מבט מקרוב על האופן שבו חוקים למאבק בקיצוניות שימשו את פוטין להשתלטות על רוסיה, והלקחים שעלינו להפיק מכך
כל בר דעת הקורא עיתונות ישראלית, הן מזוהה עם הימין והן עם השמאל, יודע כי הדמוקרטיה שלנו עומדת להיעלם. אם נניח לרגע בצד את הציניות (ואת השאלה האם בר דעת יכול לקרוא עיתונות ישראלית), חשוב להכיר בכך שהתבוננות פנימה היא חלק חשוב מתפקוד המשטר הדמוקרטי. דמוקרטיות לאורך ההיסטוריה ידעו לבקר ולתקן את עצמן, בעזרת שינויים זעירים וגם רפורמות דרסטיות. לכל שינוי תמיד מתלווה דאגה בריאה כי הוא עלול לפגוע ביסודותיו הדמוקרטיים של המשטר. מקרי בוחן טובים שיכולים להקל על הדאגה או להכבידה הם סיפורי הכישלונות של דמוקרטיות, שלא חסרים. כאן הייתי רוצה להכיר את הקורא הישראלי עם אפיזודה אחת (אבל אפיזודה חשובה) מסיפור בניית האוטוקרטיה הרוסית: המאבק נגד "קיצוניות" (אקסטרמיזם).
ההתחלה
בשנת 2002, שנתיים אחרי שוולדימיר פוטין נבחר לנשיאות, קיבלה האספה הפדרלית של רוסיה את חוק "ההתמודדות עם הקיצוניות". החוק נפתח בהגדרת המושג הזה, אשר כוללת יותר מעשרה סעיפים: שינוי המבנה החוקתי בדרך אלימה, בדלנות, הצדקת טרור, עיסוק בטרור, עידוד מתיחות על רקע לאומני, תעמולת עליונות (גזעית, לאומית, דתית…), תעמולת נחיתות (כנ"ל) וכן הלאה – אלה הם רק ארבעת הסעיפים הראשונים. באותה שנה תוקן סעיף 282 בחוק העונשין הרוסי, "עידוד שנאה על רקע לאומני", הידוע לשמצה בימינו. כעבור שש שנים מחליפו הזמני של פוטין, דמיטרי מדבדב (אזכיר כי בתקופת כהונתו הנשיאותית פוטין היה ראש ממשלה), הוציא צו נשיאותי שבין היתר הקים את "מרכז E", בשמו הרשמי "יחידה ראשית להתמודדות עם הקיצוניות" בתוך משטרת רוסיה, שרוב שוטריה עברו מהיחידה למאבק בפשע מאורגן.
בכך השלים המשטר הרוסי את הקמת המנגנון שאפשר מאבק בתנועות פוליטיות קיצוניות. הגדרת הקיצוניות הייתה כה רחבה שכל תנועה יכולה הייתה להיות מוגדרת כקיצונית. יתרה מכך, כל מעשה פומבי היה יכול להיות מוגדר כקיצוני והמבצע אותו עלול היה להישפט ולהיכלא. אולם באותו הזמן איש לא ראה בחוקים הללו בעיה: המחבלים האיסלאמיסטים והכנופיות הניאו-נאציות השתוללו אז במדינה, והפחד מפניהם הספיק כדי שלא לחפש בחוק הזה בעיות, אלא לסמוך על השלטונות כי רוצים בטובת הציבור.
יש לציין כי רוסיה אז לא הייתה רוסיה של היום. במדינה התקיימו בחירות שאיש לא העלה ספק בתוצאותיהן, בפרלמנט ישבו מפלגות שביקרו את הנשיא הצעיר בחריפות, וערוצי הטלוויזיה היו מגוונים והשמיעו רצף רחב של דעות. אפילו בשידור הציבורי ידעו לתקוף את הנשיא, לעתים זה עלה לעיתונאים בקריירות שלהם (כמו התוכנית שביקרה את התנהלותו של פוטין בעניין הצוללת "קורסק" שטבעה). קשה היה להאמין שעשרים שנה לפני כן זו הייתה ברית המועצות, שבה הייתה מפלגה חוקית אחת ו"הקו הפוליטי הכללי" שלה היה מחייב את כלל אזרחי המדינה.
הסוף
רוסיה, כידוע, מצויה מזה כמעט שלוש שנים במלחמה עם אוקראינה. למרות שהשלטונות כבר ביצעו גיוס "חלקי", שבמסגרתו שלוש מאות אלף גברים (רובם או לא שירתו בצבא כלל או שירתו לפני שנים רבות; ברוסיה אין צבא מילואים מתפקד, וגם צבא סדיר לא מצליח להכשיר את רוב חייליו ללוחמה) נלקחו מחיק משפחותיהם ונשלחו לחזית, אסור לקרוא למלחמה מלחמה. זהו "מבצע צבאי מיוחד". עצם אמירת המילה "מלחמה" מהווה עבירה פלילית, ואנשים נידונו ונידונים למאסר בגלל פרסום מילה זו ברשת חברתית או הנפת שלט שבו היא כתובה. מספר החללים והמתים מסווג – ברוסיה אין "הותר לפרסום": איש לא יודע כמה בדיוק חיילים רוסים הפכו לדישון של אדמות אוקראינה הפוריות.
ישנו חוק האוסר "פגיעה בכבוד הצבא", שמוגדרת כפרסום כל מידע שנוגד את הפרסומים הרשמיים של דובר הצבא הרוסי. העונש הוא מאסר עד שלוש שנים, עד עשר שנים בנסיבות מחמירות. החוק הזה התקבל בפרלמנט הרוסי, בעל שני בתים, בחקיקת בזק תוך יומיים בלבד. לא היה חבר פרלמנט אחד שהצביע נגד או נמנע. המערכת הפוליטית ברוסיה היא לכאורה רב-מפלגתית, אולם הפרלמנט מצביע "כמו שצריך" ומנהיגי האופוזיציה הרשמית מתחרים זה בזה מי ישבח את כבוד הנשיא בצורה מפוארת יותר.
אמצעי התקשורת וגופי אופוזיציה רבים הוגדרו כקיצוניים. מי שתורם להם כסף, משתף את התוכן שלהם, או אפילו מזכיר את שמם בלי לכתוב כי אלה הוגדרו כארגונים קיצוניים, עלול להיקנס או להיכלא. הדבר הגיע לשיא האבסורד כאשר משרד המשפטים הרוסי הכיר בלהט"ב כארגון קיצוני. הקורא בוודאי ירצה לשאול איך אפשר להגדיר כארגון קיצוני משהו שאינו ארגון, והתשובה היא שבאוטוקרטיה פוסט-קומוניסטית הכול אפשרי.
