המלחמה בחזית עזה מתנהלת במשך שנה ללא תכלית רלוונטית וללא תכניות אופרטיביות מתאימות והתסכול בשטח בולט. תחקיר חרבות ברזל של ‘מידה’, חלק שני
זהו החלק השני בסדרת התחקירים שלנו על המלחמה, החלק הראשון כאן: "אם היינו מותקפים על ידי צבא אמיתי – אין סיכוי שהיינו מוכנים למלחמה".
"אוגדה 162 בשליטה מבצעית בג'באליה” כך הודיע מפקד אוגדה 162 תא”ל איציק כהן בתדרוך לכתבים. "ג'באליה היא לא הג'באליה שהייתה, הרגנו בג'באליה מאות מחבלים ועצרנו כ-500 חשודים בפעילות טרור שחלקם לקחו חלק באירועי השביעי באוקטובר”. אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר זה לא מקרי. עוד מספר שבועות נציין את יום השנה להצהרה הזו, שניתנה ב-19 בדצמבר 2023 לאחר שהסתיים מה שהפך להיות "קרב ג'באליה הראשון” במלחמת חרבות ברזל.
כמו בלופ אינסופי צה”ל מוצא את עצמו נלחם שוב ושוב באותם מקומות. העונה אותה עונה, האוגדה אותה אוגדה, הלוחמים אותם לוחמים, המקום אותו מקום, והלחימה אותה לחימה. למרות ההצהרה לפני שנה ש”לחימת כוחות האוגדה הביאה לפירוק היכולת הצבאית של חטיבת צפון העיר עזה”, ג'באליה עדיין שורצת מחבלים, לוחמים נופלים בקרב, ושאלת תכלית המבצעים מרחפת מעל הכל.
"לא הייתה אז הבנה של האויב והטיפול במרחב התת קרקעי” אומר לנו קצין בכיר באחת מהחטיבות המתמרנות הסדירות שלוחמות ברציפות מאז פרוץ המלחמה. לדבריו, "התייחסנו אל התת קרקע כאל מחסה של האויב, משהו שיכול להיות איום על כוחותינו, אבל לא כמרחב אסטרטגי שצריך לטפל בו באופן יסודי”. הכוחות ראו בפירים ובמנהרות משהו שצריך להיזהר ממנו, ולמנוע ממחבלים להשתמש בו כדי לפגוע בכוחות ולחטוף חיילים, אבל לא נעשתה פעולה שיטתית וסדורה לטהר ולהשמיד את מערך המנהרות של החמאס באזור.
התוצאה הייתה שלמרות שורה של קרבות קשים, הרג מחבלים והרס רב, החמאס השתקם במהירות באזור עד שהיה ברור שהמערכה בצפון הרצועה עוד רחוקה מסיום.
כזכור, בינואר שעבר שוחררו רוב כוחות המילואים שפעלו ברצועה, תוך שהצבא מכריז על כך ש”החל בשלב חדש ופחות אינטנסיבי בלחימה”, זאת, כחלק מתכנית השלבים של צה”ל למערכה בעזה שכללה שלב "עצים” שבו כוחות רבים תמרנו בשטח וכבשו את צפון הרצועה, ולאחריו שלבים "עצימים” פחות, שכוללים פעולות בדרום הרצועה ופשיטות ממוקדות. בהתאם לתכנית הזו, במהלך דצמבר כוחות אוגדה 98 החלו במתקפה על חאן יונס, כאשר ההנחה הייתה שרוב הפעולה בצפון כבר הסתיימה.
אלא שהשיקום המהיר של החמאס שיבש את התכניות ואת המעבר בין השלבים. מסמכים פנימיים של צה”ל שנחשפו ב‘מידה‘ תיארו את השיקום של החמאס בצפון הרצועה, שכללו בין היתר שירותים מוניציפליים והשתלטות על הסדר הציבורי. על פי המסמכים הללו, כבר בתחילת פברואר, כחודש לאחר יציאת מרבית הכוחות, נעלמו מהשטח הפגנות נגד החמאס וביטויים אחרים של התנגדות לארגון הטרור. אחת התופעות הקשורות לכך הוא השתלטות החמאס על הסיוע ההומניטארי שהופנה לצפון הרצועה, והפסקת תופעת הביזה.
כך שבחודשים אלו היה כבר ברור שנדרש מבצע "עצים” נוסף בצפון הרצועה, כדי לטפל בבעיה מן השורש. ובמאי, במקביל לתחילת התמרון ברפיח, אוגדה 98 תקפה בשנית את ג'באליה. הפעם, ההצהרות היו יותר מתונות: "אנחנו במלחמה שאמרנו בהתחלה שהיא תהיה ממושכת. התחפרו כאן שנים להגנה, ולא מפרקים את זה בשבוע וגם לא בחודש”. אמר הרמטכ”ל הרצי הלוי בביקור בחפ”ק האוגדה בשטח, והסביר: "המשימה היא להרוג כמה שיותר מפקדים, כמה שיותר מחבלים, להשמיד את התשתיות”. כל המכלול הזה, שעוד נשוב אליו בהמשך, "יעזור לנו גם ללחוץ להביא חטופים חיים”.
לוחמים ששירתו בשלב זה של הקרבות – מה שמכונה "קרב ג'באליה השני” – מתארים סוג אחר של לחימה, לאחר שהופקו לקחים רבים מהמערכה בחאן יונס. "הם עשו ממש אוניברסיטה על זה ופיתחו דוקטרינה של טיפול בתת הקרקע, השמדה שלו וטיהור”. אומר לנו מפקד פלוגה ביחידת מילואים מובחרת. "אז נכנסנו בצורה מסודרת ושיטתית וטיפלנו בזה בפעם ההיא כמו שצריך, כולל בחלקים מהאזור שלא נכנסו אליהם בפעם הקודמת”. לדבריו, הם עמדו מול התנגדות רצינית. "האויב במזרח היה יחסית חלש אבל ככל שהתקדמנו פנימה ראינו שמדובר בכוחות רציניים יותר וחזקים יותר והתחלנו לחטוף מהם. היינו מופתעים שזה מקום שבו צה”ל כבר בעצם היה כמה חודשים לפני כן”.
קצין באוגדה שהתראיין בתקשורת תיאר את היערכות החמאס במקום: "זו לא הגזמה, כמעט בכל בית ומבנה שם הכינו מראש למחבלים נשק ואמצעי לחימה רבים, כשיטה… רקטות RPG, עמדות תצפית, קלאצ'ים ותחמושת, והמון מטענים גדולים מוסלקים בתוך קירות”. נדמה שצה”ל לא הבין עם מה יש לו עסק, באחד הדיווחים תואר כי הצבא התכונן ללחימה מול גדוד אחד של חמאס, ורק לאחר תחילת הפעולה התברר שמדובר בשלושה גדודים לפחות.
בסוף מאי הודיע דו”צ כי כוחות צה”ל "השלימו את משימתם במזרח ג'באליה”, אבל כפי שאנחנו כבר יודעים גם הקרב הזה לא היה סוף פסוק.
"היינו בהלם שמוציאים אותנו. לא הבנו למה”, אומר לנו מפקד הפלוגה שעמו שוחחנו. "היה ברור שלא סיימנו שם את הכל ושיש עוד הרבה עבודה. אמרו לנו: ‘המשך יבוא'.” כפי שהתברר לאחר מכן אוגדה 98 נאלצה לצאת מהקרבות כדי להתפנות למה שנודע כ”מבצע ארנון” בו חולצו חטופים מדיר אל באלח במרכז הרצועה בחסות תנועה מהירה של כוחות האוגדה, אבל ג'באליה הוזנחה בשנית. "יכלו להשאיר חטיבה בג'באליה ואז לחזור ולסיים את העבודה. עד היום אני לא מבין מה עשינו שם בעצם” אומר לנו הקצין. בשורה התחתונה, בסוף מאי צה”ל יצא שוב מהאזור, והחמאס חזר להשתקם. "לא פינו את האוכלוסייה, לא טיפלו בחמאס עד הסוף, מה חשבתם שיקרה?”.
הפעולה כעת בג'באליה היא השלישית במספר. והפעם אומרים בצבא שזה "פעם אחרונה ודי”. פועלים לרוקן את האזור מאוכלוסייה ולסיים את העבודה שלא הסתיימה במאי. וגם הפעם עוצמת ההתנגדות של החמאס מפתיעה. אחרי שנה, האויב למד את צורת הפעולה של צה”ל והוא מגיב בהתאם, והשאלה היא מה צה”ל והממשלה רוצים להשיג.
הבעיה המערכתית
שאלת תכלית המבצעים עולה כמעט בכל שיחה גלוית לב עם קצינים ומפקדים המשרתים בעזה, בסדיר ובמילואים. אחרי שנה של פעולות התקפיות, ישנה ציפייה להכרעה, להישג בר מדידה ולהבנה של נקודת הסיום של המלחמה. אבל אין.
