כמו בוגי יעלון ויצחק מרדכי לפניו, גם גלנט עבר את אותו מסלול: מביטחוניסט ימני מוצהר למתנגד חריף של מחנה הימין
הבוגיזציה של גלנט
במאמר קודם סיפרתי על הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה "בוגי" יעלון, שעם אובדן תיק הביטחון שבר את הכלים ונשבע להפיל את נתניהו בכל מחיר. בשיא הקריירה שלו, אותן שלוש שנים בהן היה שר הביטחון תחת נתניהו, הוא היה חלק מהמעגל הסגור והקרוב ביותר של ראש הממשלה. מספר סקרים הראו על העדפה ברורה (בדיעבד שגויה) שלו בקרב מתפקדי הליכוד ביום שאחרי נתניהו, וגם נתניהו עצמו ראה בו יורש, על פי פרשנים מקורבים, שהזכירו זאת כבדרך אגב בתחתית הטורים. יעלון החל כסמן ימני חד משמעי, כזה שקורא לשלום עכשיו וירוס בכנס של 'מנהיגות יהודית', כשמשה פייגלין עוד היה בוגימן ימני רדיקלי, ולא קוריוז ליברטריאני, ושבשיאה של המתיחות בין נתניהו וממשל אובמה כינה את מזכיר המדינה קרי "משיחי ואובססיבי" ואמר עליו בשיחות סגורות "שייקח נובל וילך", מה שגרר סערה.
אבל ימי העבודה המשותפת תמו כשנתניהו העדיף את הרחבת הממשלה על פני האגו של יעלון. זה היה האות לפירוק השותפות בין נתניהו ויעלון, שהייתה רעועה עוד קודם על רקע נאום התהליכים של יאיר גולן ופרשת אלאור עזריה. הפירוק הוביל את יעלון לפרוש מהליכוד ומהכנסת, וללכת לדרך עצמאית, בלי הרבה הצלחה.
מאז יעלון רק הקצין, עם השוואות בין הליכוד לחמאס, רמיזות לפיהן נתניהו בגד בביטחון המדינה במסגרת פרשת הצוללות, והוא אף טען שפוטר כדי לאפשר את קיום העסקה (אף שזו נחתמה שלוש שנים לפני שבכלל הפך לשר הביטחון, ושיעלון התפטר, ולא פוטר), ולבסוף שלל אמירות בעד סרבנות פוליטית, האחרונה שבהן ממש לא מזמן אצל מורן אזולאי, פלוס השוואת צה"ל לנאצים.
מאז הספיק נתניהו לפתוח דף חדש עם גנרל חדש – יואב גלנט. גלנט פלרטט עם גורמים בליכוד על הצטרפות ממש מרגע שנבחר לכנסת, ודקלם את המנטרות השונות שהבוחרים רצו לשמוע כשזה התאים לו. אבל ירח הדבש המקצועי לא האריך ימים. גלנט זוהה על ידי מתנגדי הרפורמה (ובצדק) כחולייה חלשה בממשלה והפעילו עליו לחצים אדירים להתנגד לרפורמה המשפטית, מה שאכן קרה. גלנט יצא בנאום חריף נגד הרפורמה, ונתניהו פיטר אותו. התגובה הציבורית לפיטורים זכתה לכינוי "ליל גלנט" כשבבת אחת התגייסו בכירי המשק, ההסתדרות, ואלפי אזרחים מן השורה נגד המהלך, שבוטל בקול ענות חלושה. מרגע זה, גלנט הבין שיחד עם היועמ"שית, אותו נתניהו לא יכול לפטר, והאומץ גדל בהתאם.