לפעמים השלטון יודע להתפשר ולקחת צעד אחורה. בשנת 2018 הרשויות בעיר ברנאול עצרו בחורה בת 23, מריה מוטוזנייה. הסיבה למעצר הייתה פרסום כמה מימים בפרופיל שלה ברשתות חברתיות שהיא הספיקה למחוק, אשר לדעתם של הפרקליטות הרוסית היוו קיצוניות. למשל, תמונה שבה נראות נזירות מדליקות סיגריות ואומרות "מהר, כל עוד אין אלוהים". זה הספיק כדי להכניס את מריה לרשימת הקיצונים השחורה (דבר שגורם לחסימה מיידית של חשבונות בנק, למשל), לעצור אותה ולהגיש נגדה כתב אישום חמור. המקרה הזה התפרסם, דובר עליו גם בתקשורת זרה, ובסופו של דבר התקבלו הקלות לסעיף 282 והחקירה נגד מריה הסתיימה. לפי הנתונים של בית הדין הגבוה ברוסיה, עד אז נידונו לפי הנוסח הישן של הסעיף אלף וחמש מאות אנשים. "תיקי הלייקים" המשיכו גם אחרי זה, אבל בהיקף מצומצם יותר ועם גזרי דין מתונים יותר.
האופוזיציה הרוסית יושבת או בחו"ל או בכלא. מנהיגהּ, אלכסיי נבלני, לפי הרשויות הגרמניות הורעל על ידי סוכני שירות הביון הרוסי. בתום תהליך השיקום בגרמניה הוא חזר לרוסיה, נעצר בשדה התעופה, נכלא, נשפט ומת בנסיבות לא לגמרי ברורות בכלא רוסי. אשתו, שעומדת עכשיו בראש הארגון שהוא הקים (המוגדר, כמובן, כקיצוני) לא יכלה להיות נוכחת בלוויה: במידה שתיכנס לשטח מולדתה, צפוי לה מיד גורלו של בעלה.
הדרך
אז מה קרה בין שנת 2002, שבה ללא ספק היה חופש ביטוי ברוסיה, לבין שנת 2018, שבה הציבור ראה הישג בכך שלא זרקו לכלא בחורה צעירה בגלל פרסום תמונה עם נזירות? לכאורה ההתקררות הפוליטית התחילה אחרי שנת 2012, שבה האופוזיציה הרוסית הצליחה לארגן הפגנות המוניות אחרי שהשלטון זייף את תוצאות הבחירות. אבל המנגנון שבו השתמש השלטון כדי לדכא את האופוזיציה המתונה נבנה והתחזק בעת מאבקו בתנועות פוליטיות שוליות, שאיש לא טרח להגן עליהן.
המקרה הבולט ביותר הוא המפלגה הנציונל-בולשביקית. קשה לתאר את הארגון הזה במשפט אחד. זה היה משהו בין תנועה פוליטית המונית לבין פרויקט אמנותי מתריס חסר-מעצורים. בראשה עמד אדוארד לימונוב, מהסופרים הרוסים הבולטים במחצית השנייה של המאה העשרים. האידאולוגיה שהוא הגה הייתה ייחודית וחסרת-תקדים, במיוחד בשביל הדמוקרטיה הרוסית הצעירה. מחד, הוא דרש בחירות הוגנות, חופש ביטוי מוחלט, פיתוח חברה אזרחית והפסקת הרדיפות הפוליטיות. מאידך, מפלגתו ערכה הפגנת תמיכה בפיגוע ה-11 בספטמבר, קראה להחזיר את מערכת הגולאג והדגל שלה היה שילוב של דגל הרייך השלישי עם דגל ברית המועצות (דגל אדום עם עיגול לבן במרכז, ובו היו פטיש ומגל שחורים).
הם הצליחו להקים רשת פוליטית ענקית המחברת את כל המדינה ולארגן הפגנות מרשימות. חבריה היו כה נאמנים שלא פחדו להיכנס לכלא אחרי פרובוקציה ציבורית נוספת (כגון פלישה למבנים ציבוריים או אפילו ניסיון הפיכה בצפון קזחסטן). לימונוב עצמו בילה תקופת מאסר בכלא רוסי. הסוד היה בשילוב של רטוריקה חריפה ואבסורדיסטית עם דרישות אקטואליות קונסטרוקטיביות. התנועה משכה אליה את הנוער המרדני והשרישה בו את התרבות הפוליטית המערבית. זה היה שילוב מנצח.
בשנת 2007 התנועה הוגדרה, ניחשתם נכון, כקיצונית. התחילו מעצרים, משפטים ומאסרים ממושכים. כל הפעילים הבולטים נכלאו, רבים מהם על פי סעיף 282, וכל פעילות משפטית או פיננסית שהייתה קשורה לתנועה נאסרה. שלושה מחבריה נרצחו בנסיבות מסתוריות, לכאורה בידי שוטרי "מרכז E".
מדוע לא קמו להגנתם? בגלל היותם קיצוניים. הם שיחקו עם סיסמאות בולשביקיות ונאציות, הביעו תמיכה באימפריאליזם רוסי ובטרור איסלאמיסטי, דרשו עוד בשנות ה-90 לפלוש לאוקראינה ולספח את שטחה. איני רוצה להגן על העמדות הללו, אבל ישנו קו ישיר בין איסור פעילותם לבין כך שכאשר רוסיה אכן פלשה לאוקראינה ואכן התחילה לספח את שטחיה, לא נמצאה ברוסיה התנגדות מאורגנת למלחמה.
מקרה אחר הוא סיפורו של מקסים "סכין קצבים" מרצינקביץ', פעיל ניאו-נאצי וממשפיעני הרשת הראשונים ברוסיה. שלא יהיה ספק, מדובר באדם שאכן היה חבר בתנועות ניאו-נאציות שחבריהן הורשעו במעשי אלימות על רקע לאומני. חלק מהתנועות הללו נוסדו על ידיו. הוא קרא לעצמו נאצי וסקינהד במפורש. בין הסרטונים אשר הניבו לו את הפופולריות היה סרטון "מצחיק", שבו סבתא של סקינהד מוצאת בבוסתן של ביתה הכפרי גופה של מהגר שהסקינהד רצח, ונוזפת בנכדהּ על כך שלא הצליח להעלימה כראוי. סרטון אחר, שעליו הוא הורשע על פי סעיף 282, ביים הוצאה להורג של סוחר סמים טג'יקי. אולם אותנו מעניינת אפיזודה אחרת.
בשנת 2007 קבוצת סקינהדים בהובלתו באה לאירוע פומבי של האופוזיציה הליברלית בהשתתפות חלק ממנהיגיה. אחרי שמרצינקביץ' שאל את המופיעים אם לשם הצלתה של רוסיה יש צורך להרוג את כל הליברלים, הוא צעק "זיג!" ותומכיו קמו ממקומותיהם וענו "הייל!" כך הם צעקו מספר דקות. לאחר תום האירוע כמה מהנוכחים הגישו תלונה במשטרה על הפרת סעיף 282 וחוק ההתמודדות עם הקיצוניות, שלפיו השמעת סיסמאות נאציות בפרהסיה נכללת בהגדרת הקיצוניות. בין החתומים על התלונה היה אלכסיי נבלני.
