כך הפך באקלי את השמרנות מזרם שולי לתנועה רעיונית משפיעה שהובילה את רונלד רייגן לבית הלבן
בוקר אחד, ב-19 בנובמבר 1955 הופיע בחנויות הספרים מגזין חדש שלא נראה קודם לכן. בין 'טיים', ל'לייף' ו'The Nation' נח לו מגזין מרובע, בעל מסגרת כחולה ושער לבן, עם מספר כותרות, שתיאר את עצמו כ"כתב עת דעתני שבועי". היה זה הגיליון הראשון של "נשיונל ריוויו", ותחילתה של מהפכה רעיונית שתשנה את אמריקה. המגזין השמרני נפתח במאמר מערכת לוחמני, לא נגד השמאל והסוציאליזם (אם כי המגזין יילחם ויחבוט בהם בשפע), אלא נגד הנשיא הרפובליקני דווייט ד' אייזנהאואר והעילית הרפובליקנית, בהכרזה שהמגזין:
"ניצב למול ההיסטוריה וצועק 'עצרי!'"
אמריקה, הסבירו כותבי המגזין, ניצבת בפני משבר. הם קראו לדחות את הניו דיל, השיטה הכלכלית ששלטה עשרים שנה בכיפת הפוליטיקה האמריקנית, ולהשיב את המדינה לתפקידה הישן והבלתי מעורב, כפי שהייתה בשנות העשרים. הם דרשו מלחמת חורמה בקומוניזם המשתולל, ובנטישת הערכים האמריקנים הקלאסיים. מי שניסח את קריאת הקרב, וכינס את אנשי המגזין החדש – קומוניסטים לשעבר, אינטלקטואלים, אקדמאיים ואפילו צייר אחד – היה בחור צעיר בן 30 בשם ויליאם פרנק באקלי. מאחורי המילים הלוחמניות של המגזין החדש עמד אדם מיוחד במינו.
המהפכן מ'ייל'
הוא גדל בעילית של ניו יורק, בזמן שניו יורק הייתה מלכת אמריקה, בבית עשיר. הוא היה חריף, שקדן, וחד. הוא הגיע לאוניברסיטת ייל בשנת 1946 אחרי שירות צבאי, ושם פגש את ברנט בוזל, מי שיהיה שותפו לדרך רבת שנים וחתנה של אחותו של באקלי, פטרישה, ואת מי שיהיה "מורו ורבו" האקדמאי האנטי קומוניסט וילמור קנדל, שהקסים אותו. הסטודנט הצעיר הצטרף לחוג הדיבייט של האוניברסיטה, ולעיתון הסטודנטים "ייל דיילי ניוז" שאותו גם ערך בשנתו האחרונה בתואר. בתפקיד הזה, הוא התעמת עם הנהגת האוניברסיטה והתעמת עם מרצים וסטודנטים על קומוניזם, דת, ופוליטיקה.
באקלי יצא למקסיקו בשליחות ה-CIA בתום שנתו האחרונה, אבל הותיר בטרם יציאתו מזכרת לא נעימה לקמפוס – הספר "אלוהים והאדם באוניברסיטת ייל" שפורסם בחופזה כדי להספיק להרוס את חגיגות ה-250 של המוסד, שהגיב בתוקפנות אלימה במיוחד להאשמות של הסטונדט הצעיר. באקלי תקף את ייל על הרלטביזם המוסרי שפשה בתכנית הלימודים האקדמית, על נטישת הערכים הדתיים, ועל גילויי חיבה לקומוניזם בקרב מרצים. המוסד כאמור, התרעם, אבל באקלי נהנה מהסערה, ורתם אותה כדי לשלהב את התנועה השמרנית המתעוררת.
כשהמגזין שלו יצא לאור לראשונה הימין האמריקני היה מפוצל, והפלג האנטי קומוניסטי שלו היה בלא מנהיג, אחרי מותו של הסנאטור רוברט טאפט, והוקעתו של ג'וזף מקארתי. מרגע שהמגזין ראה אור, הוא חבט באייק ותומכיו בשצף, שבוטל על ידי הנשיא המזקין כקוריוז ותו לא. אבל באקלי ותומכיו לא נעלמו, אלא רק גדלו. המגזין, שקידם רעיונות מעל הכל, הפך במהירות למגנט אינטלקטואלי עבור הוגים, אקדמאיים, ועיתונאים שרצו להילחם בקומוניזם, להגן על הדת במרחב, ולעצור את הניו דיל. בשנת 1964, הם הצליחו מעל למצופה.