מרגע שהבין שהוא "חסין" גלנט פעל באופן עצמאי ולעומתי. כן, בתחילת המלחמה העבודה עם נתניהו הייתה תקינה, אך במהרה גלנט חזר להתעמת. שר הביטחון לשעבר היה מתעמת תדיר עם חברי הממשלה, כאשר בכלל היה טורח להופיע בממשלה ולא בקבינט המצומצם בלבד, הוא איפשר לקצינים שעדכנו את הממשלה להימנע ממתן תשובות, תדרך באופן עקבי נגד ראש הממשלה, תוך כדי לחימה, מרח את הקמתה של אוגדה 96 על פני חודשים, והתעקש על מתווים בלתי הגיוניים מול החרדים. ההיגיון אמר שאם יפוטר בשנית, ליל גלנט ישוחזר בעוצמה זהה.
אבל זה לא קרה. קודם כשנתניהו הכריז על צירופו של סער לממשלה, ולאחר מכן בסבב התיקים שבו החליף ישראל כץ את גלנט בתפקיד. עכשיו משפוטר והוחלף, גלנט מסתמן כמי שילך בדרכו של יעלון: כבר לאחר פיטוריו הצהיר גלנט, במפגן של חוסר אחריות, שישראל צריכה לצאת מעזה וללכת לעסקה עם החמאס, ושכלל לא היה צורך ביטחוני בהישארות בציר פילדלפי, שבו כזכור, חוסל יחיא סינוואר. עוד קודם הבטיח גלנט שבכל חוק גיוס שיעלה יהיו לקואליציה רק 63 אצבעות, ובנאום הפיטורין שלו לא חסך במלל קפלניסטי. התנהלות זו משקפת דפוס מוכר.
כי זו דרכם של "הביטחוניסטים", כמו יעלון לפניו, ויצחק מרדכי לפניו, כך גלנט היה ביטחוניסט, לא יותר מדמות שאפשר לשים במשרד הביטחון, ושמשרד הביטחון הוא כל מה שעניין אותו. למעשה, ככל שהדבר נוגע לשרי ביטחון, ישנם רק שני סוגים של אנשים: רמטכ"לים שרואים בתפקיד את הדרגה הבאה, המשך טבעי של שירותם הצבאי, ואלופים – כולם אגב בליכוד – שהצטרפו לליכוד כי לא מונו לרמטכ"ל, וראו בתפקיד שר הביטחון פיצוי. עזר ויצמן היה הראשון, שרון בא מיד אחריו, עשרים שנה לאחר מכן היה זה יצחק מרדכי, ועד לאחרונה גלנט.
כולם בלי יוצא מן הכלל החלו את דרכם בליכוד, כולם התאימו את עצמם לצייטגייסט המקומי, וכולם נפלטו החוצה כשמעט האידיאולוגיה שלהם התבררה כהפוכה לחלוטין לזו של הבוחרים.
על רקע התפתחויות אלה גלנט צפוי להחליט על עתידו הפוליטי בשבועות הקרובים. כמו פטרונו אריק שרון, הוא לא בפוליטיקה כדי להיות ח"כ ולהצביע על תיקון לחוק המים סעיף קטן 15, או שבאמת יש לו מושג מה המשמעות של תיקון 56 לפקודת העיריות.
בפני שר הביטחון המפוטר עומדות מספר אפשרויות. הראשונה היא הישארות בליכוד והתמודדות מול נתניהו. לחלופין, גלנט יכול לפרוש מהליכוד על מנת להשתלב במערך האנטי-ביבי הבא. כראש מפלגה או כשותף, בין אם כחלק מ"מפלגת הימין המאוחדת" שמנסים להקים בנט, ליברמן ויוסי כהן, שרי ביטחון לשעבר וביטחוניסטים נטולי אידיאולוגיה גם הם, ובין אם במרכז-שמאל בתור חלק מנבחרת הקצינים הבאה שתוקם במודל "כחול לבן". בכל מקרה, גלנט מצטרף לרשימה לא קטנה של גנרלים שהימין אימץ רק כדי לגלות שהם השתמשו בו כקרש קפיצה יותר מאשר כבית פוליטי.