מרצינקביץ' נעצר, נשפט ונכלא. אחרי שריצה את עונשו, בשנת 2013 שוב נכנס לכלא, שממנו לא יצא. בשנת 2020, שמונה חודשים לפני תאריך שחרורו המתוכנן, "סכין הקצבים" נמצא מת בתאו בכלא. לפי גרסת הרשויות, הוא התאבד. המשפחה טענה כי על גופתו נמצאו סימני עינויים רבים. לא ברור עד היום אם באמת התאבד או נרצח, אבל כך או כך מותו נגרם ככל הנראה על ידי השלטונות הרוסים. כעבור ארבע שנים, בפברואר 2024, גם אלכסיי נבלני מצא את מותו בכלא רוסי. גם במקרהו סיבת המוות הרשמית מעלה שאלות רבות. הארגון שהוא הקים, "הקרן למאבק בשחיתות", הוגדר כארגון קיצוני. הפצת תחקיריו על שחיתות השלטון מהווה אפוא עבירה פלילית על פי סעיף 282.
לעניינינו
כמובן, איני בא לטעון כי הדמוקרטיה הישראלית עלולה ללכת בדרכה של האוטוקרטיה הרוסית. חוקי הקיצוניות אינם המרכיב היחיד במנגנון הדיכוי הפוליטי האכזרי ברוסיה; ישראל, להבדיל, היא דמוקרטיה עם היסטוריה ארוכה יותר מדמוקרטיות אירופיות רבות (כגון ספרד, יוון, מדינות גוש ורשה לשעבר וכן הלאה). אולם אני כן רואה צורך בקריאה להיזהר מהגדרת עמדות ותנועות פוליטיות כבלתי-לגיטימיות בקלות דעת. בראש ובראשונה עלינו להקפיד להגדיר את הקיצוניות באופן חד-משמעי. הניסיון הרוסי מצביע בבירור על הסכנה המשתקפת מהגדרה ערטילאית מדי של המושג הזה.
הרעיון לכתוב את הטקסט הזה נולד בראשי כאשר ב-19.12 השנה, במהלך הדיון על התאגיד, אמר השופט בדימוס חנן מלצר כי בעצם יש בחוקים הישראליים בסיס לפסילתם של חברי כנסת המבקשים לפגוע במבנה הדמוקרטי של המדינה מלהתמודד לכנסת הבאה. מלצר לא אמר זאת בבירור, ובכלל דיבר בצורה מעורפלת, אבל מדבריו ומפסק הדין שלו משנת 2017 ניתן להסיק כי התכוון לכך שתמיכה בהפרטת התאגיד יכולה להוות עילה לפסילת מועמד לכנסת (על כך כתב כאן ב׳מידה׳ ד״ר יצחק קליין). כבודו של כבודו מונח במקומו, אך קשה שלא להרים גבה כאשר פסילת חברי כנסת מוזכרת במהלך הדיון על תאגיד השידור הציבורי, שהוא אולי נושא חשוב, אבל בוודאי לא עקרוני לדמוקרטיה הישראלית.
מקרה אחר שעולה בראשי הוא סיפור עורכי ההסכת "רדיקל" אשר הקליטו את הריאיון עם חבר הכנסת צבי סוכות, אבל סירבו להעלותו לרשת, משום שלטענתם חבר הכנסת סוכות "יצא טוב משציפינו". לדידם אסור לתת לו במה בשל היותו "יודו-נאצי" ו"פשיסט". איני מכיר מקרוב את דעותיו הפוליטיות של חבר הכנסת סוכות, אבל תמיכתו בנערי גבעות או בעיקרון ארץ ישראל השלמה אינה מתאימה להגדרות של פשיזם או נאציזם.
סיפור אחר שעולה בראשי הוא הצעת חוק איסור הנפת דגל פלסטין בקמפוסים (לא הייתי הגון, אלמלא נזפתי גם במחנה שלי). הנפתו, ללא ספק, פוגעת ברגשות אנשים רבים. אני נמנה בתוכם. אולם איני בטוח כי האיסור הזה הוא מה שאנו צריכים עכשיו. בסופו של דבר, לא כל מי שמניף אותו רוצה להביע בכך הצדקה למעשי טרור או הזדהות עם חמאס: ישנם אנשים רבים הרואים בו סמל שלום (ואין מאמר זה המקום להתפלמס עימם). החוק הזה לא התקבל עד כה.
מקרה אחר הוא סיפורה של אינתיסאר חיג'אזי, "המורה עם הפלנלית". להזכירכם, בשבעה באוקטובר 2024, שנה בדיוק אחרי הטבח, היא העלתה טיקטוק שבו רקדה. היה גם כיתוב "Another good time". היא נלקחה לחקירה ושוחררה הביתה, אחרי שטענה כי אין קשר בין הסרטון לבין הטבח. כזכור, השר בן-גביר פרסם ברשתות חברתיות את התמונה שלה עם פלנלית על העיניים, פרסום שעורר סערה ציבורית.
בלי להיכנס לשאלה אם להאמין לדבריה, קשה לראות באותו הסרטון ראיה חד-משמעית לתמיכה בטרור. הפחידה אותי אותה קלות דעת שבה אזרחית ישראלית יכולה להיעצר בידי משטרה בגלל ריקוד בטיקטוק. הסיפור הזה בעיניי מוכיח בסופו של דבר את שפיותה של מערכת אכיפת החוק הישראלית – הרי היא שוחררה הביתה – אבל אני מרגיש שבאותו ערב נחצה קו שאל לו להיחצות.
במדינת ישראל בוודאי ישנן תנועות קיצוניות, הן משמאל והן מימין (שלא לדבר על ארגונים איסלאמיסטיים). חלק מהן, ללא ספק, מבקש לפגוע באוכלוסיות מסוימות, במבנה המשטר שלנו, בביטחון המדינה וכיוצא בזה. על המדינה, ללא ספק, לטפל ביד רמה בכל מי שמאיים על שלומה ועל שלום אזרחיה באשר הם. אך אוי לנו אם גם אצלנו יהיה סעיף 282 והשב"כ יתחיל לעבוד בשיטות "מרכז E" הרוסי.
אילו הייתי צריך להציע קריטריון שלפיו אפשר להגדיר תנועה פוליטית או עמדה פוליטית כקיצונית, הייתי אומר כי הוא קריאה מובהקת לפגיעה בגוף האדם – אלימות פיזית. טיקטוק עם ריקוד, הצעת הפרטת התאגיד, תמיכה בהתיישבות, התנגדות להתנחלות, הנפת דגל פלסטין – כולם אינם קריאה מפורשת לפגיעה בגוף. אם לא נדע לצייר את הקו העבה שיבדיל בין המותר לבין האסור, יום אחד נמצא את עצמנו במצב שאיני רוצה לדמיין אותו.
"אוי לנו אם גם אצלנו יהיה סעיף 282 והשב"כ יתחיל לעבוד בשיטות "מרכז E" הרוסי." תתעורר!! השב"כ כבר מזמן עובד בשיטות האלו נגד ציבור ה'מתנחלים': כמו לדוגמא איש שב"כ שהתחתן במרמה עם אישה מקריית ארבע והביא ממנה ילדים (תחקיר 'זמן אמת'), או מעצרים מנהליים וצווי הרחקה שניתנים בכמויות גדולות ללא הצדקה (עובדה שאין בסופם העמדה לדין).
מילים כדורבנות.
אריאל דנינו? אברהם שפירא? פלדשטיין? רוזנפלד? קובי יעקובי? מועלם?
באופן אירוני, הכותב הופך בסוף דבריו לסותם פיות בעצמו. בדיוק הדבר שמפניו הוא מזהיר.