התחקיר שלפניכם מבוסס על שיחות שהתקיימו בשנה האחרונה עם מספר רב של קצינים ולוחמים ששירתו בשלבים שונים של המלחמה בעזה. בפגישות שהתקיימו בשלל תחנות דלק ובמקומות שונים בדרום, מפקדים בכירים פינו לעצמם זמן יקר כדי לחשוף בפנינו את האמת. "הציבור חייב לדעת מה קורה פה”, זה משפט שחזר על עצמו "אחרת לא נדע גם איך להשתקם”.
"נכנסנו לג'באליה פעם שלישית עכשיו לשם מה? מה התכלית של הפעולה הזאת?” הדובר הוא קצין מטה בכיר באחת החטיבות המתמרנות שכבר הספיק לראות הכל בשנה האחרונה. השיחה עמו נפתחת בסערה, וניכר שהוא חיכה להזדמנות לחלוק את תובנותיו עם הציבור. "לדרג המטכ”לי יש חובה להציג תכלית אסטרטגית למבצעים. הדרג המדיני קבע הפעם, לדעתי בפעם הראשונה, מטרות ברורות מאוד למלחמה – להשמיד את חמאס ולהחזיר את החטופים. אבל הדרג המטכ”לי לא תרגם את זה לתכלית אסטרטגית מבצעית”, הוא אומר. לדבריו הדבר היה ברור כבר בתחילת המלחמה בשיחות שהיו להם עם הרמטכ”ל הלוי ועם קצינים בכירים אחרים. "אני הבנתי מהשיחה שהוא אומר לנו חבר'ה עוד גם שלוש וארבע שנים צריך לתת פה מכות. לא האמנתי שאני שומע את זה. חשבתי שאנחנו הולכים פה להכרעה, לא להמשיך רצף בט”ש”.
על מנת להכריע צריך לזהות את נקודות התורפה של האויב, את הנכסים החיוניים שלו ולפעול נגדם בעוצמה ובמהירות. אבל הבחירה באסטרטגיה של התשה מול ארגוני הטרור זה חלק מהקונספציה שהובילה אותנו עד כה. "לחימת התשה עם גרילה, עם טרור, זה מה שהאויב רוצה. כמה שהלחימה תהיה יותר ארוכה אז הוא ישחוק אותך בהישגים, באבידות, הוא מאוד מרוצה מזה”.
המפקד הזה הוא לא אחד ששותק, והוא לא שמר לעצמו את הביקורת הזו. אלו שאלות שהוא העלה לדבריו לכל אורך הדרך אך לא קיבל תשובות. "אני תמיד שאלתי את עצמי כל הזמן מה התכלית? היו לי על זה גם כמה פעמים ויכוחים בדיונים מול האוגדה והמפקדים שלי כולל בצעקות, אני אומר להם תגידו לי רגע, נהרגו לי לפני שעתיים שני חיילים, מישהו יודע להסביר לי מה התכלית, על מה הם נהרגו מה אני יכול להסביר למשפחה שלהם על מה הם נהרגו? כי הם קידמו אותנו לניצחון? הם נהרגו בבתים שסרקנו אותם כבר מאה פעם! זה דבר שמאוד חסר לי שאין תכלית, אין משהו שאתה מבין שאם אתה עומד במשימה, עוד משימה ועוד משימה, בסופו של דבר זה יקדם מטרה אסטרטגית וזה יביא להכרעה. לא, זה לא קיים”.
"התחושה שלי הייתה שהצבא מייצר מבצעים לשם המבצעים כדי שתהיה פעילות בשטח שתיצור לחץ על החמאס, שאולי יביא בסוף לעסקה”, אומר לנו מפקד גדוד שלחם במספר גזרות בסבבים שונים ברצועה שאף נפצע באחד הקרבות. "אבל בעצם אין להם מטרה אסטרטגית”.
בינואר הוא ועוד כ-100 מפקדי גדודים נפגשו עם הרמטכ”ל והציגו בפניו דרישה להוביל את המלחמה לניצחון. התשובה שקיבלו הפתיעה אותם קשות. "הוא שאל אותנו ‘מה זה ניצחון'?” אומר לי הקצין. "היינו בהלם. אין להם באופק הדמיון בכלל אפשרות של הכנעה וניצחון על החמאס. התחילו לספר לנו סיפור על ‘פירוק' ו'מיטוט' במקום לעמוד על תוצאות ולדבר על ניצחון”. לדבריו הוא שוחח גם עם אלוף פיקוד הדרום פינקלמן על העניין הזה. "שאלתי אותו איך אתה רואה את המצב עוד חצי שנה? הוא ענה לי – לא יודע”. המסקנות שלו עגומות: "הם מצפים שהדרג המדיני ישחרר אותם מהשאלות האלה בכך שיחתום עסקת חטופים ויסיים את המלחמה. הם בכלל לא חשבו שהמשימה שלהם היא לנצח ברמה הצבאית”.
ג'באליה הפכה לסמל של הכשלים במלחמה ואין פלא שהיא עולה שוב ושוב בשיחות. "בוא נגיד שאם חזרנו פעם שלישית עכשיו לג'באליה ונהרגים לנו מטובי לוחמינו, אחרי שכבר הצהרנו כמה פעמים שחטיבת ג'באליה הוכרעה, אז כנראה שאנחנו שיקרנו לעצמנו”, הדובר הוא קצין מטה בכיר המשרת גם באחת החטיבות המתמרנות שלוחמות ללא הפסקה מפרוץ המלחמה וגם השיחה איתו נפתחת בסערה.
לדבריו, בניגוד לטענות של דובר צה”ל, למעשה השכונה מעולם לא נכבשה עד הסוף. "כשהיינו שם פעם ראשונה המשימה הייתה כיבוש וטיהור המרחב. אבל בפועל, אף אחד לא נכנס לג'באליה, לא נכנסו לג'באליה. רק לפאתים. במחנה הפליטים עצמו, שהוא הליבה, רגלו של חייל צה”ל לא דרכה. לא אז, ולא היום”.
כאן נעוץ הכשל: "אם המשימה הייתה כיבוש, למה עזבנו את ג'באליה? לא כבשנו. כיבוש, הרעיון בסוף זה לטהר בית בית”. וזה הכשל הבסיסי של כל השלב הראשון במלחמה. "ג'באליה זה לא רק ג'באליה, זה שאטי, דרג' תופאח, סג'עיה, אל עטאטרה, זיתון, כל המקומות, המקומות האלה צה”ל היה בהם. כל ארבעת החודשים הראשונים שצה”ל הגדול היה בתוך עזה, היינו בכל המקומות האלה. כאילו לא עשינו כלום. אחרי שנה וחודשיים נאלצנו לחזור חזרה לג'באליה. ועוד פעם, מחבלים, במקומות שכבר היינו, כבשנו, נלחמנו, מתים שם לוחמים. זה ניהול כושל ברמה הכי קשות”.
"למה?”
"זה כי הניהול של המלחמה הוא לא מקצועי. כיבוש לוקח זמן, לוקח כוחות ומשאבים. כיבוש מסתיים בטיהור מרחב. אם לא טיהרת את המרחב – שזה אומר שעברת בית בית, וידאת שאין מחבלים – לא עמדת במשימה. כי אם באת לכבוש ויצאת והמחבלים חזרו, אז לא כבשת. אז אפשר להגיד שהכרענו והכרענו והכרענו, אבל אין דבר כזה משימה להכריע. זו לא משימה צבאית מקצועית. בשביל לבצע משימה אני צריך הישג נדרש. אתה יכול להגיד לי השמדה, כיבוש, ניטרול. צריך משהו מדיד שאני יודע לבצע אותו. אז אין דבר כזה הישג נדרש הכרעה, זה לא מושג מקצועי. הרמטכ”ל יכול להגיד שמשימתו היא להכריע את ארגון החמאס, אבל הוא צריך להגיד אוקיי, לפרט. מה זה אומר? מה אתה רוצה ממני?”
"אז אתה אומר שלא היה הישג נדרש בכלל בשלב הראשון של המלחמה?”
"היה הישג נדרש אבל אף אחד לא התכוון לעמוד בו בפועל. כמו כיבוש וטיהור המרחב, ולא עשו את זה בעצם. עכשיו אם אתה מגדיר לי שאני צריך לכבוש את ג'אבליה, אבל לא הגעת ל-90% מג'באליה, איך אתה אומר שהכרעת? מה עשית? לא טיהרת, לא כבשת. לא עשית בפועל. ואפילו לא נכנסנו לרוב השטח. אז למה לקחו אותנו לשאטי? למה לא סיימנו את ג'באליה אז?”
הבעיה לדבריו חמורה אפילו יותר. מכיוון שהשכונות בעזה מעולם לא נכבשו ולא טוהרו, למחבלים תמיד היה מפלט. "מה שהיה בכל הלחימה בהתחלה, זו תופעת הבלון. אתה לוחץ בבלון מצד אחד, אתה אולי חושב שאתה לוחץ, אבל האוויר עובר לצד שני, ושם הוא מתנפח. וכשאתה לוחץ שוב על הצד השני האוויר חוזר לצד הראשון. ראינו שככה עובדים המחבלים. אנחנו תוקפים בג'באליה הם עוברים לשאטי, באים לשאטי הם חוזרים לג'באליה, וכן הלאה בכל השכונות. הבנו את זה בזמן אמת. הבנו את זה מיד. למה אמרו לנו לצאת משם? למה הפיקוד הוציא אותנו מג'באליה לפני שנגמרה העבודה?”