בקו האש
אחרי הפסדו של ניקסון לקנדי, הרפובליקנים חיפשו מועמד חדש שינהיג אותם, ומי שהתבסס כמנהיג הבא, היה הסנאטור מאריזונה, בארי גולדווטר. באקלי עסק באופן אישי בקידומו של הסנאטור השמרן, אז עוף זר בנוף הרפובליקני הליברלי, ומאמר המערכת באחד מגליונות פברואר 63' תמך בגולדווטר בפומבי. השמרנים ומועמדם המומלך קיוו להתמודד מול קנדי, ולהתעמת ישירות עם גישתו הכלכלית והמדינית, אבל ההתנקשות בו טרפה את הקלפים. ההפסד ליורשו של קנדי, היה מובטח. לתבוסתו של גולדווטר תרמו גם קשריו עם אגודת ג'ון בירץ', תנועה שמרנית בעלת סממנים אנטישמיים וגזעניים, שלאחר מכן באקלי פעל בתקיפות להרחיק ממוקדי ההשפעה של התנועה השמרנית.
אבל ההצלחה של גולדווטר לזכות במדינות הדרום הדמוקרטי, כמו גם העניין שהחל בדעותיו, דחף את באקלי לעשות ניסיון נוסף בקידום השמרנות מעל במה פוליטית, כשבשנת 1965 פנו אליו אנשי המפלגה השמרנית של ניו יורק והציעו לו להתמודד לראשות העיר ניו יורק מטעמם. באקלי הסכים, וקמפיין "מפגן הכוח" החל. המטרה לא הייתה מעולם לנצח, ובאקלי עצמו ידע שאין לו סיכוי (כשנשאל מה יעשה אם ינצח הוא ענה בבדיחות שידרוש ספירה חוזרת), אבל נהנה מתשומת הלב הרבה שנתנו לו מתנגדיו הליברלים, בראשם הניו יורק טיימס, (הוא התבדח שיתקין רשתות בחזית הבניין של הטיימס במידה וייבחר, כדי לתפוס את כל העיתונאים שיקפצו), וזכה לבסוף ב-13% מהקולות, כשיריבו, הרפובליקני הליברל ג'ון לינדזי נבחר בכל זאת. אבל מפגן הכוח נעשה.
מפגן הכוח בניו יורק הוכיח לבאקלי שיש קהל צמא לרעיונות שמרניים, אבל כדי להגיע אליו, היה צריך במה חדשה. שנה לאחר מכן, הוא מצא אותה כשפרץ לגלי האתר עם תכנית בשידור הציבורי בשם 'קו האש'. בתכנית הבלתי רגילה שלו, עם החלק השלישי של קונצ'רטו ברנדנבורג מספר 2 כפתיח בעל ארומה אינטלקטואלית, באקלי היה יושב במשך חצי שעה ויותר עם אורח, בדרך כלל ליברל, קומוניסט, או איש שמאל מטורלל, ו"משחק עם הטרף". בסגנונו הקבוע, עקיצות יבשות שהוחבאו בין מחמאות, כשהכל עטוף בסלט של מבטא בריטי, דרומי וטרנס-אטלטנטי, באקלי היה מקיים כל שבוע דיבייט בנושא השעה, או סוגיות אחרות, לפעמים כמראיין, פעמים אחרות אורח שלישי היה מנחה, והאורחים היו רבים ומגוונים, מגראוצ'ו מרקס שבה לעימות סביב השאלה האם העולם מצחיק, דרך תיאולוגים ואנשי דת על שאלות של מוסר ומצב הנצרות, ואפילו אלן גינסברג מדור הביט ששר בשידור חי שיר לקרישנה, והכל בתפאורה מינימלית, ואווירה שעוד אין לה שם – באקלי עשה פודקאסט עוד לפני שמישהו ידע בכלל מה זה.
"קו האש" הביאה את באקלי לכל סלון באמריקה, ובאקלי הפך לכוכב. עוד קודם הוא היה מין פלייבוי, בוהמיין, אורח קבוע בתכניות האירוח, אבל ב'קו האש' הוא היה בעל הבית, והפיץ את דעותיו ואת התנועה השמרנית באפקטיביות, והפגיש אותו עם אויבו הגדול ביותר, בעימות שהתווה את דרכה של התקשורת האמריקנית עשורים קדימה.