צריך לחדד את הגבולות. יש הבדל בין דיבורים (ואפילו הצעת חוק!) שצריכים להיות מוגנים במסגרת חופש הביטוי לבין מעשים קיצוניים.
זכותו של כל אדם לומר למחות על מורה או פוליטיקאי שבעיניו מסית או פוגע בדמוקרטיה ואפילו להציע חוק רלוונטי ולנתק עם הגורם הבעייתי קשרים אבל אסור להפריע לו ללכת בדרכו. מצד שני, זה לא מחייב אותך להעסיק או לממן את האחר-בעיה שלו אם יש רק ארבע וחצי תומכים לדבריו.
החופש מת ברגע שפוגעים בחופש לטעות, להיכשל, לשלם את המחיר וללמוד ממנו. חופש הוא כח ולכן דרושה לצידו אחריות.
נקודת המוצא שלך שגויה לחלוטין.
עצוב ככל שזה יישמע, ישראל איננה דמוקרטיה.
בעצם, מעולם לא הייתה.
צד ימין במפה הפוליטית תמיד ינסה ללכת על "אחדות", "הסכמה רחבה" ו"פשרות".
הצד השמאלי תמיד ילך, כשהוא בשלטון, על צעדים קיצוניים, חד צדדיים ובהחלט לא בהסכמה רחבה.
כבר חכמינו העתיקים הבינו כי אם שניים אוחזין בטלית, זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "חציה שלי".
האומר "כולה שלי" נוטל שלושה חלקים, האומר "חציה שלי" נוטל רביע.
צודק מאד. מה עוד הכותב, עם הכוונות הטובות שלו ככל שיהיו, צריך שיקרה בישראל כדי שיבין שהוא לא צריך לדמיין איך נהפוך לרוסיה של פוטין כי זה כבר כאן לפחות כמה שנים. ליתר דיוק, לא רוסיה שלפני עשרים שנה.
שבוע טוב
מאמר חשוב מאד ופוקח עיניים הנותן מבט על לגבי תהליכים. אז הרבה תודה. אבל, עם זאת נאלץ בצער רב לא להסכים למסקנה מסוימת של הכותב וכן נראה (אולי אני טועה, אבל כך מצטייר מהמאמר) שהוא, כמו רבים מדיי בימין, לא מבינים את "שורש הדברים" או "סיפור העל" של הפוליטיקה הישראלית כמוסבר בסוף התגובה.
אז קודם כל, מדוע הכותב חושב שאנחנו "עוד לא שם"? האם שכח איך לפני ארבע שנים המשטרה חיסלה נער בשם אהוביה סנדק הי"ד ואח"כ השב"כ איים על המוחים? פרשת אלי פלדשטיין וארי רוזנפלד על החקירות והעינויים והתנאים הדרקוניים שעברו זה "עוד לא רוסיה"? (כמובן זו העכשווית, מבין שלפני 20 שנה לפחות כלפי חוץ נחשבה דמוקרטית). נשכחו גם את החקירות הדרקוניות של מקורבי נתניהו? צווי איסור הפרסום על שם המרגל מהפרשה החמורה זה " עוד לא רוסיה"?
אלימות פיזית מצד שמאל הנענית בעונשים קלים לכל היותר – ולרוב אף בכלל לא – זה לא למעשה דיקטטורה אלימה? ולמה קריאה לסנקציות כלכליות דרקוניות על מתישבי יהודה ושומרון (ולמעשה, גם דתיים אחרים) זה "לא קריאה אלימה"? (מתיחס לדברי הכותב הקורא לאסור רק קריאה לאלימות פיזית) ומה עם המעצרים המנהליים ? (הכל נגד צד אחד). כמובן יש עוד.
אז אכן, גם תמיכה במעצרים המנהליים הדרקוניים היא קריאה לאלימות (אף אם מטעם "רשויות מוסמכות"). בעיקר כשזה בברור נגד צד מסוים. כמו כן, התבטאות בעלת אופי מאפיונרי של שופט עליון לשעבר, ולו מרומזת, המאיימת בפסילת מועמדות של תומכי הפרטת התאגיד זה בהחלט רוסיה, זה לא "סמכותנות שפירה" – במיוחד, ניחשתם נכון, אם האיומים מאופיינים בכיוון מסויים במפה הפוליטית.
וכאן גם אגע באותו "שורש דברים" של הפוליטיקה הישראלית אשר נראה כי רבים מדיי בימין לא תפסו עדיין. הכותב מתאר תמונה העושה רושם של דיכוי סימטרי למדיי בין ימין ושמאל ברוסיה. ייתכן כי אכן כך הדבר שם. הכותב ודאי מבין ויודע יותר ממני בנושא.
אולם, הידע וההבנה שלי הרבה פחות מאפשרים לי להסכים עם מה שמצטייר מדבריו כי כך הדבר (האופי הסימטרי הנ"ל) לגבי ישראל כיום או שכך יהיה לגביה בעתיד אם לא נעצור כאן מבעוד מועד את התהליכים המתוארים.
אז חרף חוקים שונים כמו פסילת מועמדים לכנסת על רקע תמיכה בטרור, בג"ץ תמיד מוצא תרוצים לתת רק לצד אחד לרוץ לכנסת גם כשיש תמיכה מפורשת בטרור (לא "רק הנפת דגל של…"). אף תארתי קודם דברים המופנים רק כלפי צד אחד. זה רק קצה המזלג.
חוץ מזה, השמאל הוכיח כבר שהוא יודע לשנות את כללי המשחק כל פעם שנדמים להתחיל לפעול לרעתו ( למשל, העברת יותר כח לבית המשפט העליון אחרי התבוסה התקדימית ב-1977), אז גם לגבי העתיד אין מה לדאוג לו. הגיע הזמן שהימין ידאג רק לזכויות של עצמו ולא גם של השמאל שהגיע לכל שפל אפשרי.
אמיר, מסכים עם כל מה זכתבת.
האכיפה הבררנית שיש אצלנו היא אלימות קשה כלפי הצד הימני של המפה הפוליטית.
אלימות זו התבטאה בצורה קשה בהרשעה של עמירם אוליאל בפשע שלא בצע על סמך הודאה שנסחטה בענויים, והתקבלה על ידי בית המשפט.
אספר ךך בפרטי על סתימת פיות באמצעות הפחדה. (כאן לא ניתן לצרף מסמכים).
בו זיגייר ותומר אייגס… חסולים מהסוג הזה עוברים אצלנו די בשקט. אין אשמים ואיש לא נדרש לתת דו"ח.
אמיר, מסכים עם כל מה זכתבת.
האכיפה הבררנית שיש אצלנו היא אלימות קשה כלפי הצד הימני של המפה הפוליטית.
אלימות זו התבטאה בצורה קשה בהרשעה של עמירם אוליאל בפשע שלא בצע על סמך הודאה שנסחטה בענויים, והתקבלה על ידי בית המשפט.
אספר ךך בפרטי על סתימת פיות באמצעות הפחדה. (כאן לא ניתן לצרף מסמכים).
בו זיגייר ותומר אייגס… חסולים מהסוג הזה עוברים אצלנו די בשקט. אין אשמים ואיש לא נדרש לתת דו"ח.