כל זה קרה בשלב ה”עצים” של המלחמה, שבו חלק גדול מהצבא לא פעל בעזה. מי שלחם בשלב הזה היו אוגדה 162, אוגדה 36 ואוגדה 252. עוד שתי אוגדות, 98 ו-99, שנחשבות לעילית של הצבא, ישבו בחוץ במשך חודשים ארוכים ולא עשו כלום. "ישבו חטיבות שלמות, אוגדות שלמות, ישבו על התחת, ולא עשו כלום. יכלנו לעשות הרבה יותר ממה שעשינו בהתחלה. סתם בזבזנו זמן יקר, והתוצאה ברורה”.
התסכול הזה עלה במיוחד בקרב משרתי המילואים, ששוחררו בבת אחת בתחילת ינואר, בלי שלמעשה הסתיימה המלחמה. "שחררו אותנו בינואר כי מישהו החליט שצריך לשחרר את המילואים”, אומר לנו קצין מטה בחטיבת מילואים שתמרנה בצפון הרצועה. "לא עמדנו במטרה, לא השמדנו את החמאס ולא שיחררנו את החטופים. כולנו מבינים את זה שלא עמדנו במשימות שלנו. מה שכן, עמדנו במשימות הטקטיות שנקבעו לנו. הגענו עד לקו שהיינו אמורים להגיע אליו במסגרת לוח הזמנים שנקבע. אבל זה לא מספיק”.
כך למשל בחטיבה שפעלה בבית חאנון, לא היתה משימה מוגדרת. "אמרו לנו לטהר ולהשמיד. נכנסים, נלחמים באויב, מטהרים פירים, מפוצצים מבנים… מנקים שטח. להגיד שהייתה משימה מסודרת עם הישג נדרש ולו”ז? לא. לא היה. לא היה יעד”. ואיך יודעים אם עמדו במשימה אם לא היה יעד? "לא יודעים. כל מה שעשו, הוא ספירת מלאי של הפירים והמנהרות שהושמדו וכדומה. ב-10 לדצמבר הסתיימה המשימה והחטיבה יצאה”.
מדוע?
"שאלה מצוינת, לא יודע. קיבלנו פקודה לסיים”.
"האם עמדתם במשימה?”
"אם אתה לא יודע מה המשימה המוגדרת איך אתה יכול לעמוד בה?”
אם המשימה היא גם השמדת כוח, אז אתה יכול להגיד לדוגמא השמדנו 60% מהכוח, פוצצנו 60% מהפירים. עמדנו במשימה. היה משהו כזה? כשהמח”ט התחיל מה הוא רצה לראות בסוף?
"אתה שואל שאלה מדויקת שאין לי תשובה מדויקת. בסוף האירוע היה סיכום של כמה מטרות הושמדו וכמה יעדים החטיבה עמדה בהם וכו'. להגיד שזה המטרה או המשימה שהוצגה לנו מראש? לא”.
מג”ד בחטיבה אחרת השיב לשאלה הזו בשלילה מובהקת. "לא. אני יודע שלא. לא הייתה משימה מוגדרת”. ההגדרה הרשמית הייתה "השמדת תשתיות וטיהור המרחב”. אבל "אף אחד לא אמר לך השמדת 90-80% מהתשתיות, וגם אם אומרים לך, אז אוקיי, מה לא השמדנו? איך אתם יודעים? אז אנחנו מרגישים שיש עוד מחבלים בשטח, אין איזו משימה מוגדרת. לא היה מודיעין. אף אחד לא אמר כמה תשתיות יש בשכונת שייח רדואן לדוגמא, וברגע שתסיימו את כל הדבר הזה, אז תסיימו. אנחנו לא יודעים. אז הרגשנו שעשינו עבודה מאוד חשובה ובאמת נלחמנו, היה לנו לא מעט היתקלויות, לא מעט לחימה, פצועים והרוגים, אבל בסופו של דבר – אני יצאתי עם תחושה של החמצה, שאפשר עוד”.
לדבריו, ההחלטה לשחרר את המילואים הגיעה בהפתעה. "בסוף אני הייתי מאוד מתוסכל מזה שהוציאו אותנו. אמנם אנחנו שלושה חודשים נלחמים ונלחמים קשה. אתה גמור, כן? אבל מצד שני אתה אומר, יש פה עוד מחבלים”.
לפי עדותו, גם ביום האחרון של הלחימה, כשהם בניתוק מגע ונעים לאחור, הם נתקלו עוד באויב באזור שאמור להיות סטרילי: "אני אגיד לך שביום לפני שיצאנו, דילגנו אחורה קווים, אז אני נכנסתי לבית והיו בו שני מטענים, אחרי זה הלכתי לעוד פינה – גם שם היו מטענים, וזה כביכול מאחוריי. הלכנו אל הקמ”ן וראינו שלפני 5-4 ימים הניחו לנו שם את המטענים האלה. זה כביכול שטח שעברנו אותו. מבחינתי השטח הזה מאחוריי, הוא כבר כביכול מטוהר, אבל מסתובבים שם מחבלים”.
נושא תפיסת השטח וטיהורו עולה שוב ושוב בשיחות עם לוחמים ומפקדים בשטח. "אחד הדברים שלא הבנו ובשלב מסוים התחלנו לדבר עליהם בחמ”לים, הוא למה כל כך מעט שטח?” אומר לנו מפקד פלוגה שעמו שוחחנו, "בסוף אתה נכנס לצפון הרצועה, ושתי אוגדות עושות איגוף ונפגשות, אבל לא ניקינו את כל השטח. ואז יוצאים להפוגה ופשוט נסוגנו, ואז היינו צריכים להיכנס בחזרה. אתה אומר למה חוזרים? ככל הנראה הולכים לנקות את השטח. ואז אתה רואה שזה לא קורה, וזה מתעכב, ואנחנו נמצאים באותם שטחים, ואז לא רק זה, אלא אנחנו מקבלים משימה על שטח שכבר היינו בו. עכשיו יש שם אויב ויש שם פירים כי הם ניצלו את ההפוגה להתחזק”.
חוסר התכלית שבמשימות הללו הציקה לקצינים ביקורתיים עם חושים חדים. "אז התחלנו את הבט”ש בעצם אבל מה קורה עם השטח שלא נוקה?”
אחת ההשלכות של היעדר משימה ברורה היא שביחידות שונות פירשו את המשימה באופן שונה. בעוד שחלק מהיחידות עסקו באינטנסיביות בהשמדת תשתיות וטיפול במנהרות, יחידות אחרות שיש ברשותן יותר כלי רכב משוריינים, התמקדו בהגעה לנקודות מסוימות ובהרג מחבלים. "נסעו קדימה הגיעו ליעד, הרסו בדרך ועשו בלאגן, אבל בעצם לא טיהרו את השטח מאחוריהם”.
במקרה אחר המשימה הייתה להרוס מן היסוד את שכונת סג'עייה, לצד הוצאת גדוד החמאס שם מכשירות, במה שנקרא בהומור "תמ”א 36” על שם אוגדה 36. קו הבתים של השכונה שניתן לראות מהיישובים הישראלים נהרס כליל, במטרה לטהר את הפרימטר ולהסיר את האיום מעל היישובים. אחד התיאורים הוא של מפקד האוגדה עומד בנחל עוז עם משקפת ובודק האם רואים עוד מבנים עומדים שצריך להשמיד. "היה ברור שרוצים להשיג כאן סוג של תמונת ניצחון, אבל האם זה באמת ניצחון?”.
לא היו תוכניות לכיבוש עזה
אחד הכשלים הבסיסיים הוא שצה”ל הגיע למלחמה בעזה בלי תכניות מתאימות. במשך השנים שלפני המלחמה תשומת הלב הוסטה צפונה, והאוגדות הסדירות של צה”ל תכננו והתאמנו למתווים בלבנון. וחמור יותר, התכנית שהייתה לצה”ל בגזרה הזו בוטלה כשאליעזר טולדנו היה אלוף פיקוד דרום.
"הייתה לנו תכנית לכיבוש עזה שהכרנו אותה כהלכה, אבל היא בוטלה", אומר לנו קצין מטה בחטיבות המתמרנות. "התכנית המקורית הייתה הפוכה ממה שבוצע – לא ללכת על המעטפת, נצרים, ציר החוף ואז לעבוד פנימה אלא לרוץ דבר ראשון למרכז העיר ואז לעבוד משם החוצה. זו הייתה תכנית טובה שיכלה גם להביא הישגים. אבל זרקו אותה לפח ונשארו עם תכנית מוגבלת ולא רלוונטית”.