גור וידאל
'קו האש' הפך את באקלי לכוכב טלוויזיה מוכר, אבל דווקא בזירה אחרת – בעימות דרמטי עם הסופר גור וידאל – הוא יצר את הפורמט שישנה את פני התקשורת האמריקאית לנצח. המפגש הגורלי הזה התרחש בקיץ 1968, שנת הבחירות הסוערת ביותר שידעה אמריקה, לפחות עד 2024. מלחמת ויאטנם עדיין השתוללה, בתוך זמן קצר נרצחו רוברט קנדי ומרטין לותר קינג, לינדון ג'ונסון פרש מהמירוץ, ובשיקגו התרחשו בזמן הועידה הדמוקרטית מהומות קשות. ריצ'רד ניקסון שכבר הוספד כסחורה מתה כבש את המפלגה הרפובליקנית, עוקף את נלסון רוקפלר הליברלי ואת רונלד רייגן, ורוכב על גל של רצון בשקט וסדר לניצחון.
לקראת הועידה הרפובליקנית במיאמי ביץ', החליטו ברשת ABC שפיגרה אחרי NBC ו-CBS בנתוני הרייטינג, לארגן משהו שלא נראה קודם לכן. הם בחרו להביא שני פרשנים שיתעמתו לאורך תקופת הועידות במקום לקיים שידור חי של הועידה, והם בחרו בויליאם באקלי, ובסופר האקסצנטרי גור וידאל. וידאל התפרסם כסופר פרובוקטיבי, מותח גבולות, במיוחד בגולת הכותרת שלו, 'מיירה ברקנברידג", רומן על גבר שהפך לאישה ואז חזר להיות גבר (ואף אונס גבר אחר כאישה), ושאף עובד לסרט ביכוכבה של ראקל וולש.
באקלי, שלא התכונן לעימות, בא להתעמת עם וידאל, וידאל, ששכר תחקירן כדי לאסוף ציטוטים מביכים, בא לבטל את באקלי. הוא הצהיר על כך בזכרונותיו, ולמקורביו. לאורך שמונה עימותים, על פני ארבעת ימי הועידה הרפובליקנית, ואז ארבעת ימי הועידה הדמוקרטית, וידאל ניסה לטמון מלכודת אחר מלכודת לבאקלי, התעלם מטענותיו, ותקף אותו אישית, ובאקלי לא נשאר חייב. עד ליום האחרון, שבו דיון על הנפת דגל הויאטקונג התלהט. באקלי טען שהדבר דומה להנפת דגל הנאצים, וידאל טען שבאקלי קריפטו נאצי בעצמו, וכאן לבאקלי נמאס. הוא נשען קדימה, הביט בוידאל ישירות וצעק עליו:
"תקשיב טוב עליז (queer), תפסיק לקרוא לי קריפטו נאצי, או שאני אחבוט בפרצוף הארור שלך ואתה תישאר מרוח"
וידאל קיבל את מה שרצה. בתום השידור הוא סינן לעבר באקלי "נתנו להם הערב משהו ששווה לראות" במאמר ל'אסקווייר' שנכתב על העימות הוא כתב "מול מליוני צופים, דלת קטנה נפתחה במצחו של ויליאם באקלי ומתוכה יצאה הקוקייה שתמיד ידעתי ששוכנת שם, ושרציתי שאחרים יביטו בה היטב". הוא רמז גם שבאקלי היה הומוסקסואל בארון, (ברומן היסטורי על ארון בר אף הפך את באקלי לדמות, עורך ספרותי "פטריוטי" שמבצע מעשי סדום בנערים) באקלי השיב בתביעת דיבה נגדו ונגד 'אסקוייר', וידאל השיב בתביעה משלו. המאבק המשפטי נמשך שלוש שנים, עד שהמגזין נכנע לבאקלי והסיר את המאמר של וידאל.