האם חלוקת ממתקים לאחר פיגוע, פסולה מוסרית?
נאמץ לרגע, את הגדרתו של מר לוין. האם חלוקת ממתקים לאחר פיגוע, הינה קריאה מובהקת לפגיעה בגוף האדם?
אפשר להווכח, היכן בדיוק עובר הגבול, אבל מה שהדוגמא לעיל מנסה להמחיש, זה שישנו קו מסוים – אשר מעשים "נמוכים" ממנו, אינם עוברים את סף החוק. הם אולי לא מוסריים, לא אתיים (מלשון אתיקה) – אני מאמין גם לדעתו של מר לוין – אך הסיכון ברור.
מה הסיכון, אתם שואלים? הפיכת כל מה ש"לא מוצא חן בעיניי" ל-לא חוקי ולפיכך, (בעצם, זו השאיפה שלנו) פתוח לעונש.
לא לזה בדיוק התכוונו, אתם וודאי אומרים. לא *כל* מעשה שלא מוצא חן בעיניינו, פתוח לעונש אבל האם אני יכול לטעון, שהבעת שמחה על פיגוע רצחני, מעודדת רצח נוסף? לא במשמעות של חימוש (נניח) המפגע הבא. אך האם המפגעים, צומחים כ"גזרת גורל"? פשוט "רצון שמיים" שמחבל כלשהו, ייצא לרצוח? אין להסכמה, שהם רואים בשמחת החברה לעיל, למעשיהם – גורם מעודד? האם אני באמת רוצה לטעון, שכל עוד לא מכניסים ממש נשק (נניח) לידי המפגע הבא, אין למעשים השפעה כזו?
ברור שאני מסכים. אני בין האחרונים, שיכולים לטעון שהשפעה ישירה בלבד (נניח, הסעת המפגע במודע) – רק היא בלבד, סיוע לטרור. אם כך, מה הבעיה? ב-מה הסיכון? ממה הוא נובע?
אז התשובה כאן, פשוטה: במשטר דמוקרטי, לשון החוק ברורה (לא אם אתה שופט עליון נוכחי, אבל נעזוב אותם לרגע) וזה אומר, שיש סף אשר מעשים "נמוכים" ממנו, אינם עולים לכדי עבירה ממשית. זה לא הופך מעשיים אלה לאתיים, למוסריים – אבל מאפיין מובהק של שלטון דמוקרטי, הוא לשון חוק חד משמעית וההתכנות (נעזוב לרגע, כמה דו משמעיים ומורכבים יכולים להיות המבחנים במקרה זה), לפחות תיאורטית, שמעשים מסויימים (יהיו לא מוסריים ככל שיהיו), אינם מהווים עבירה.
עד פה, נראה שאני מסכים לגמרי עם מר לוין. אפשר כאמור, להווכח היכן בדיוק עובר הגבול, אך מרגע שנקבע – נקבע. הסיכון הוא בכך, ש"תנו לי בן אדם, את הסעיף בחוק כבר נמצא" (כדברי, שותפו של רוצח ההמונים סטלין, לברנטי ברייה) ובמשטרים טוטאליטריים – זה אכן מתרחש.
אז למה בעצם, אני מגיב?
אם כל כוונתי היית להביא עוד דוגמא לאמור במאמר, בשביל זה לכתוב את כל זה? הרי ברור שמר לוין חותם את דבריו ב-כלל וכלל כמובן, יכול *לחולל* דוגמאות רבות. האם רק העובדה, שאני יכול למצוא דוגמא נוספת למאמר, העומדת ב-כלל החותם אותו, היא הדבר שאני רוצה להגיד? דהיינו, להוסיף דוגמא לדברי מר לוין, אשר הוא לא כתב אבל בעצם (בדוגמא עצמה ובנמשל בה), אנו מסמכים בהכל?
ברור שלא. אז מה בעצם הדוגמא לעיל ממחישה? כיוון שעל פני השטח, היא אכן נראית בהתאמה מלאה לדבריו של מר לוין ולכל הפחות, לא גוררת משהו (ככל הנראה), שיש לכתוב עבורו תגובה משל עצמה.
אז קודם כל, אציין שאיני מסכים בצורה מלאה לדבריו של מר לוין ואת הדוגמא רשמתי מעלה כי … וכן, אנו נזדקק לה בהמשך. גם העובדה אגב, שיש התאמה לכאורה בין הדוגמא לדבריו של מר לוין, יש חשיבות.
אז מה הפער בעצם, בדברים שכותב מר לוין?
ע"מ להבין זאת, נסקור בקצרה את דבריו, תוך הדגשת נקודות עקרוניות למטרתנו, ע"מ להבין על מה בדיוק אני *מגיב*. ובכן, מר לוין פותח את דבריו בסקירה היסטורית של החקיקה ברוסיה (מתחילת שנות ה-2000) וסוקר לאורך הטקסט, דוגמאות שונות של *תוצאה* של חקיקה זו.
המהדרין יגידו, שהחקיקה של רוסיה, אינה שונה בהרבה מחקיקה בנושאים קרובים, בכל מדינות המערב. זה ה*שופטים* אשר, מכל סיבה שהיא, מעניקים פרשנות "מעוותת" לחקיקה זו. הדוגמא של מריה מוטוזנייה, ממחישה לכאורה, טענה זו במדויק. המקרה שלה, בפירוש נראה כ"פעילות יתר" של משפטנים (הן בפרקלטיות הרוסית והן בבתי המשפט) ולא בעיה מהותית בחוק עצמו.
עכשיו, האם אני רוצה עתה לטעון שאין *כל הבדל* בין החקיקה הרוסית לזו המערבית? או שאני רוצה לבסס את טענתי על הגזמות המשפטנים ו/או על ההבדלים במשפט הקודם?
אז גם כאן, התשובה היא לא. אם כך, מה הנקודה בדבריי?
אז הנקודה היא שלדעתי, מר לוין זיהה נכון את התהליכים, אשר עברו על רוסיה הפוסט-סובייטית אך הניח (לכל הפחות, לא ראיתי לכך התייחסות מפורשת במאמר עצמו) את ה*סיבות* לכך.
וזה הדבר שבו לפי דעתי, צריך חהתרכז.
ל-מה הכוונה? אז על מנת להסביר זאת, אשתמש בדוגמא היסטורית. אני יכול כמובן, פשוט לכתוב את כוונתי בשלב זה ללא שום דוגמאות, אך לדעתי לכל הפחות – הדוגמא הבאה, תבסס את דבריי הרבה-הרבה-הרבה יותר. עד לרמה, שללא הדוגמא (לדעתי), דבריי היו יכולים להתפרש כדעה פרטית בלבד, שלא מבוססת כלל. כלומר, הדוגמא הבאה, היא נימוק חשוב מאוד לדבריי ואני כותב אותה, כיוון שככל הנראה – לא רבים מכירים נימוק זה (מכאן הצורך לכתוב אותו).
השאלה ההיסטורית החשובה ביותר לנקודה זו, הינה: מדוע מדינות מסוימות בבלוק המזרחי (ברית וורשה), איצמו בצורה מלאה את עקרונות המשטר הנהוג בעולם המערבי וחלק, הדרדרו למקום שבו רוסיה נמצאת היום? (עד כמה שאינני סובל את סשה ברון כהן, בדקתם לדוגמא בקזחסטן?)