כפי שנודע לנו, התכנית שפיקוד דרום הכין לעזה הייתה למעשה לפשיטות של 4 חטיבות בלבד. "פחדו להכניס חי”ר לרצועה, אז תכננו להשתמש רק בחטיבות המשוריינות. הטנקים של 188 ו-401, והחי”ר הממוכן של גולני וגבעתי”. אבל דובר בפשיטות ונגיסות קטנות באזורים פריפריאליים בלבד. "אלה באים פה, אלה באים שם. משחקים בגולות. לא משהו רציני”.
כאן נחשף פרט מעניין. התכנית הזו היא מה שהוצג לנתניהו בתחילת המלחמה, והוא היה בהלם מוחלט. "עם זה באו לנתניהו אחרי השביעי באוקטובר, כי זה מה שהיה להם. אז הוא העיף אותם מכל המדרגות. הוא לא האמין שזה מה שיש לצה”ל להציע אחרי הטבח. הוא שלח אותם לחשוב מחדש, ולבוא עם תכניות רלוונטיות. זה לקח עוד 3 שבועות ולכן התמרון התעכב”. אומר לנו קצין מטה בחטיבה סדירה.
כפי שראינו, גם התכנית הזו, שלא כללה למעשה כיבוש וטיהור המרחב, לא מצליחה להביא להגשמת מטרות המלחמה, השמדת היכולות השלטוניות והצבאיות של החמאס. "לא תרגמו את ההנחיה המדינית לפרקטיקה צבאית”, הוא אומר, "ולכן אנחנו שנה וחודשיים עם הישגים טקטיים מצוינים אבל ברמה המערכתית הרגשה של כלום בפיתה”.
מעבר לתכניות המבצעיות, צה”ל לא היה מוכן לחזית הדרומית גם ברמה הטקטית הבסיסית ביותר. "שלוש שנים אחורה אנחנו לא התעסקנו בעזה. הוציאו אותנו בכלל מהגזרה, לא ידענו בכלל מה השינויים אצל האויב, מה המודיעין. ידענו הכל על הצפון, על היערכות חיזבאללה ותורת הלחימה שלו, אבל נוצר פער דרמטי ביחס לעזה”, מספרים לנו באחת החטיבות הלוחמות. כתוצאה מכך החטיבות נכנסו לעזה בלי מודיעין רלוונטי לתמרון. "היה מודיעין סיכולי של חיל האוויר על מטרות, מפקדות, מאגרי אמל”ח וכדומה, אבל לא היה מודיעין לתמרון. על מארבים, עמדות, מטענים וכדומה”.
לדבריהם, הדבר גרם להתנהלות מתוך פחד. "היה איומים על מטענים ועל מכשולים וצרות אחרות, אבל זה לא היה מדויק. כל המפה הייתה אדומה. וכולם רעדו מפחד, לא רצו להכניס את החי”ר פנימה ברגל. הם חששו שיעלו על מטענים ויהיו עשרות הרוגים לא היו מוכנים”. חוסר המוכנות הזו השפיע על כל השלבים הראשונים במלחמה. "גם כשעשו את הדבר הזה, אז לא בעצם התכוננו לזה כמו שצריך. לא ידעו מה צריך לעשות. לא ידענו להגיד איפה יש תת קרקע ואיפה לא. לא התעסקו כמעט בתת קרקע, כי לא היו מספיק יכולות, לא היה מספיק ידע, לא היו אמצעים, לא היו משאבים, לא ידעו לעשות את זה. גם אנחנו לא ידענו מה מחפשים בעצם. אפילו ברמת הטכניקה, איפה לחפש? איך זה נראה? בצפון כולנו ידענו. אבל פה לא ידענו כלום, לא ידענו מה לחפש”.
כך בכל השלב הראשון של המלחמה, הכוחות פועלים בשטח בלי לכבוש ולטהר אותו, משאירים מאחוריהם תשתיות תת קרקעיות רבות, ומחמיצים את ההזדמנות החד-פעמית שיצרו תנאי פתיחת המלחמה. "זה המחיר של חוסר המוכנות והזלזול שלנו באויב. גם כשתקפנו בכל הכוח, פספסנו בגדול”.
מסדרון ללא תכלית
לקראת שחרור המילואים בסוף השלב הראשון של המלחמה, שכונה השלב ה”עצים”, הקצינים במילואים התחילו להבין שלא רק שהמשימה לא הושלמה כהלכה, אלא שגם מה שהושג עד כה הולך להישחק במהירות.
כך מספר לנו קצין מטה באחת מיחידות המילואים. "בימים האחרונים לפני היציאה שלנו, שהייתה לקראת סוף דצמבר, נכנס אחד הבכירים באוגדה 162 ויושבים כל הקצינים ופתאום פעם ראשונה שמעתי איזה שיח ביקורתי. התחילו להפנות אליו שאלות. הדבר הזה הלך והתגבר. זו הייתה פתאום הרגשה שהם מבינים שהם הולכים להישאר חסרי כוח, כי בעצם מה שקרה זה שהאוגדה הזאת הייתה בשיאה 10 חטיבות, הם פשוט שלטו על השטח, ולפי התכנון אחרי שחרור המילואים יישארו רק 2 חטיבות סדירות. והם לא הבינו איך מצופה מהם להשלים את המשימה”.
לאחר שבינואר שוחררו מרבית מכוחות המילואים שלחמו ברצועה, ההישגים אכן נשחקו במהירות. מפקדי הכוחות הסדירים חוו זאת על בשרם.
"עד הפסקת האש הראשונה, בכל פעם שהתקדמנו התושבים ברחו מאיפה שהיינו. אבל אחרי ינואר, כששוחררו המילואים והכוחות הידלדלו, ראינו שיש חזרה של תושבים. התרענו על הדבר הזה שהם חוזרים. איפה שהיו כוחות לא נתנו להם להתקרב, אבל כבר היו הרבה פחות כוחות בשטח”. כך אומר לנו ח', קצין בכיר באחת החטיבות הסדירות באוגדה 162 שלחמה בצפון הרצועה.
לדבריו ההתנהלות הזו פגעה משמעותית בהישגים שהיו עד אז. "העניין העיקרי זה האוכלוסייה. ברגע שאין אוכלוסייה אתה לא מכניס הומניטרי, וברגע שאין מחסות הם לא חוזרים. השארנו את שיפא אז הם חזרו לשיפא חזרה, והיינו צריכים לעשות שם מבצע שוב כי הם שיקמו את המפקדה שלהם שם”. הכשל לדעתו נעוץ בכך שצה”ל לא פעל לפינוי מלא של צפון הרצועה. "התרענו על זה. הוצאנו מכתב לרמטכ”ל ולמפקדי האוגדה והפיקוד על זה שלא מפנים את צפון הרצועה ועל כך שזה יכשיל אותנו בסופו של דבר”.
הקצינים התריעו, אבל במקום דיון רציני במטרות המלחמה הם קיבלו נזיפה: "מפקד זרוע היבשה האלוף תמיר ידעי נזף בנו על עצם זה ששלחנו את המכתב”, מספר ח' באכזבה עמוקה. "חסרה הראיה המשלימה האסטרטגית. הדבר הראשון הוא לגרום להם לאבד שטח ואז לא להכניס לשם הומניטרי. אבל אף אחד לא דיבר על זה בכלל ולא ניהל דיון רציני. לא על פינוי אוכלוסייה, לא על ממשל צבאי, לא שום דבר כזה”. לדעתו "אלוף פיקוד הדרום פינקלמן לא מנהל מחשבה מסודרת על מטרות המלחמה והיעדים שהוא רוצה להוביל. לא חושב שהוא מנהל דיונים כאלה”.
אחת הדוגמאות לכך היא ציר נצרים. כשחטיבת הנח”ל קיבלה אחריות על הציר בינואר, אחרי שחרור מרבית המילואים, הפקודות שניתנו לה היו מוגבלות מאוד. "בפיקוד דרום דיברו על ציר ברמה המצומצמת. לבנות מוצבים ורשתות כאלה כדי להגן מפני טילים. כמו לבנון” מספר גורם בחטיבה, "זה היה ממש הדיבור. לעשות קו שמגן על הציר, שגם מוגן. משהו בטווחים של מאה מטר מהציר”. בנח”ל הבינו שלא ניתן לעבוד ככה והם דחפו לשנות את הגדרת המשימה, ולהרחיב באופן משמעותי את הציר.
"הצלחנו, ואנחנו הצלחנו לשכנע עד למעלה, שבמסגרת המשימה למניעת חזרת מחבלים צפונה, שזה מה שהיה נדרש מאיתנו. אתה לא יכול לעמוד במשימה עם רוחב גזרה של 500 מטר. אתה צריך מרחב גדול יותר, שכשמישהו יחדור אתה תוכל לבלום אותו, והגדרנו את זיתון ונוציראת כקו הסופי שאליו צריך להגיע”, מה שאכן בסופו של דבר קרה.
