המשבר החריף מול היועצת המשפטית לממשלה מחייב פתרון מבני
בימים האחרונים עלתה לכותרות סוגיית היועצת משפטית לממשלה. הגזר קם על הגנן והתפקידן שאמור לייעץ לממשלה בפרשנות החוק הפך למעין 'בג"ץ של מטה' שבולם החלטות ממשלה, ומונע הוצאה לפועל של צעדים אשר נתפסים בעיניו כ"בלתי חוקיים". לכאורה, נשמע מצוין. כולם מסכימים שיש צורך בפיקוח על הממשלה כדי להגן על האזרח הקטן. לא?
סניף של בג"ץ בתוך הרשות המבצעת
הבעיה היא שכבר קיים גוף שאחראי לקיים ביקורת שיפוטית על צעדי הממשלה – בג"ץ. אחד מתפקידיו של בג"ץ הוא להגן על האזרח מצעדים בלתי חוקיים של הממשלה. ביצעה הממשלה צעד שאיננו חוקי – בג"ץ יבטל את ההחלטה. אין צורך בעוד "שומר סף" שיבלום החלטות ממשלה עוד לפני שהן מגיעות לדיון בבג"ץ. לא זאת אף זאת – כשבג"ץ שוקל לבטל החלטת ממשלה, הוא מקיים דיון מעמיק בהרכב של מספר שופטים, בעוד היועמ"ש יכול לבטל החלטות ממשלה על דעת יחיד. לפיכך, הבעיה הראשונה בהגדרת התפקיד הנוכחית של מערך היעוץ המשפטי לממשלה היא מהותית-אידיאולוגית: בתצורה הנוכחית, היועמ"ש מהווה סניף של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת. המצב הזה פוגם בעקרון הפרדת הרשויות, ומהווה משוכה מיותרת ופחות טובה מזו שמציבה הרשות השופטת, ביישום מדיניות הממשלה.
לאחוז בחבל בשני קצותיו
בעיה נוספת בתפקיד היועמ"ש נעוצה בכך שמדובר, למעשה, בשני תפקידים אשר בחטא מוזגו לתפקיד אחד. מצד אחד, היועמ"ש אמור לייעץ לממשלה בפירוש החוק ולייצג אותה מול בג"ץ כאשר קיים חשד שהממשלה ביצעה צעדים שאינם חוקיים. מצד שני, היועמ"ש רשאי להגיש כתבי אישום נגד חברי אותה הממשלה שהוא אמור לייצג בבית המשפט. בתיאטרון האבסורד שנקרא הפוליטיקה הישראלית היועמ"ש יכול לפתוח את היום בישיבה בה עליו לעזור לראש הממשלה להוציא לפועל את מדיניותו, ובערב אותו היום לטעון כנגד אותו ראש ממשלה בבית המשפט. מדובר בשני תפקידים חיוניים מאד אך מנוגדים אשר אף אדם, מוכשר ככל שיהא, לא יכול לבצע במקביל בלי להיכשל באחד מהם בעל כרחו.
המחליט המשפטי לממשלה
לא בכדי נקרא התפקיד "יועץ". כשחושבים על כך שהיועמ"ש נדרש לסייע לממשלה ביישום מדיניותה ולייצג את עמדתה מול בג"ץ, הדבר המתבקש הוא שימלא את התפקיד הזה אדם שרואה עין בעין עם אותה ממשלה, המתפקד כיועץ ולא כפוסק דין. חשבו על המצב ההיפותטי הבא: ממשלה א' ממנה יועמ"ש ולאחר מכן מתפרקת ומוחלפת על ידי ממשלה ב' מהמחנה השני. איך יוכל יועמ"ש שמונה על-ידי ממשלה א' לעזור לממשלה ב' ליישם מדיניות הפוכה מזו של הממשלה שמינתה אותו?
המדליק נר מנר – זה דולק וזה אינו חסר
אם נסכם את האמור לעיל, במצב הנוכחי היועמ"ש מחזיק בשני תפקידים סותרים ועמוסים מאד (כל אחד מהם לחוד): מחד, אכיפת החוק והעמדה לדין של העוברים עליו (לרבות חברי ממשלה), ומאידך פירוש החוק ופיקוח על הממשלה באופן המקביל לחלוטין לבג"ץ, אך פחות דמוקרטי ממנו (דעת יחיד אל מול דעת רוב). הפתרון המתבקש, אפוא, הוא פיצול תפקיד היועמ"ש לשתי התכולות הללו באופן שייטיב עם כל אחת מהן: פרקליט המדינה ישמש כסמכות העליונה לאכיפת החוק במדינה וימונה באופן בלתי פוליטי (למשל על ידי הועדה לבחירת שופטים), והיועץ המשפטי לממשלה, אשר יהיה מינוי פוליטי, יספק לממשלה יעוץ בפירוש החוק וייצג אותה בבג"ץ. באופן הזה הביקורת על הממשלה נשמרת על-ידי בג"ץ, אכיפת החוק (גם כנגד חברי הממשלה) מבוצעת על ידי גורם בלתי פוליטי, ולא מתקיים ניגוד עניינים בין הגורם שאחראי להחיל את הדין על חברי הממשלה לגורם שאמון על ייצוגה המשפטי.
בשורה התחתונה, השאלה המעניינת היא לא אם היועצת המשפטית הספציפית הזו מועילה או מזיקה, אלא אם תפקיד היועץ המשפטי כפי שהוא מוגדר כיום מחזק או מחליש את הדמוקרטיה הישראלית. לצערי התשובה לשאלה הזו היא פשוטה. לשמחתי – גם הפתרון.