אל תדאגו, אנחנו לא הולכים למצות נושא זה באופן מלא – על נושא זה נכתבו ספרים שלמים ותחום זה מהווה, מסיבה מובנת, תחום פעיל מאוד למחקר היסטורי/חברתי מרתק. אנחנו ניקח משם, רק את הנקודות (בעצם, סיכומי דברים), הרלוונטיים לעניינינו.
אז כמובן שתהליכים טקטוניים כאלה, אינם ניתנים לסיכום במשפט יחיד. במילים אחרות, יש להם יותר מסיבה אחת (הרבה יותר, לפעמים) ועבר זמן מועט ביותר, מאז נפילת חומת ברלין, התפרקות בריה"מ וברית וורשה, ע"מ שנוכל לחוות דעה בצורה מבוססת ללא התכנות לעוררין, בנושא זה.
אפילו, עוד לא כל הארכיונים נפתחו (ועם השליטים הנוכחיים של רוסיה, ספק אם יפתחו), כך שעל איזה מחקר היסטורי אני מדבר?
אז כן, אין ספק שחלק גדול מאוד ממחקר זה עוד לפנינו, אך על מנת להשיב על השאלה איתה פתחתי את החלק הנוכחי – מדוע מדינות מסוימות בבלוק המזרחי (ברית וורשה), איצמו בצורה מלאה את עקרונות המשטר הנהוג בעולם המערבי וחלק, הדרדרו למקום שבו רוסיה נמצאת היום? – בעצם לא נדרש לדעת, האם גולאג x היה קיים במקום y או ליד נהר z.
קודם כל לנתונים: אפילו בחינה אלמנטרית ביותר של כל מדינות ברית וורשה לשעבר (כולל בחינה של הרפובליקות הנפרדות, שהיו כלולות בתוך בריה"מ לשעבר), מעלה שחלקן אכן אימצו במידה גדולה את עקרונות המשטר המערבי – בחירות חופשיות, דמוקרטיה, שוק חופשי וכדומה – וחלקן, מתנדנדות בין פוטלר לנזרבייב.
עכשיו, ניתן בקלות להמיר (לעניינינו), את השאלה איתה פתחתי ב-האם ישנו מנבא (predictor, בלעז), איזו מדינה תסיים איפה, על הסקאלה בפסקה הוקדמת?
אז, עד כמה שקשה לנהל מחקר היסטורי, ממרחק כה קטן (בריה"מ התפרקה ב-1991, לפני 34 שנים בלבד), יש דווקא הסכמה לא מעטה בין החוקרים בנושא, בייחוד ביכולת לנבא, לענות על השאלה הפסקה הקודמת ולפני שאציג את התשובה, אגיד שגם אם תסקרו תשובות לשאלות דומות מרחבי האינטרנט (בכל מיני פורומים היסטוריים ו/או אתרים העוסקים בשאלות/תשובות) – תראו שאנשים רבים, מגיעים לתשובה אותה כבר אציג, בכוחות עצמם. דהיינו, התשובה הזו די ברורה מעצמה – ההיגיון האלמנטרי מוביל אליה.
אז על מה אני מדבר? אז התשובה אלמנטרית: המנבא הוא, חברה אזרחית ומוסדותיה.
עכשיו, ברור שמתחת לכותרת זו, יכולים להסתתר אלפי דברים – אז ל-מה בדיוק הכוונה? אז הכוונה היא, למידת החופש בחברה, לסובלנות והערכת חירויות הפרט (זו לא רשימה סופית, אך אתם מבינים את הכוונה).
לטובת סגירת המעגל ההיסטורי: מדינות, אשר היית בהן מערכת אזרחית מפותחת (בחלקן, גם בעידן שלטון הקומוניזם) של עזרה הדדית, סובלנות ובעיקר, הערכה כי חרויות הפרט הכרחיות לטובת חברה בריאה ומתפקדת (גם בעידן, בו *לא* היה לאזרחי מדינות אלה, חירויות אלה) – צמחו למדינות מודרניות, בעלות משטר מערבי והן מהוות את סיפורי ההצלחה, מאז הפרידה מבולשביקים.
מדינות, אשר בהן השכן שלך היה סביר יותר, לכתוב מכתב "הודאה" עליך למשטרתו של לברני ברייה, מאשר יפגין באורח פרקטי כלשהו (אפילו הפעוט ביותר), שמשפטו של כל אזרח (כולל שלך) – יהיה בהתאם לנורמות של המאה ה-20 ולא של ימי הביניים – הדרדרו לפוטלר.
עכשיו, אתם וודאי אומרים: זה היה צפוי. אזרחים שמעולם, לא ידעו חופש, לא יבחרו להסתכן ולאמץ נורמות שתכליתן לא ידוע ומידת התועלת מהן – עוד פחות. פעם השליט היה צאר, פעם קומיסר בולשביקי והיום, פוטלר – שום דבר לא השתנה. הנה, זו כל הסיבה.
ולמרבה הלא פלא, תהיו צודקים ברמת הנתונים היבשים – רק שהפכתם בין הסיבה לתוצאה.
מבחינת הנתונים היבשים, אלה כמובן נכונים. אך למה זו התוצאה ולא הסיבה? הסדר למעלה נראה הגיוני ביותר. אם למעט תקופות מעבר, השלטון על אזרחי רוסיה היה דיקטטורי, במשך כבר מאות (!) שנים, איך זו *תוצאה* של משהו בין אזרחי רוסיה? סיבה במובן של הסכמה בשתיקה? זו סיבה מעורפלת מאוד ולא תורמת כלום לענייניו. גם אינה קשורה למנבא שרשמתי לעיל. אז על איזו סיבה אני בכלל מדבר?
אז התשובה אלמנטרית: דמוקרטיה ושאר מאפייני המשטר המערבי, אינם מתרחשים "פתאום". זהו תהליך שכפי שכבר אראה, לקח מאות שנים ובעיקר הדרך אל יסודות אלה, אל הדמוקרטיה – היית מלאת סיכונים, לחברה שלקחה אותם!
כלומר, אני רוצה גם לטעון שהיסודות עליהן מונחים רבים ממרכיבי המשטר המערבח, הם תוצאה של הימור אשר החברה המערבית לקחה בעבר והיום, לאחר מאות שנים רבות – ההימור השתלם?
דמוקרטיה אינה "נוסחת פלא" אשר על המדינה וחברה, רק לאמץ אותה וכל בעיותיה נפתרות. לא, לא במובן הציני של המילה (הבדיחה הנודעת כי ספורט גורם לבריאות טבה, לכן בעיותיהם של הנכים היא כיוון שאינם יוצאים לריצת בוקר).
יש מספר מרכיבים, אשר עליהם מתבסס יישום מוצלח של משטר דמוקרטי ו*אימוץ* כל אחד מהם, הנו (א) הכרחי להצלחת דמוקרטיה (אי שם בעתיד) ו(ב) מהווה הימור לחברה, בעת המעבר.
איך בדיוק?