הגיע הזמן שהימין יתעורר וישאל את עצמו: למה בכל משרד אחר אפשר לסמוך על שרים שילמדו את התפקיד תוך כדי למרות שאינם אנשי מקצוע רלוונטי בעברם? בעיקר בהתחשב בעובדה שהיו שרים רבים במשרדים שונים שהוכיחו את עצמם כשרים טובים ואילו היו גנרלים רבים במשרד הבטחון שכשלו ושרי בטחון מוצלחים ללא רקע מתאים.
הינדסו לנו את התודעה שנים בשביל מערכת שרוצה שר מאתרג במקום שר מאתגר. מוכרחים לשים לזה סוף.
בדיוק כך. ומי שחושב שדיכטר הוא שונה מגלנט, שיחשוב שוב. ומי שחושב שיוסי כהן או כל גנרל אחר יתנהג אחרת, משלה את עצמו.
ולכן הליכוד צריך להתנער מגנרלים, ואנו מתפקדי הליכוד צריכים לא לבחור בהם בפריימריס.
סקירה קצרה, אבל אין בה כל חידוש וכל קורא מידה יכול היה לפרט אותה בשיחת מסדרון ללא כל קושי.
מהכותרת חשבתי שיהיה כן הסבר, עם תובנות עומק, על התופעה וסיבותיה. כך שנוכל ללמוד מזה לעתיד.
אפשר להצביע על משה ארנס שהיה שר ביטחון טוב, ללא רקע צבאי.
אפשר גם לנסות להצביע על אנשי ימין אמיתיים, ולא בלונים נטולי חוט שדרה לאומי, שיוכלו לשמש כשרי בטחון מוצלחים מתוך היכרות קרובה עם הצבא ויכולת ניהולית מוכחת שתאפשר להם לחולל בו שינויים.
אני מצליח לחשוב רק על שתי דוגמאות לשרים שנכנסו לתוך מערכת חזקה ש"אי אפשר לשנות" והצליחו לעשות בה שינוי כלשהו ולהטביע חותם:
1. איילת שקד – הצליחה להניע את גורמי הכוח במשרד להבנה שהם צריכים אותה. כך הצליחה להטמיע שינויים מסוימים בסדרי הדין ובמערכת המשפט ולמנות שופטים שנתפסו כ"שמרנים" בזמן המינוי.
2. איתמר בן-גביר: בלי ספק השר האפקטיבי ביותר בממשלה הנוכחית, אשר הצליח לקחת את המשטרה – ספינה גדולה (וכבר קצת מרקיבה), עתירת משאבים והשפעה – ולהטמיע בה שינוי עומק, באמצעות יצירת משוואה בריאה של קידום על בסיס ביצוע מדיניות של הדרג המדיני. על הדרך הוא הצליח גם לחולל מהפכה של ממש בשב"ס, והפך את "מערך ריצוי עונשי המאסר" לגורם אפקטיבי במיגור המוטיבציה לביצוע טרור.
בין השניים שהזכרתי, ברור שההישגים של בן-גביר עולים עשרות מונים על אלו של שקד, אבל לא בטוח עד כמה הוא היה יכול לפעול במשרד "רגיל" כמו משרד המשפטים, בו פקידים מתקדמים להם לאט לאט לפי ותק ותחומי מומחיות.
המסקנה שלי מכל הנ"ל היא שאם מישהו רוצה שינוי עומק בצבא, כך שיהיה צבא העם הפועל בהתאם למדיניות של הדרג המדיני ולפי רצונו של העם (הריבון הלגיטימי היחיד במדינה דמוקרטית), כנראה שאין מנוס מלפעול למינויו של איתמר בן-גביר לשר ביטחון.
זה אולי מרגיש ונשמע מופרך, אבל עד שזה יקרה אנחנו נסבול (ונשלם מחירים בדם) מכל היעלונים, הגלנטים, הכצים, הדיכטרים… וכל שאר החבר'ה שמגיעים מראש עם אג'נדה פרווה וממש לא באים לשנות. המטכ"ל של וקסנר ותבוסתנות מר"צ ובג"צ ימשיכו להוביל את צה"ל ומערכת הבטחון, ואת המחיר כמובן נשלם רק אנחנו.