באקלי היה מזועזע מההתפרצות הלא אופיינית שוידאל הוציא ממנו, וכבר כשהגיע לחדר שלו באולפן הוא קבע שזה היה אסון. העימות עם וידאל רדף את באקלי עד יום מותו. שני האישים שטמו זה את זה עוד קודם, אבל אחרי העימות הם תיעבו זה את זה בלהט. כשראה את ההקלטה של הקטע אצל טד קופל, שנים אחר כך, הוא קפא במקום ולאחר מכן אמר לידיד "חשבתי שהשמידו את ההקלטה הזאת". העימות עם גור וידאל שינה את פני התקשורת – לא עוד סיקור מתמשך, את האולפנים תפסו בעלי דעה, בעלי טורים, פרשנים, ועוד "ראשים מדברים", כי השידור של ABC הוביל בענק על שידורי הרשתות האחרות, ועכשיו כולם רצו וידאל ובאקלי משלהם.
באקלי בשיאו
העימות הסוער עם וידאל היה אולי רגע אפל בקריירה של באקלי, אבל הוא רק חיזק את מעמדו כקול המוביל של השמרנות האמריקאית. בתקופה הזו הוא גם הכיר את מי שיהיה ידידו הטוב ביותר וישנה את פני המדינה – רונלד רייגן. רייגן השחקן, דמוקרט לשעבר שחצה את הקווים לרפובליקנים בשל דעותיו האנטי קומוניסטיות הנחרצות, התפרסם בקרב התנועה השמרנית כשנשא נאום בעד בארי גולדווטר, שהריץ אותו לתפקיד מושל קליפורניה. רייגן ובאקלי היו ידידים בלב ובנפש, רייגן אפילו התארח ב'קו האש', והיה זה הנשיונל ריוויו של באקלי שטבע את הביטוי "מהפכת רייגן" כשרייגן נבחר לנשיאות בשנת 1980. שנות השמונים, העשור האדיר של שפע היו גם שיאו של באקלי, ושיאו של המגזין שייסד, עם הספונסר הכי טוב באמריקה, הנשיא רייגן בכבודו ובעצמו. הכותבים שבאקלי טיפח, עיתונאים, אנשי מחקר ומדיניות, משפטנים ואינטלקטואלים, מילאו את רחובותיה של וושינגטון ואת דפיו של הנשיונל ריוויו. השמרנים חדלו להיות קוריוז, הם היו עכשיו בעלי הבית של המפלגה הרפובליקנית, ורשת צוותי החשיבה, מכוני המחקר וכתבי העת שלהם, הנחו את המפלגה והראו שהם כוח שיש להתחשב בו.
כשרייגן עזב את הנשיאות בשנת 1989, הימין נראה אחרת לגמרי. נשיונל ריוויו כבר לא היה לבד בשדה השמרני, וקמו לו מתחרים מבית. באופן אירוני, בשנות התשעים הדמות השמרנית הבכירה בתקשורת לא הייתה ויליאם באקלי, היא הייתה ראש לימבו. גם הצפייה ב'קו האש' ירדה, ומגזינים מתחרים כמו ה'וויקלי סטנדרט' של ביל קריסטול. בשנת 1999 באקלי החליט לרדת מהאוויר, בתכנית אחרונה עם חבריו הטובים, אחרי שפרש תשע שנים קודם לכן מתפקיד העורך הראשי של נשיונל ריוויו. עוד קודם, בשנות השבעים הוא החל לכתוב ספרי ריגול על מעלליו של איש הביון בלאקפורד אוקס, ובכלל לזכותו נרשמת ביבליוגרפיה ענפה של כמעט ספר בשנה. בראיון לצ'ארלי רוז בשנת , 2006 כשהוא בן 81, הוא נשאל אם הוא מתגעגע לשנות צעירותו, וענה ש"חד משמעית לא. אם הייתה לי גלולה שגורעת 25 שנה מהגיל שלי, לא הייתי לוקח. אני עייף מהחיים. אני לחלוטין מוכן להפסיק לחיות".
אלה לא היו דברים של אדם אובדני או מיואש, אלא של אדם שתרם תרומה אדירה למחשבה הרעיונית השמרנית באמריקה, ושעיצב בכוח מילותיו את השיח הפוליטי שנים קדימה. בנובמבר האחרון המגזין שייסד, שעדיין מחציף פנים ומתקיים, גם אם לא באותה תדירות – הוא כיום דו ירחון, אחרי שחדל להיות שבועון והפך לירחון – הקדיש את גיליון נובמבר-דצמבר למורשתו, שגם אם מעומעמת מעט בעידן טראמפ, עדיין ממשיכה לתת השראה