לשם דוגמא, ניקח את שלטון החוק. זו דוגמא כאובת לישראל, אך מסיבות אחרות מאלה בהן אנו עוסקים כאן ולכן, נעזוב אותן לרגע. כוונתי הינה לדבר הבא: אי שם בימי הביניים החשוכים, חייך ובעצם כל דבר, היו נתונים לגחמתו של עריץ או השודד (מי שהיה בידיו כוח ואיים עליך באותו רגע). העריץ לא היה חייב בדין וחשבון לאף אחד וכל גחמה שלו יכלה להיות כל דבר.
שבטים קדמונים התנהגו בדיוק בדרך זו. דבריי כאן, אינם כנראה "תגלית היסטורית" לאף אחד.
אף צד שני, בדרך אל שלטון החוק (כפי שאנו מכירים אותו היום) – כל חברה מודרנית, היית חייבת לעבור דרך שלב שבו גם אם השלטון היה אריסטוקרטי, היה יסוד כלשהו של שלטון עפ"י חוק. בסיסי ככל שיהיה, חלקי ככל שיהיה – אך עתה לא כל גחמתו של עריץ היית חוקית ומותרת עתה. אפשרית? אולי כן. גם בתי המשפט היו צריכים לעבור מהפיכה, אך לכל אדם היה עכשיו היסוד להניח, שדברים יתפתחו ע"ב חוק ואם הזמן, זה הלך הת]תח ובעיקר התבסס, יותר ויורת.
מדוע זה רלוונטי לעניינינו? היות וככל ששלטון החוק התקדם והפך מגחמה של אותו עריץ מעל, לשיח חברתי, כאשר יותר ויותר חלקי החברה, לקחת חלק בשיח זה, ככל שהתקדמו הרעיונות/הערכים הליברליים (לא אלה שנוכלי הסמול גנבו את שמותיהם היום, אלא הרעיונות/הערכים הליברליים האמיתיים) – כך האנשים היו צפויים יותר ויותר לקבל ולעמוד בדרישות חוק, כיוון שנתפס בעינייהם כצודק והוגן (זה לא באמת מחייב הוכחה היסטורית, נכון?) כך לבסוף – כאשר הגיע המשטר הדמוקרטי ואיתו בחירות חופשיות – ברור אוטומטית, שאנשים קיבלו חוקים, אשר חוקקו הנציגים *שלהם*, כצודקים והוגנים.
מהלך זה, הנו יסודי לדמוקרטיה. לא ניתן לדמיין, משטר דמוקרטי של היום, ללא חוקים ברורים (שוב, עזבו את "שופטי" ישראל). חוק אשר גם זרועות הממשל מחויבות לעמוד בו (משטר דמוקרטי ועריץ הפועל עפ"י גחמותיו, הן אנטי-תזה). אך כאשר, השינויים האלה התרחשו אי שם בעבר – האנשים לא אמרו לעצמם/ן, "איזה יופי, זה יאפשר שלטון טוב יותר במאה ה-20, בעוד 400 שנים". הסכנה היית ברורה: תחילה, החוק באמת היה אותה גחמה של אותו עריץ, רק כתובה – לא בדיוק שינוי גדול, עבור שלטון החוק. הסכנה היית כמובן, גם במחקיקה/אכיפה המחייבת צד אחד בחברה בלבד (ע"ע המפיכה הצרפתית) עד דרקון (יווני, לא מסדרות של נטפליקס) וחקיקתו.
כולנו מכירים (שמענו לפחות), על פשוטי העם בימי הביניים ואחורה בזמן, כורעים תחת נטל של חוקים לא צודקים. האלימות, בה "נפתרו" בעיות אלה וקיבלנו את מתכונת החוק כפי שהוא היום (שוב, עזבו את שופטי ישראל), בחלק מהמקרים, גורמת גם ל-7.10 להחוויר. (ועוד לא דיברנו על הסיכונים, במהפיכה עצמה).
באופן זהה, התפתחו להן זכויות הפרט, סובלנות ושאר יסודות המשטר הדמוקרטי (כמו עיתונאות אובייקטיבית ונייטרלית – כן, היה פעם מושג כזה והיו אף עונשים לצידו [לא כולם אנשים הגונים, מקפידי מוסר מלידה], אך נעזוב זאת כרגע).
דהיינו, המשטר המערבי הנוכחי, לא התפתח פתאום ובריק. לא נחתה פתאום על תושבי מערב אירופה "הארה", כי זהו המשטר המושלם. אחא חלו, במשך שנים רבות, תמורות רבות וכואבות (בחלק מהמקרים) בחברה המערבית – אשר הובילו בסופו של דבר, למשטר הדמוקרטי, כפי שאנו מכירים אותו היום.
דווקא הדוגמא המושלמת (ההפוכה למעשה, אך ממחישה) לדבריי – אלה הן ה"אביב" הערבי וניסיון ארה"ב "לשכן דמוקרטיה" במדינות שונות (בעיקר, במזרח התיכון). כאשר לוקחים שבט ברברי, אשר רצח נשים (דוגמא מצערת, לא ממש בלעדית אך דוגמא מצוינת) נתפס לדעת *רבים* בשבט, כשומר על "כבוד" המשפחה – עכשיו, על *בסיס* הדברים לעיל, ברור למה לא צומחת לאחר "שחרור" השבטים האלה מעריץ x משבט y – דמוקרטיה, נכון?
עכשיו, אני מאמין, ברור יותר, כיצד *בדיוק* תורמים החברה אזרחית ומוסדותיה, לדמוקרטיה.
נשתמש שוב, בדוגמא הפוכה (אחרונה): אזרחי רוסיה נתקלו באי סדר עצום בארצם, עם היעלמות בריה"מ ועליית הקיצונים (הדוגמאות במאמר עוד עדינות, יש סיפורים הרבה יותר גרועים מרוסיה). הטעות עליה כתבתי לעיל, מובילה ל"מסקנה" לפיה – כי "אזרחים שמעולם, לא ידעו חופש, לא יבחרו להסתכן ולאמץ נורמות שתכליתן לא ידוע ומידת התועלת מהן – עוד פחות". הם הלכו לכאורה, "על בטוח". הם מכירים ביכולתו של עריץ, לפתור את הבעיות שהם נתקלו בהן, זה מה שהם בחרו. יתרה מכך, למה הם צריכים להסתכן באימוץ שיטת ממשל חדשה, שהתועלת ממנה – נתונה בספק גדול מאוד.
לכאורה, הכל לוגי ומסתדר ביותר? אז איפה הטעות? איך בדיוק בחירתם, היא הסיבה ולא התוצאה של מעשיהם?
אז התשובה אלמנטרית: כאשר האזרחים לא מאמינים בחירויות פרט – לא יהיו חירויות פרט. כאשר האזרחים לא מאמינים בסובלנות – לא תהיה סובלנות. זה לא חייב לקרות בן רגע (במערב אירופה, זה לקח מאות שנים) אבל לבסוף, רק כאשר אנשים יתחילו לאמץ עקרונות אלה – זה יבוא לידי ביטוי גם בשלטון. בסוף, גם ברוסיה תיתכן דמוקרטיה. שלטון חולק *מערכת ערכים* משותפת עם עמו.
אך מה זה קשור לעניינינו, אתם שואלים?