את המסדרון אמנם הצליחו להרחיב מתוך יוזמה והתקפיות של הדרגים הטקטיים, אבל התכלית האסטרטגית עדיין חסרה, ונוצרה בצפון הרצועה מציאות משונה. מצד אחד צה”ל שולט באופן מלא במסדרון נצרים שהורחב בצורה משמעותית לצפון לדרום, ומבתר את הרצועה באופן הרמטי. מצד שני, בצפון הרצועה עדיין יש אוכלוסייה של כ-300,000 תושבים ופעילות משמעותית של החמאס. הכוחות במסדרון, שהחל מחודש מאי נתפס על ידי חטיבות מילואים בסבבים בני כחודשיים, קיבלו משימה בעייתית לשמר את הסטטוס-קוו במצב של חוסר הכרעה.
"כל חטיבה חדשה שנכנסת מבינה שהמטרה העיקרית שלה הוא להעביר את משך הזמן שלה בשלום ולחזור הביתה”. א' הוא קצין מטה מקצועי שמאז פרוץ המלחמה שירת כמעט ברצף ביחידות שלחמו בעזה, והספיק במשך הזמן הזה לעבוד תחת מספר רב של חטיבות ויחידות. הוא מספק מבט רחבי חשוב על הגזרה. לדבריו, למרות שיש עדיין משימות טקטיות ויעדים מעשיים בשטח זה לא מספיק: "כן, יש מטרה לנקות את השטח ולהרחיב את המסדרון, ויש פשיטות בהיקפים קטנים, אבל בסופו של דבר אין יעד אסטרטגי שמארגן את הכל”. לדבריו, גם הבדלים בין גישות של חטיבות ומח”טים לא משנים את התמונה הכללית: "יכולה לבוא חטיבה שהיא יותר התקפית, והיא נגיד תטהר יותר בתים ותאשר יותר מבצעים, וראיתי חטיבות כאלה. ותוכל לבוא חטיבה ותגיד, עזוב אותי אחי, זה סיבוב שלישי, בואו נחזור הביתה בשלום. שניהם מסיימים בהצלחה את המשימה”.
לדעתו מדובר בטעות קשה. "אתה חייב אמירה ברורה של מה, בסופו של דבר, אתה רוצה להשיג פה. אם אתה בא ואומר, אוקיי, אנחנו נשארים כאן, אז מעולה. בואו נתחיל לעשות בנייה מסיבית של מוצבים הגנתיים גדולים. נרים שם עכשיו תרנים הרבה יותר גבוהים, נביא תשתיות חשמל, מים, נקים מכשול פיזי ונהפוך את זה לגבול חדש. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, בעיקר אם האוכלוסייה מתפנה מצפון הרצועה. אבל כרגע אנחנו מאוד מאוד בסטטוס קוו. זה לא לאכול ולא לבלוע. חסרה פה אמירה ברורה. מה האקט שמסיים את המלחמה, מה מצב הסיום שצה”ל רוצה להגיע אליו”.
גם המבצע בג'באליה, שרבים תולים בו תקוות לשינוי המצב באופן יסודי, לא מחובר למטרה רשמית מהסוג הזה. "אתה אף פעם לא שומע אותם מדברים איתך על פינוי בצפון. מדברים שתהיה תנועת אוכלוסייה ומתכוננים לזה אבל לא הביאו את הפקודה שאומרת מטרתנו ניקוי ג'באליה ופינוי כל הצפון. גם הפעם חסרה התכלית הגדולה”.
הדבר משפיע גם על מוטיבציה של הלוחמים, כפי שמספר לנו מפקד בכיר באחת מחטיבות המילואים שפעלה במסדרון: "כל הזמן יושבת לנו בראש העובדה שאנחנו באים בסוף בצורת קרב שבה, למרות השימוש באלמנטים של התקפה, בסופו של דבר מתכוונים לצאת. זו צורת קרב פשיטה. באים כדי להשיג הישגים קרקעיים, באים כדי להשיג לחץ על האויב, אבל בסוף באים כדי לצאת. אצל חלק מהאנשים זה מעורר שיח לא טוב. אם אתה בא כדי לצאת אז כמה מחיר אתה מוכן לשלם בשביל הדבר הזה? כמה אבידות אתה מוכן לספוג? כשאתה בא כדי לצאת זה לא מעורר מוטיבציה גדולה”.
אין ריכוז מאמץ ולוחות זמנים
אחת ההשלכות החמורות של היעדר תכלית אסטרטגית נוגעת ללוחות זמנים. משימות צבאיות מגיעות עם לוחות זמנים ברורים: תאריך ושעת התחלה ותאריך ושעת סיום, בהם הכוחות נדרשים לעמוד במשימתם. במידה והם לא מסוגלים לעמוד בזמני היעד, יש לכך השלכות על הגשמת המטרות האסטרטגיות בהמשך המערכה, והדבר מחייב הערכת מצב מחודשת והתאמות.
אולם מסתבר שבמלחמה בעזה כבר חודשים ארוכים אין למעשה זמני יעד. "אין ‘שין' ואין זמנים למשימות, שאומרים לנו מזמן זה עד זמן זה אתם עושים ככה וככה. לכן אין עבודה בקצב, ואין מומנטום לפעולות”. כך אומר קצין מטה המשרת באחת החטיבות של אוגדה 162.
"אם אתה לא מתכוון לעמוד בזמנים, אין מדד להצלחה, כי משימה צריכה לעמוד בזמן. הזמן נגזר מהתכלית וצריך לשרת אותה”. אם למשל אתה תוקף יעד מסוים אחרי שהאויב כבר ברח ממנו, זו תקיפה חסרת תכלית. "יש לזמן תכלית מול המשימה, מול שחיקת הכוחות, מול האויב. הזמנים זה הכל”. לכן סוגיית הזמנים היא מרכיב קריטי בניהול המלחמה – שבמלחמה הנוכחית נעלם לחלוטין. "אף פעם לא קיבלתי בראש מהפקדים שלי הנה הגיע ה'שין' איפה אתה?”, אומר אותו קצין מטה, "אמורים לעשות הערכת מצב ולשאול חבר'ה כמה זמן אתם צריכים? איפה אנחנו עומדים? ואם יש בעיה מה אנחנו עושים כדי לפתור אותה? מביאים עוד כוח, נאריך את לוחות הזמנים ונבדוק כיצד זה משפיע על שאר המערכה וכדומה. לא זכור לי אי פעם שיח מהסוג הזה עם מפקד האוגדה”.
"המציאות מכתיבה לנו את קצב הפעולות ולא המטרות שלנו”. הוא מסכם "וכך אנחנו הופכים לתגובתיים ונשלטים על ידי האויב. חקר המנהרות לוקח זמן רב, פיצוץ בתים ותשתיות לוקח זמן רב, ואנחנו מתנהלים סביב הדבר הזה מהבוקר ועד הלילה”.
"אבל מה החלופה?” אני שואל אותו, הרי אלו משימות שצריך לבצע. התשובה לדעתו ברורה: פעולה חזקה מול מרכזי הכובד של האויב. "קח למשל את רפיח. אנחנו אנחנו מבינים שהאויב נערך במרחב הזה, בסדר? שם הוא נמצא, אוקיי? עזבו רגע את המנהרות. זאת חטיבת רפיח. מה המרכז כובד שלה? הוא נמצא בחסות האוכלוסייה שיושבת במרחב של תל סולטן. מה נקודת התורפה שלה? הציר הצפוני שמחבר אותה לשאר הרצועה. אז עושים תכנית בהתאם: נכתר את האויב בתנועה מהירה נשים חטיבה אחת על פילדלפי חטיבה אחרת שתעשה איגוף, תכתר אותו ונתחיל לעבוד על זה”.
בשטח, זה לא מה שקרה. התכנית המקורית לאגף את רפיח עם תנועה מהירה של שתי אוגדות לא יושמה, וצה”ל נכנס מדרום ופעל באיטיות, תוך שהוא מותיר למחבלים מקום רב למילוט והתארגנות. "במקום ריכוז מאמץ אנחנו עושים מאות מבצעים קטנים, אין ריכוזי מאמץ חטיבתיים כי אין תכליות אז מול מה תרכז את המאמץ? בסוף אתה לוחם בשביל להרוג עוד מחבלים אבל אי אפשר להכריע ככה”.
קצין זה מעיד על שיחה קשה שהוא היה עד לה בין לוחמי מילואים בגזרת רפיח לקצין בכיר שהגיע לביקור. לדבריו הלוחמים דיברו בצורה בוטה וישירה: "מה אתם רוצים? באימא שלכם מה אתם רוצים? איבדנו את האישה, איבדנו את הילדים, איבדנו את העבודה, אנחנו מוכנים לסכן את עצמו, אבל למה הבאתם אותנו לכאן? מה אתם רוצים? אנחנו יושבים בבתים ולא עושים כלום. תגידו מה אתם רוצים! שנעבוד בקצב? מה אתם רוצים?”
