, רק כדי להכשיר תשלום מופקע עבור שקט עד לאחר הבחירות?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. באמצע המאה ה-19, פלשה מעצמת בריטניה לאפגניסטן.

    הבריטים נחלו הצלחה בתחילת הקמפיין (למשל, בקרב ע'זני', אשר ללא ספק הנו אחת ההצלחות המרשימות צבאית, של צבא בריטניה) ואף כבשו את אפגניסטן. אך תוך שנים בודדות ביותר, נסוג כל צבא בריטניה (מה שנותר ממנו, ליתר דיוק) מאפגניסטן, במה שנחשב כאחד האסונות הצבאיים הגדולים של המאה ה-19.

    בשנת 1938 בתאריך 29 בספטמבר, התקיימה ועידת מינכן הידועה לשמצה. זו הועידה, בה מסרו ראשי בריטניה וצרפת, את חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, מתוך מדיניות ברורה לפייס את היטלר. זו הועידה, אשר אחריה ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין נופף בנייר הסכם בהתלהבות והכריז כי הביא לעולם "שלום בזמננו". איך השלום הזה נגמר, יודע כל מי שלמד היסטוריה.

    המשותף ל-2 הדוגמאות לעיל (יכלתי לרשום יותר, אלה פשוט 2 הראשונות שעלו בראשי), היא הטעות הצבאית הנפוצה ביותר בכל היסטוריה – גם הצבאית וגם הכללית –

    אמונה, חסרת כל בסיס במציאות, שהאוייב שלך/הצד השני, חושב כמוך.

    שאותם דברים חשובים לו (כמו לך). שיש לו סדר עדיפויות זהה לשלך. שהדברים המשפיעים עליך, משפיעים עליו גם ובאופן דומה. שמה שמניע אותך, מניע גם אותו.

    אם נתייחס לרגע לדוגמא הראשונה (המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה), אזי מה שהביא למפלתם של הבריטים ולמה שנחשב כאמור, לאחד האסונות הצבאיים הגדולים של המאה ה-19 – לא הכוח הצבאי האפגני. הוא רק החלק האחרון במערכה, זה אשר קיבע בשטח, את מה שהוכרע מנטלית כבר קודם לכן. מה שגרם למפלתם של הבריטים, זו האמונה שלהם, שלתושבי מדינה ענייה, אלימה וברברית – אותם סדרי עדיפויות ואותה צורת מחשבה, כמו לאירופאים לאחר תקופת הרנסאנס.

    אך האפגנים היו רחוקים שנות אור ממה שהבריטים דמיינו. לדוגמא, האפגנים האמינו שאלימות הינה פתרון לגיטימי של סכסוכים – לא שימוש צבאי בכוח כיוצא מהכלל, אלא פשוט חודר הכל, אפילו ברמה הבינאישית הפשוטה ברחוב – ואם חזק לוקח מחלש את פרוסת הלחם האחרונה שלו, זו בעיה של החלש. יתרה מכך, הם ראו באי נקיטת אלימות, כאשר אפשר לפתור את הסכסוך גם בדרכים אחרות – כחולשה. האמינו ב"ערכים" שהיו זרים לגמרי לאירופאי הממוצע, כמו "כבוד המשפחה".

    אחת מנקודות המפתח במלחמה זו היה שוחד שהבריטים ניסו לתת/לקנות לאחד מראשי החמולות, מתוך המחשבה שכמות הכסף ששילמו לו "תסדר אותו עד סוף ימיו" ותגרום לו להעדיף את טובתו הפרטית – כמו שכל ארופאי היה בוחר אל מול הר כסף זהה – ולהפנות גב לחמולתו ולברית עם חמולות נופספות באותו אזור. אך מה שקרה, היה הפוך בדיוק מהציפיות הבריטיות. אותו אחד הזמין את משלחת המשחדים הבריטית לביתו. אירח אותם ווידא שבכוונתם לשלם לו, איזה סכום ותמורת מה בדיוק – וכאשר הבריטים, אישרו את כל הפרטים, הוא התנפל עליהם בסיוע רוצחים שהסתתרו בכל הבית והאזינו לשיחה ורצח את כולם [אני עדין] ולא נגע בכסף. ה"מוח" הבריטי לא יכל לדמיין מצב, בו אדם יעדיף מושג אמורפי וערטילאי, כמו כבוד החמולה שלו – על פני חיי מותרות עד סוף ימיו.

    כך בדיוק חשב צ'מברלין – שיש למנוע מלחמה, שמלחמה עולמית נוספת היא אסון ויש למנוע אותה אך זו בדיוק הבעיה – כך חשב צ'מברלין, לא היטלר.

    למעשה, זו אחת הבעיות האנושיות הנרחבות ביותר (המנהיגים פשוט גם סובלים ממנה – רק שהטעויות שהם עושים, הן כגודל אחריותם) – אנחנו בטוחים שהאדם השני חושב כמונו, שאותם דברים מעניינים אותו, יש לו סדר עדיפויות זהה והמניעים שלו זהים לשלנו. אפילו בחברה מערבית מתורבתת, באותה מדינה ובאותה שכונה, זה לא תמיד נכון. שלא נדבר על רוצח צמא דם, המופעל בידי איראן במטרה לזרוע אי סדר במזה"ת, במטרה להפנות את הזרקור מאיראן.

    זה לא נסראללה מדבר – זה יהיר לפיד אומר, מה הוא היה אומר לו היה במקומו של נסראללה. זה לא נסראללה מדבר – זה "גורמים בטחוניים" אומרים מה הם היו אומרים, לו היו במקומו של נסראללה ובכלל, לנסות למכור לנו (אזרחי ישראל) שהאינטרס הכלכלי יגבר, על מי שהראה לא פעם, שאין לו כל בעיה להחריב את לבנון – זה אבסורד, הנסמך על אמונה מטומטמת, לפיה לנו הישראלים, זיכרון קצר.

    רק מי שלא למד היסטוריה (ולמי שאין תעודת בגרות, ספק אם למד היסטוריה), יכול לעשות טעות כל כך בסיסית ביחסים בין בני אדם.

    עזרה לנוכל הסמולני: לא מסכים עם דבריי? חושב שאני טועה? כדי להוכיח את טעותי, פשוט השב על שאלה אלמנטרית: מה משך הזיכרון, אשר האלוף במיל' גיורא איילנד ואיתו, שרת התמרורים והתמרורות – חושבים שיש לציבור הישראלי, ע"מ שנשכח את הקשר בין הארכיטקט הקוסמי, חייל בצבא השמש ובעל אות שוקן למבצע סבונה, סגן חצי חוליה מצומצמת, אלוהי הקוסמוס והבריחה מלבנון לבין חוות שבעא?

    אפרופו נחיצות בשימור הנשק נגד ישראל, חטיפת שלושת החיילים ושאר מרעין בישין, כמו חיי הישראלים, אשר לא מעניינים את רוצחי ורוצחות הישראלים, תמורת פרסים מאוסלו.

    1. כמה מגוכח הוא ראש הממשלה היהיר שמדבר על ערכים משותפים עם מי שגדלו על ברכי הנצרות והאיסלאם אלפי קילומטרים מכאן בזמן שאינו מצליח למצוא ערכים משותפים עם מי שגדלו על ברכי אותה דת כמוהו(היהדות) באותה מדינה כמוהו(ישראל) כגון אנשי עוצמה יהודית.