עם כל הכבוד לשיעור ההיסטורי, לא ממש קל לראות את הקשר בינו לבין המחלוקת ביני לבין דעתו של מר לוין. במיוחד כאשר הדוגמא היא בכלל מימי הביניים. אז איך כל זה קשור?
אז הקשר פשוט מאוד: דבריו של מר לוין ובעיקר, החתימה בדבריו, מדברים על אימוץ נורמות מסויימות. עכשיו, נורמות אשר על פניהם, אין בהן שום דבר פסול ואשר נשמעות מוסריות לאוזן המערבית.
אך מה שאני רוצה לטעון, זה שדרישה לקבוע נורמה כזו או אחרת בחוק, קשורה בקשר בל ינותק לחברה בה מדובר!
וכאן אנו סוגרים מעגל עם הדוגמא שלי, מתחילת התגובה – אולי כדאי לבקש נורמות שונות, ממני (אזרח ישראלי) ומי שלוקח חלק בשמחה על פגיעה בישראלים (גם אם הוא/היא עושים זאת לבד בחדר)?
ואיך הדוגמא לעיל קשורה? אלמנטרי: חברה א' הפנימה את החשיבות בחיי אדם (וזה מה שאוייביה מנצלים, אך נעזוב את זה לרגע) וחברה ב' הלכה למעשה מראה שלא
(אני לא יכול לקרוא את מחשבותיה של אינתיסאר חיג'אזי, אך לי [לא כאזרח ישראלי, כאדם אשר חשובים לו חיי אדם] לא ממש בא לרקוד על רקע ספרות 7/10/23. עכשיו, אני יודע שחיג'אזי ניסתה לטעון כי "הסרטון צולם ופורסם ב-07:30 בבוקר, לפני היוודע דבר מתקפת הטרור של חמאס." – מקור: https://www.davar1.co.il/548299/ – אך המתקפה נפתחה בשיגור אלפי רקטות לעבר ישראל [תודה ויקיפידה], בשעה 06:29 [תודה ויקיפדיה], כך שאיך נאמר? חיג'אזי מוכיחה את דבריי?)
לכן, אולי כדאי, אפילו מומלץ, להחיל נורמות מחמירות יותר על חברה ב'?
אסיים בביסוס היסטורי נוסך לדבריי (הפעם של המסקנה): כאשר בעלות הברית כבשו את גרמניה הנאצית ואת יפן – הן קודם כל השקיעו משאבים אדירים, בחינוך מחדש (במובן הטוב של המילה – לא המשמעות שהרוצחים הבולשביקים נתנו לביטוי זה) של האוכלוסיה. בעלות הברית, לא פשוט "עזבו את גרמניה" לאחר כמה משפטים של פושעי מלחמה (הסדרה בנירנברג, היא הידועה מכולן). הן דאגו שלא ישאר זכר, לאף נאצי, הם אם הוא רק גננת בגן ילדים.
ביפן, זה היה קיצוני ביותר – כיוון שיפן היא קהילה סגורה, היה בה חוסר הבנה עצום, לסבל שהם גרמו ולסיבות לו. הצבא האחריקאי ממש הכריח יפנים ללמוד על תרבות העמים שהם כבשו ואף לשיר שירי עם שלהם (יש תמונות מפורסמות ממאמץ זה) ורק לאחר מכן, לאחר שנים רבות של חינוך מחדש – עזבו האמריקאים את יפן "לנפשה", ע"מ שתתפתח למשטר דמוקרטי *בימינו* (היום זה 2025, לא 1945)
מדוע בעלות הברית, עשו זאת *רק* למדינות הציר (גרמניה ויפן, בעיקר)? לא היה צורך לחנך מחדש, לדוגמא את צרפת? את הולנד? מה עם פולין, מה מוקמו כל מחנות ההשמדה?
אז התשובה ברורה. לאחר המלחמה, נניח בצרפת (כבר נחזור לפולין) – לא היית בעיה אדירה, לחזור לשלטון מסודר, אשר אינו מהווה שום סכנה לאף אחד בעולם, ללא שום בעיה. אם בעלות הברית היו פשוט עוזבות את גרמניה ויפן בשנת 1945, מישהו רוצה לטעון שהשלום בעולם היה נשמר?
כך שלסיכום, אין לי כל התנגדות, לאמץ את הנורמות איתן מר לוין חותם את מאמרו. אך לעניות דעתי, מר לוין אינו בדיוק שוגה – אם כי, חסרה ההבדלה בין הציבור הישראלי לבין תומכי הרצח. זו הבדלה חיונית והדגשתי זאת, באינספור דרכים בתגובה זו.
הבדלה זו, אינה לדעתי "אוי לנו אם גם אצלנו יהיה סעיף 282 והשב"כ יתחיל לעבוד בשיטות "מרכז E" הרוסי." אלא הכרחית ומתבקשת! כפי שהדגמתי, גם לאורך ההיסטוריה וגם מוסרית – לא נכון, חדרוש דרישות זהות מישראלים ותומכי האוצחים והאנסים המתועבים של חמאס דאע"ש (ימך שמם).
זה מוסר מזויף, לדרוש דרישה זהה מ-2 החלקים לעיל. מזויף, כי זו לא "דרישה שונה". הדרישה המקורית, היית זהה! ההבדלה, היא תוצאה של מעשיהם של אנשים אלה ואני מבקש לא להכליל אותי עם הרוקדים לצלילי אלפי שיגורי קסאם והידיעות הראשונות על חטופים ורוצחי החמאס פורצים לישוביי הדרום.
ברמת החוק – אין כל בעיה ליישם, אפילו את החוק הנוכחי.
הטקטיקה של נוכלי הסמול (לא של כותב המאמר, אך אנו קיימים ביקום שיש בו לא רק מאמר זה, יש עוד דברים העולם בהקשר) של להמציא רגשות אשם, שאני צריך להסכים להן – למשל כאן: https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-15/ty-article-opinion/.premium/00000192-8fb5-d8fa-a9df-ffbd27310000 – אינה עובדת עליי יותר. בתאריך 7.10.23 קיבלתי חיסון מפני זוהיר בהלול (כותב המאמר בקישור לעיל) ודומיו, לנסות ולגרום לי להרגיש שותפות גורל, עם מי שרוקד לצלילי אלפי רקטות קסאם. בהערת מסגרת, ממליף גם לכם (קוראים יקרים), להפנים שהטקטיקה של נוכלי הסמול, כמו כל בולשביק לפניהם, היא – אתה נגד רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו או בעד הכנות מצות מדם חטופינו?
ובהתאמה מלאה, למה שכתבתי מעלה (לכן היה כה חשוב להביא את הדוגמא ההיסטורי הזו) – אנו כחברה, נדע לקחת את החוק אחורה, כאשר ישולם צ'ק השלום, אשר חזר מ-Judenfrei רצועת עזה.
איך אני יודע? יש לי יכולות נבואה? אלמנטרי: אני מסתכל סביב ורואה 100% מהאנשים, מעריכים חיי אדם מעל לכל. בדיוק כפי שכתבתי (ואני בטוח שעתה, אתם מבינים זאת הרבה מעבר לסיסמא סתומה): החברה קובעת הכל.