גם כאן, הדבר נובע מהיעדר תכניות אסטרטגיות ברמת הפיקוד. כזכור, בצה”ל לא רצו בכלל להיכנס לרפיח והביעו התנגדות לדרישתו של ראש הממשלה נתניהו לפעול במרחב כבר בפברואר. אבל גם כשלבסוף הותקפה רפיח, הדבר נעשה בהדרגה וללא יעד מוגדר. תחילה נכבש המרחב עד למעבר רפיח, ורק לאחר מספר שבועות הכוחות התקדמו הלאה.
"הם לא באמת התכוונו שנגיע לים”, מעיד קצין באחת מהחטיבות שכבשו את רפיח. "זו הייתה יוזמה מקומית של מח”ט 401 בני אהרן, הוא עשה פטרול עם גדוד טנקים, היה אמור להגיע לאזור תל-סולטן ולעצור שם”. אבל דבר הוליך לדבר, אומרים לנו בקריצה: "הוא נסע, ירה לכל כיוון, עשה כמה פשיטות בדרך, ומה שנקרא, אחרי 10 דקות הגיע לים, והודיע שהוא בים. ככה הושלם כיבוש ציר פילדלפי. הפיקוד הבכיר פחד ולא ידע מה הוא רוצה, אבל הכוחות קבעו עובדות בשטח”.
בסופו של דבר בפילדלפי מתרחשת דינמיקה דומה לזו שבנצרים. "מבחינתו של אלוף הפיקוד המשימה הייתה לשלוט בציר וזהו. ‘קח כמה מאות מטרים ותתבצר' אומרים לנו, אבל אי אפשר באמת להגן ככה, ואי אפשר למנוע מהם לחפור מנהרות”. אז הכוחות בשטח מדרבנים את הפיקוד שצריך להרחיב את המשימה, להרחיב את השטח שנתפס ומטוהר. "המטרה שלנו היא למנוע חזרת אוכלוסייה למרחב כי בחסות האוכלוסייה יחזרו מחבלים. יחזרו מחבלים, יחזרו לחפור. יחזרו לחפור, יש לך מנהרת התעצמות חזרה למצרים. אז כדי לשלול מהם את היכולת אתה לא יכול להישאר בפילדלפי, אתה חייב להגיע לצפון רפיח ולשלוט בכולה”.
הבעיה היא שלא ניתן לפצות על היעדר אסטרטגיה ביוזמה מקומית של מפקדים נמרצים. והמבוכה רבה.
ספירת גופות
אחד הפתרונות למבוכה הזו היא הפיכת המבצעים למבצעי ציד ראשים וספירת גופות. "בגלל שאין משהו אחר, זה מה שעושים”. היות ומדד ההרג הוא המדד הקל ביותר להשגה והצגה, המערכת הצבאית כולה החלה לשרת את היעד הזה: הצגת מספרים גדולים ככל הניתן של מחבלים הרוגים.
במקומות שבהם האויב לא שיתף פעולה עם השיטה הזו ולא יצא להתחכך עם הכוחות, המשימה לא בוצעה. "זה גדוד של פחדנים” אומרים על אנשי החמאס הללו, שלכאורה חוששים מעימות עם צה”ל, אך זה לא צריך להפתיע איש. הם פועלים בדיוק כפי שהדוקטרינה של מבצעי גרילה מחייבת, ובוחרים להכות בנקודות תורפה במקום להתמודד ישירות עם יתרונו של צה”ל באוויר.
המצב בהקשר הזה נעשה בעייתי יותר בלחימה הסטאטית שמתנהלת במסדרון נצרים. "האם ספירת הגופות יוצרת מצב שבו אנחנו נחים על זרי הדפנה כי הרגנו כמות מסוימת, אבל לא הכרענו את המערכת? אם רואים בזה את המטרה אז זה קצת אולי מבלבל”, אומר לנו קצין מטה בחטיבת מילואים שפעלה במסדרון נצרים. "אנחנו כן מסתכלים על זה כמערכת כל הזמן” ושואפים להכריע אותה, הוא אומר, אבל "הבעיה היא שהמערכת הזאת היא נעלמת. רמת החיכוך היא מינימלית אנחנו הרבה פעמים קוראים לאנשים מחבלים לא כי ראינו להם נשקים אלה לא רואים להם נשקים, אלא כי הם היו במקום שמבחינתנו הוא מאיים, הם בגיל הנכון והם לא אמורים להיות שם. אז אנחנו קוראים לזה מחבלים, אין לי בעיה עם זה, אבל להגיד לך שכל מי שהרגנו אנחנו יודעים להגיד בוודאות שהוא מפלוגת X בגדוד נוציראת?”
גם לקצין הזה ברור שהרג מחבלים הוא לא הפעולה המכריעה, אך הוא רואה בה חשיבות מסיבה אחרת: "להגיד לך ששניים שנהרגים, אי אפשר למחרת למצוא שניים אחרים? אז האם זה מה שמכריע? לא יודע. אבל בסוף אני חושב שזה חשוב גם לכוחות למטה, להיות במצב בחיכוך, זה מייצר איזו מוטיבציה לעשייה אז לכן סופרים”.
מלאכת ההרג והחיסול קיבלה גם צידוק דוקטרינרי משונה במשהו שהפך להיות אחד הכשלים המרכזיים של המלחמה: קביעת רף הרג מסוים שמגדיר מסגרת חמאס כ”מפורקת”.
על פי תדרוכים לכתבים הצבאיים, השיטה עובדת כך. צה”ל אוסף מודיעין על היקפו של גדוד או חטיבת חמאס, ולאחר מכן פועל להרוג את הפעילים שבו. כשמגיעים למספר של 70 אחוז מכוח האדם של הגדוד, צה”ל מכריז ש”הגדוד פורק”. זו ההערכה שעומדת בבסיס הצהרות חוזרות ונשנות של דובר צה”ל וגורמים אחרים על כך שגדודים מסוימים "פורקו”, וזו התשתית לקביעה של אלוף פיקוד הדרום שהחמאס כמעט "מפורק” לחלוטין.
בתדרוכים לכתבים בינואר נמסרו פרטים על הפירוקים "כוחותינו חיסלו 5 מפקדי חטיבות של חמאס, 21 מפקדי גדודים ו-110 מפקדי פלוגות של ארגון הטרור”. לפי המידע שמסר צה”ל, "18 גדודים של החמאס הוכרעו עד כה”.
המדדים הללו מבוססים על מספרי ההרג: אוגדה 162 הרגה "מעל 5,300 מחבלים”, אוגדה 98 "כ-3,600 מחבלים”, ואוגדת עזה "מעל 3,100 מחבלים”. באופן תמוה, העובדה ש-1,600 מהם "חוסלו בשטח הארץ” מצוינת ברשימת ההישגים, כאילו מתקפת החמאס ב-7.10 היא חלק מ”התמרון”.
ביוני כבר היו הערכות בפיקוד דרום שהחמאס קרוב להכרעה, וגם זה בהתבסס על נתוני הקטל: "צה”ל חיסל עד כה 14,000 מחבלי חמאס, מתוך כ-30,000 פעילי הזרוע הצבאית. כלומר מעריכים שנותרו 15,000 פעילים בחיים. מתוכם – גורמי המודיעין מעריכים שכ-5,000 נמלטו מלחימה מול צה”ל. הם מוגדרים "ברחנים”, ורובם נמלטו מאזורי התמרון, כנראה ללא נשק, לאזורי העקורים. הסד”כ הפעיל שנותר ברצועה מונה כעת כ-10,000 מחבלים”.
זו אם כן הטענה של צה”ל: אם רק שליש מהמחבלים נותרו פעילים, סימן שמתקרבים לאותו רף של 70% שבו ניתן להכריז על החמאס כ”מפורק”. אולם זו שגיאה קשה. הנתונים הללו מתבססים בדרך כלל על בסיס רשימות של מקבלי שכר, רשימות מגויסים פעילים, ומידע מודיעיני "רשמי” אחר. אבל כל אלה רחוקים מלספר את הסיפור המלא.
בפועל, מחבל חמאס שעבר את גיל הלחימה ויצא מ”הרשימה” (כמו מילואימניקים בפטור בצה”ל), הוא עדיין מחבל פעיל, בעל יכולות ואימון. כל שהוא צריך זה נגישות לנשק, שברצועת עזה לא חסר, והוא קטלני כמעט כמו חברו הצעיר ממנו במספר שנים. מעבר לכך, חמאס מגייס כל הזמן צעירים ואחרים לשורותיו. העניין הזה ברור כשמש למפקדים בשטח. כפי שאומר לנו קצין בחטיבה לוחמת: "מה הם עושים בחמאס? הם לוקחים את הסחורות שאתה מכניס, הם מוכרים אותם, ובזכות הכסף מגייסים עוד חבלים מגייסים חדשים”.
כך, באותו זמן שבו דובר צה”ל מודיע על פירוק והכרעה של החמאס, על פי מידע שצה”ל מסר לכנסת, כ-13 מהגדודים של החמאס שהוגדרו כ”מפורקים” השתקמו לדרגת "כשירות בינונית”. ומגמת השיקום נמשכת.
"כשאומר ראש הממשלה, ששמונה-עשר מתוך עשרים ושניים גדודי החמאס הושמדו או הוכרעו, אז או שהוא משקר או ששיקרו לו”, אומר לנו קצין מטה בחטיבה סדירה שלוחמת כבר שנה בשטח. "זה השיח על השולחן. זה נהפך לנקודת מוצא להחלטות להמשך. ונקודת מוצא הזאת היא לא רק שהיא לא נכונה, היא שקרית”.
התופעה הזו בולטת גם בלחימה ברפיח. באמצע ספטמבר דובר צה”ל הודיע כי "אוגדה 162 הכריעה את חטיבת רפיח של חמאס”, וגם כאן עניין ההרג הוא משמעותי: "עד כה חיסלו כוחות האוגדה למעלה מ-2,000 מחבלים והשמידו כ-13 קילומטרים של תוואי תת-קרקעי. כוחות האוגדה פירקו את חטיבת רפיח של חמאס”.
קצין בכיר באחת מחטיבות האוגדה חושב שזו בדיחה. "אומרים השמדנו 70% מחטיבת רפיח, אבל בעצם 50% בכלל ברחו כי לא איגפנו אותם. צחקתי על זה תמיד, אמרתי להם חבר'ה כל חטיבת רפיח נמצאים בכלל במואסי. תפסיקו!”
מגבלות החטופים
אחת הבעיות בניהול האסטרטגי של המלחמה היא שהדרג המדיני קבע לה למעשה שתי מטרות סותרות: השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס, מצד אחד, ומנגד החזרת החטופים. הכוחות בשטח מדווחים על מתח עצום בין שתי המטרות הללו שמייצר מגבלות בלתי אפשריות על המבצעים.
"החזרת החטופים זו אחת ממטרות המלחמה. וזו מטרה מוצדקת, אבל הצד השני באמת הוא שזה מגביל אותנו בצורה לא נורמלית”, כך אומר לי קצין במערך הפעלת האש המשרת ברציפות בשנה האחרונה. "אין לנו שום יכולת לבוא ולהתמודד עם שטח בעניין של חשש מפגיעה בחטופים”.
בשיחה איתו הוא חושף אמת קשה. "אני אומר אמירה שהיא מאוד כואבת שקיבלתי מרמה בכירה: עם ישראל לא יכול להתמודד כרגע עם יציאה למבצע שיכשל”
"רמה בכירה באיזה רמה?”
"רמה של תת אלוף”.
"זאת אומרת לכן עדיף שאולי יישארו שם עוד כמה זמן?”
"שיישארו. אנחנו לא נצא לתקיפה ושהם ימותו. השישה שנהגו ברפיח הייתה מכה קשה מאוד, ליכולת של צה”ל לבוא ולעשות מבצעים נוספים”.
"זאת אומרת, צה”ל עכשיו מורתע בעצם מלעשות מבצעים לחילוץ חטופים”.
"כן, מאוד”.
בינתיים, הדבר הזה מייצר מגבלות חריפות מאוד על הפעלת האש, מכיוון שלא רוצים לגרום בטעות להרג של חטופים מאש כוחותינו או גרוע יותר – לגרום לחמאס לחשוב שפעולת חילוץ יוצאת לדרך, מה שיביא להוצאה להורג. המגבלות שנוצרות פשוט עצומות.
"יש לך את האזור, ויש לך אזור רחב הרבה יותר, שעלול להשפיע על חטופים. ואתה לא יכול לתקוף בשום גזרה קרובה לזה. וזה מאוד מאוד מגביל אותך. אתה יודע שיש שם מחבלים. אתה יודע שיש שם דברים. ואתה לא יכול כמעט אף פעם לצאת לתקיפות”. הכוחות מוצאים את עצמם בבעיה. "אתה בסוף בקיפאון שם. אתה אומר אוקיי, אני מוגבל פה בתקיפות, מצד שני אנחנו לא נכנסים להוציא אותם. אז זהו גמרנו. אתה בדיוק שם. אתה מאוד מאוד תקוע”.
לקיפאון מהסוג הזה יש השלכות טקטיות יום יומיות: "ברגע שאני יודע שיש מחבלים, ברגע שאני יודע שיש מפקדה אם אני לא מטפל באירוע כזה, המשמעות מבחינתי היא חייל הרוג. זו התפיסה שלי במכלולי האש, אם אני לא תקפתי ולא הרגתי, הבן אדם הזה אחרי זה תוקף אותנו. מחבל חי שווה חייל הרוג, ואם אתה לא תוקף אותו בגלל חשש לפגיעה בחטופים אז לכאורה הקרבת חייל בשביל חטוף. זו בעצם המשמעות של ההחלטה הזו”.
המצב הזה קשה במיוחד, משום היקפי המגבלות הללו נרחבים מאוד ומכסים שטחים רבים מהרצועה, ובדרך כלל דווקא במקומות בהם באופן טבעי יש פעילות נרחבת של המחבלים. מדובר בתופעה לא זניחה בכלל. "באופן כללי אם היה תמרון שלא מתחשב בחטופים, ודאי שזה היה נראה אחרת לגמרי”, אומר לנו קצין מטה בחטיבה מתמרנת. "אם לא היינו מתחשבים ולא כל רגע עוצרים מחשש שיפגעו החטופים אלא כובשים את הרצועה כולה ומפרקים את האויב, היינו גם מגיעים לחטופים הרבה יותר מהר”.
לדבריו שתי המטרות – השמדת החמאס והחזרת החטופים "לא בהכרח סותרות אבל הן בהחלט לא חיות ביחד. אני חושב שאם הייתה באמת הנהגה שהייתה מסוגלת להגיד שעכשיו לא מתחשבים בחטופים אלא הולכים להכרעה של החמאס, זה גם היה מביא את החטופים יותר מהר”. המגבלות "יצרו המון מתח על הכוחות, עיכובים ועניינים, ולא פגענו במנהרות עד הסוף, כי חששנו שיש חטופים”. מנגד נעשו הרבה פעולות, כמו מבצע ג'באליה השני ומבצעים נוספים, שהיו מכוונים "לאו דווקא להכרעת השטח אלא מול מרחב שחשבנו שנמצא שם סימנים או חטופים”.
הסיוע ההומניטרי
דבר אחר הפוגע באופן מובהק בהגשמת מטרות המלחמה הוא העברת הסיוע ההומניטרי לחמאס. "הסיוע ההומניטרי סותר לחלוטין את מטרת המלחמה, בטח בכמויות שהכניסו”. אומר לנו קצין בכיר באחת היחידות הסדירות. "זה בפני עצמו ממש רשלנות הדבר הזה. אני מבין שהיה לחץ אמריקני אבל זה שבסוף אחרי העסקה הראשונה אפשרנו להם להכניס כל כך הרבה סיוע, זו בוודאי פגיעה חמורה במטרות המלחמה”.
האם לפני ההפוגה הראשונה היו סימנים מובהקים לכך שהאויב נמצא על סף שבירה?
"הם נחנקו בתוך המנהרות. בלי דלק לחמצן ובלי מזון”, אומר לנו קצין מטה הנמצא בפעילות רצופה מאז פרוץ המלחמה. "ומהר הם רצו לעסקה כי לא הגיעה להם אספקה. עכשיו אתה נותן להם אספקה, אז מה יש להם להפסיד?”
מעבר לכך, כפי שפרסמתי באתר ‘מידה‘, החמאס מוכר את האספקה ההומניטרית ומייצר מכך הכנסות שעל פי הערכות במערכת הביטחון מגיעות ליותר מ-100 מיליון דולר בחודש. סכום אסטרונומי, שמאפשר לו להמשיך לגייס פעילים חדשים ולתחזק את המנגנון האזרחי והשלטוני שלו.
אבל המשמעות חמורה יותר, משום שגם כאן הרגישות ההומניטרית מקשה מאוד על הפעילות הטקטית של הכוחות ומטילה עליהם מגבלות בלתי אפשרויות.
"העניין ההומניטרי הוא אחד הנושאים הכי קריטיים במלחמה הזאת”, אומר לי קצין באחד ממערכי התקיפה. "כל המפה של עזה מלאה במה שנקרא איתורים רגישים – בתי חולים, מסגדים, תחנות דלק, מאפיות, מבנים של ארגונים בינלאומיים ומה לא. וכל דבר כזה מייצר מגבלות על התקיפה. לפעמים ברדיוס של 200 מטר ולפעמים 400 מטר ויותר. עכשיו כשאתה שם את כל העיגולים האלה על המפה אתה מגלה שיש מעט מאוד מקומות רלוונטיים שאתה יכול להפעיל בהם אש רצינית”.
מעבר לכך, יש מרחבים שלמים שמחייבים אישורים ותיאומים מראש. כדי להתיר לירות בהם צריך לעבור מסכת של אישורים ובדיקות מול מערך ביורוקרטי שלם בתוך הצבא, שכולל לפעמים 4-3 גורמים שונים ובמקרים מסוימים אפילו מחייב אישור ישיר של האלוף. "עכשיו, יש לך אירוע ב-2 בלילה, מישהו בורח לתוך מרחב כזה, אתה צריך לירות בו מייד. הוא עוד שניה נעלם לך. לך תתחיל להשיג את האישורים לזה. אלו דברים שלוקחים שעות ולפעמים ימים, ובטח שאף אחד לא יעיר את האלוף באמצע הלילה על אירוע טקטי”, אומר אותו קצין במערך הפעלת האש שעמו שוחחנו.
הבעיה בתחום הזה היא השרירותיות הביורוקרטית שנוצרה סביבו כאשר קווים ישרים נמתחים על המפות ועיגולים משורטטים בלי התחשבות בתנאי השטח ובצרכים המבצעיים. כשפונים ומבקשים אישורים חריגים – דבר הכולל מילוי טפסים מיוחדים, הכנת מצגות, ריכוז מודיעין וסדרה של אישורים בתוך המערכת – הרבה פעמים מתקבלת תשובה שלילית.
"אתה בא ואתה אומר, תקשיב, אני רוצה להחריג את הבניין הזה, אני רוצה להחריג את הגזרה הזאת, כי לדעתי עשיתם ניתוח לא נכון. התשובה היא לא. זה שרירותי לחלוטין. זה משהו שלוקח ימים. זה מלחמות. זה בירוקרטיה מטורפת. זה אנשים שלא קשורים למציאות, הם לא מדברים עם החטיבות”.
יותר מזה, אחרי שנה של מלחמה רבים מהאיתורים הרגישים הללו כבר לא רלוונטיים, אבל איש לא טורח למחוק אותם מהמפה, והכוחות מוגבלים. היו מצבים בהם טנקים וכוחות כבר היו בשטח, השמידו את הבתים והרסו אותם "יש לך אלפי איתורים רגישים. הייתי אומר ש-80% מהם לא רלוונטיים כבר, הם לא איתורים רגישים”. אומר לנו הקצין במערך הפעלת האש. "אין שם אנשים. לפעמים אתה בודק בתצ”א והמבנה הזה בכלל הושמד כבר. ההנדסה פיצצו אותו. זה לא משנה, אומרים לך, תבנה מצגת על כל אחד ואחד האלה כדי שאנחנו נעלה אותם לבדיקה בשביל להחליט אם אנחנו מורידים את זה”. ויותר גרוע, גם אם מישהו בעבר עשה את כל התהליך וקיבל את האישור, האיתורים הללו נותרים על המפה, והכוחות הבאים לעולם לא ידעו. לדבריו, "האירוע הזה לא נתפס בכלל”.
ועוד בעיה: המתחמים ההומניטריים משתנים באופן תכוף, אבל לא טורחים להוציא פקודה מסודרת וליידע את החטיבות, כולל מצבים שבהם הגדרות על המפה השתנו תוך כדי פעילות מבצעית בשטח "יכול להיות סיור של טנקים או פעילות מבצעית, עושים תדריך ומארגנים את הכוחות ופתאום קופץ במערכת מרחב כזה. זה מופיע פתאום בלי הכנה, בלי שקיבלת פקודה או צלצול, במקרה הסתכלנו על המערכת באותו זמן ומישהו שם לב שהופיע שם משהו שלא היה קודם”.
לפעמים מדובר במבצעים חטיבתיים, שעובדים עליהם כמה ימים, אוספים מודיעין, מכינים את הכוחות, ואז ברגע אחד, באיבחת מגל של כמה ביטים על המסך הכל נתקע. במצבים מסוימים נפתחים מרחבים הומניטריים לתנועה של שיירות אספקה או ארגונים בינלאומיים, אבל גם שם, נקבעות לזה שעות ארוכות ובלתי סבירות. "קופץ לך מרחב הומניטרי ל-12 שעות, ובסוף אתה רואה שעברו רק 3 משאיות שם. מה הבעיה לתת פקודה מסודרת עם שעות סבירות? לוקח למשאית 15 דקות לעבור את המרחק הזה. אז בסדר תתנו 3 שעות. למה חצי יממה? מי שמנהל את המבצע הזה הרי יודע בדיוק מתי הם עוברים שם ומתי הם מסיימים, למה לא פשוט מעדכנים אותנו?”
הפעולה בשטח צפוף היא רגישה וקשה, ועולם המגבלות הזה פשוט לא מותאם. "לפעמים כשאני יוצא לתקיפה עם הזיק ואתה רואה את המחבל בורח לכיוון של אזור שאסור לירות עליו, אתה מתזמן את הירי בצורה מדויקת לפי זמני מעוף הטיל כדי שרגע הפגיעה יהיה מדויק, כדי שלא בטעות יחרוג לך במטר וחצי לתוך המקום האסור” מסכם אותו קצין את התסכול המבצעי שלמעשה מרחף על כל המלחמה בגזרת עזה.
מלחמה שמתנהלת בלי מטרות מוגדרות, ללא תכלית ברורה ובלי תכניות מבצעיות רלוונטיות שהידרדרה למלחמת התשה תחת מגבלות פוליטיות והומניטריות שהופכות את הניצחון כבר לבלתי אפשרי.
תגובת דובר צה"ל:
צה"ל נלחם החל מהשבעה באוקטובר מול ארגון הטרור חמאס, ופועל להשגת מטרות המלחמה ובהן פירוק ארגון הטרור חמאס והשבת החטופים.
צה"ל ממשיך גם בשעה זו לפעול בכלל המאמצים, המודיעיניים והמבצעיים, על מנת לממש את המשימה להשבתם.
דובר צה”ל והפוליטיקאים יכולים לספר סיפורים על "פירוק” החמאס, ועל כמה שהוא "נפגע” ו”נוטרל” אבל כפי שראינו המפקדים בשטח יודעים את האמת. ובעוד שישראל חייבת להגיע להישגים משמעותיים בשטח, החמאס מבחינתו צריך רק לשרוד. הוא נמנע ממגע, ובורח בחסות האוכלוסייה. כפי שמסכם בכאב אחד מקציני המטה שהתראיינו לכתבה הזו, התוצאה תהיה ברורה:
"מה שיקרה ביום שאחרי, כולם יחזרו, הם יעשו לנו תהלוכת ניצחון מרפיח עד לצפון על הטנדרים שלהם. אנחנו סיפרנו שהרגנו והשמדנו וניצחנו והנה הם עדיין בשלטון. זה מה שיקרה אם לא ננצח עד הסוף, אז כדאי שנפסיק לספר לעצמנו סיפורים”.
יצחק בריק אמר כבר בתחילת הלחימה שצריך לפטר את הרמטכל והקצונה הבכירה, כי הם רשלנים ולא יודעים מהו ניצחון.
לא ברור מדוע לא לעשות זאת עכשיו
מחכים לטראמפ. זה אכן אם הרמטכ"ל הזה זה נצח בכל זאת שווה לחכות
זה ברור. לא בוצע כדי לא להדליק את קפלן ואת בלינקן.
בושה
חלוקה לתאי שטח, סימון התאים המועדים להשמדה, אזהרת האוכלוסיה שם, הקמת מרחבי פינוי בשליטת הצבא, לאחר מכן השמדה שיטתית של העל קרקע בהפצצות שטיח. בפעם הראשונה כנראה יהיו הרבה הרוגים אזרחיים בגלל בעיית אמינות שלנו בפעמים הבאות כבר לא… ככה בצורה שיטתית עד כיבוש, תפיסה ושליטה מלאה בכל רצועת עזה. פשוט, קל ועם סיכונים מינימליים.
רק התיישבות. בלי זה הכל עורפא פרח. ובינתיים להשמיד להשמיד כדי שאיש לא יוכל לגור שם.
הבעיה, כפי שהוצגה מתחילת התחקיר, היא ראשי צה״ל. משקרים לדרג המדיני-פוליטי בכלל ולראש הממשלה בכלל, כשהמטרה היא עסקת חטופים במחיר של עצירת המלחמה באופן מוחלט, השארת חמאס על קנו והכי גרוע – זה לא באמת ישיב את כל החטופים, כי חמאס ישמור רבים מהם כתעודות ביטוח, כדי לוודא שהם קודם מקבלים את כל מה שדרשו מישראל (למשל, שיקום הרצועה, שייקח לפי הערכות בין עשר לעשרים שנה), ואז הם ״ידונו״ איתנו על שאר החטופים. הדרג הביטחוני הבכיר מתנהל פה בצורה מופקרת לגמרי, כי הם חושבים שכל הידע נמצא אצלם וגורע מכך – הם קיבלו גיבוי מלשעברים סוררים ומתפרעים מופרעים, שאמרו להם שהם מעל הדרג המדיני ויכולים להתכיב לו מה שהם רוצים. וככה לא נראה בשטח.
אני לא יכול לומר שאין בכלל הישגים, אבל כפי שמובא בתחקיר, אם ההישגים האלה לא נשארים בשטח לאורך זמן רב… – ואידך זיל גמור. במילים אחרות – טיהור השטח כולו ממחבלים ואוכלוסיה וכיבושו.